דן אלדד: נגע ההדלפות גורם לציבור לאבד אמון במערכת המשפט

דרכו של אמון, שהוא נבנה במשך שנים אך עלול להתמוטט ברגע אחד. הדבר נכון לגבי אמון בין אנשים, הוא מדויק גם לגבי האמון במוסדות שלטון. מי שרוצה לשפר את אמון הציבור בפרקליטות ובמערכות האכיפה, יודע ששנים של השקעה באתוס של יושרה יכולות לרדת לטמיון בגלל תשובה אחת שאינה האמת המלאה: תשובה של פרקליט אחד, לשאלת שופטת אחת, בתיק אחד.

● סקר גלובס: 46% לא מאמינים לפרקליטות, לבתי המשפט ולמשטרה 

מערכות נבחנות לפי תפקודן של החוליות החלשות שלהן. במערכות האכיפה, החולשה מתבטאת בכשל ערכי או מקצועי, אם חוליה כזו כשלה, נשבר האמון. אם ברגע של התמודדות עם קושי לא נאמרה לבית המשפט ולציבור האמת, אם נציגי המערכת התחמקו, הסתירו או להטטו באמת, יהיה קשה לשקם את הנזק.

לכן, העצה הטובה ליצירת אמון, היא להתנהג בצורה מעוררת אמון. כאלף פרקליטות ופרקליטים קמים כל בוקר לעבודתם ומשקיעים את כל יומם בהגנה על הציבור, כשמה שמנחה אותם הוא רצונם לעשות בהגינות, לעשות טוב, לעשות נכון. אותם אלף אישה ואיש, חדורים בשליחות, ומחויבים לפעול ביושרה.

לא לשכוח את עקרונות ההגינות והיושרה

אין די בכך, נדרש שהמערכת כולה תפעל בצורה מעוררת אמון. אם מתברר שלא ניתן למנוע לחלוטין את המקרים החריגים, מתחייב שהארגונים יפעלו נגדם, והמנהיגים יחנכו לכך שגם בתיקים החשובים ביותר, בהם ההצלחה חשובה לביצור שלטון החוק ולמאבק בפשיעה, לא יישכחו אף לרגע עקרונות ההגינות והיושרה שהפגיעה בהם מסוכנת הרבה יותר מהסכנה שבאובדן ה"נצחון".

למרות הרוח הערכית והטובה של מרבית העוסקים במלאכה, נוצר משבר אמון מתמשך. שיקום האמון הציבורי מחייב תכנית במספר מישורים. נדרשת העצמה של מנגנוני הביקורת המקצועית הפנימית והעבודה מול הביקורת החיצונית, שינוי בשיח עם הציבור, והתמודדות נחושה עם מספר "מוקדים" היוצרים משברי אמון. אדגים את הדברים באמצעות הטיפול הנדרש, לדעתי, בכמה מהסוגיות. כדוגמה למוקד בעייתי, אתחיל באי הטיפול בהדלפות.

נגע ההדלפות הוא גורם משמעותי לאובדן האמון במערכת האכיפה. חומרי חקירה מפורסמים ברבים, עמדות המובעות בדיונים פנימיים בפרקליטות, מפורטות בתקשורת. הטענה של דוברי המערכת היא שהסניגורים הציניים הם המדליפים. טענה זו בעייתית, שכן יש מקרים לא מעטים, בהם הדברים מתפרסמים בטרם הועבר המידע להגנה. כשפורסמה כתבה עם איור של שולחן הדיונים סביבו נדונה "ש שאלה ציבורית רגישה, וסביב האיור צוינה עמדת כל משתתף, לא כלל האיור עמדות סניגורים, כי אלה לא ישבו שם.

מרבית הפרקליטים נוהגים מול התקשורת כמו שמצופה משבוי לנהוג מול חוקריו. השבוי מונחה למסור רק שם, מספר אישי ודרגה. "היית נותן את מספר הטלפון של הדוברות וטורק את הטלפון, בנימוס, אבל בהחלטיות", תיאר אחד מאנשי התקשורת את ה"שיח" שהיה מתקיים איתי בעבר. כך, אני מניח נוהגים 99% מהפרקליטים.

האחוז הבודד של המדליפים, מחייב יחס מיוחד. הם גורמים לנזק עצום לחקירות, ליכולת להביע דעה בדיונים, ובראש ובראשונה לאמון הציבור. הדלפת חומר חקירה היא עבירה של הפרת אמונים. אם ההדלפה היא תמורה לסיקור, יש שיטענו שהמדליף עבר עבירת פשע חמור של לקיחת שוחד, שדינה עד 10 שנות מאסר.

מדליפן אינו איש חוק - הוא עבריין ומקומו מחוץ למערכת. מערכת שיש לה עניין באמון הציבור, חייבת לפעול נגד הדלפות. בעבר הצעתי לשנות מדיניות בנושא, להתחיל מפתיחה בחקירה, במקרה החמור הבא של הדלפה. הצעתי שלא לפעול, חלילה, כמו שפעלו בעבר. לא לחטט בנתוני התקשורת של עיתונאי, אלא להתחיל דווקא משותפי הסוד, שאחד מהם לכאורה בגד באמון שניתן בו.

נכון לשקול בדיקות פוליגרף תקופתיות

הצעה שנייה שהצעתי היא לקיים בדיקות פוליגרף תקופתיות, דוגמת אלה שאני עצמי עברתי לאורך שנותיי בפרקליטות, בשל העובדה שעסקתי גם בתיקים ביטחוניים. לימים זכיתי לשותפים מכובדים לדרישה זו. גם נשיאת העליון וחבר שופטיו העלו מספר פעמים את הדרישה. גם הם נדחו, אם כי ביותר נימוס. מערכת שמתנגדת לחקירה ולתהליכי מניעה, אינה יכולה להיות מופתעת מכך שחשד הציבור נופל עליה.

עיקר השיח בביקורת על הפרקליטות עסק במאבק שהתנהל בעבר נגד הקמת נציבות הביקורת, ולאחר מכן לצמצום כוחה וסמכויותיה. אופן ניהול מערכה זו פגע קשות באמון הציבור. ניצחון פירוס היה סילוקה של נציבה שרצתה לקדם את אמון הציבור. בשעה שארגון הפרקליטים הוביל מאבק לשמירת זכויות הפרקליטים בהליכי הביקורת, הנהלת הארגון התמקדה במניעת ביקורת על הפעלת שיקול הדעת המקצועי. במאבק זה נשכחה העובדה שביקורת על החלטות מקצועיות היא כלי חיוני לבניית אמון ציבורי. האמון בבתי המשפט נבנה משך שנים על גורמים רבים, ואחד החשובים הוא שקיימות ערכאות ערעור, המוסמכות לבחון טענות לטעות שיפוטית. חובה לקיים בתביעה הכללית מערכת ביקורת ותיקון, גם על החלטות מקצועיות, וראוי שתחילה תתקיים ביקורת פנימית.

בפרקליטות קיימים מנגנוני תיקון פנימיים אך הם מוחלשים ואינם זוכים למעמד הראוי. שאיפה לחזק את אמון הציבור, תביא להעצמת המחלקות שנועדו לבחינה מחדש ותיצור תרבות של פתיחות לביקורת מקצועית.

רכיב משמעותי של התכנית להתמודדות עם משבר האמון הייתה פתיחה בשיח אחר מול הציבור, ופתיחות לשמיעת הערות וביקורת, ולמיצוי האפשרויות ליישום הערות מן הציבור. דוגמה לסגנון האחר, הנדרש, הייתה בשיח עם ראשי הרשויות המקומיות. לאחר הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות.

בתחילת 2019, ביוזמה משותפת עם מרכז השלטון המקומי והעומד בראשו, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס, קיימנו מפגש עם ראשי הרשויות המקומיות החדשים שנבחרו. הרעיון שכונן את המפגש הזה נבע מלקחי תיקים שניהלנו נגד ראשי רשויות שהואשמו בעבירות שחיתות. למדנו, שחלק מהעבירות לא היו תוצאה של בחירתו של אדם מושחת, שהגיע מלכתחילה לכס ראש הרשות כדי לגרוף ממון לעצמו, אלא שתהליכים לא זהירים בעבודה מול גורמים כלכליים הפועלים בעיר, דרדרו את נבחר הציבור אט-אט לקשר פלילי מולם.

ניסינו, במפגש המיוחד עם נבחרי הציבור, להציג לראשי הרשויות תמרורי אזהרה, שאולי ימנעו מהם מלהתקרב למקום שבו ייכשלו. כך למשל, הצעתי להימנע ממפגשים עם יזמים בארבע עיניים. ראיתי בעבר, שבמפגשים כאלה הציעו לאנשים הצעות, שבדיעבד היו מעדיפים שכלל לא יוצעו להם. חשבתי שאם נמנע כך עבירה אחת של נבחר ציבור אחד די יהיה בכך כדי שהתועלת תעלה על ההשקעה.

התנשאות הפרקליטות מהווה חרב פיפיות

מעבר לכך, מפגשים כאלה גם מגבירים את אמון הציבור בפרקליטות, שהופכת כך למי שלא רק "מחפשת" עבריינים אלא גם למי שמנסה למנוע עבירות. הדבר מלמד על יושרה של הארגון וענייניות. יש להרחיב יוזמות כאלה, ולקדמן גם בתחומים אחרים. על יוזמות אלה "זכיתי" לביקורת בפרקליטות ופרקליטה בכירה מאוד גם צוטטה בתקשורת כמי שאמרה שבאתי ללמד קבוצה של עבריינים בכוח איך לבצע עבירות ולא להיתפס. גישה כזו בדיוק, מתנשאת וקיצונית, שרואה בנבחרי הציבור עבריינים עד שלא יוכח אחרת, היא שפוגעת באמון הציבור בפרקליטות.

לא ניתן לסיים סקירה מדגמית זו של רעיונות לשיפור אמון הציבור בפרקליטות מבלי להתייחס להשלכת העיסוק בהליכים פליליים שיש להם השלכות פוליטיות על אמון הציבור. המתנגדים לכל שינוי תולים באירועים אלה את הפגיעה באמון, ואומרים שאלו שאיבדו את האמון הם תומכיו של נאשם פופולרי. לכך אין בעיני בסיס מוצק. המערכת איבדה את אמונם של ישראלים בני כל הקבוצות, העדות והדעות, ולא רק את אמונם של תומכיהם המושבעים של אנשים שהועמדו לדין. קשה למצות כאן את כל מה שיש לומר בהקשר זה, אך אציין מספר נקודות.

ראשית, אין דרך להימנע מעניינים כאלה, למרות שכל החלטה מאכזבת חלק מן הציבור. לכן חובה שכשמגיעים לצמתים כאלה, המערכת ומנהיגיה יהיו מצוידים באמון ציבורי רב. אמון שכזה יתקיים אם מערכת האכיפה תקפיד שלא להיראות כמי שעוסקת בשיקולים פוליטיים. הסדרים שבהם הפרקליטות דורשת מאיש ציבור להתפטר, ולהציג את הדברים כאילו הדבר נובע מסיבות אישיות, וכאילו אין לפרישה כל קשר להסכמות בתיק הפלילי, ינתצו את אמון הציבור ויציגו את הפרקליטות כשחקן פעיל במגרש הפוליטי, שרואה כחלק מתפקידו "להוריד" אדם כזה או אחר מתפקידו. זאת, שלא באמצעות מנגנוני הקלון, השנויים במחלוקת כשלעצמם, אך קבועים בחוק, אלא בהסדר "מתחת לשולחן" שיש בו יסוד של חוסר שקיפות כלפי ביהמ"ש והציבור. העובדה שנבחר הציבור מסכים ואחר כך מציג עצמו כמי שנסחט, לא צריכה להפתיע איש.

שנית, אין מקום לשיקולים כלשהם שאינם מקצועיים. אם התביעה הכללית מגיעה למסקנה שראוי שבפרשה מסוימת תיפתח חקירה או שיוגש כתב אישום, ואם אין מראש, במסגרת כללי המשחק המוגדרים בחוק ובהנחיות, עילה לעכב את ההחלטות, אסור לעכב את ביצוען ולו ליום אחד. שמעתי פעם "עצה" מאדם מאוד בכיר, שאם אני חושב שצריך לפתוח בחקירה שתרגיז את השמאל, עלי להמתין ולעשות זאת ביום שתבשיל גם חקירה בעניין אחר נגד מי מאנשי הימין. בעיני, הפרש הרוכב על סוס האכיפה לא צריך להסתכל ימינה ושמאלה. רק אם הציבור יבין, שהוא מביט רק ישר, ייתן בו את אמונו.

עיסוק במישור הפלילי באישים פוליטיים הוא אפשרי, ואף מתחייב. ככל התנהלות שנוגעת לאכיפת החוק, הוא חייב להיות נחוש והחלטי. אולם את הלב הכבד שפועם כשמערכת האכיפה פועלת בזירה זו, על הציבור לחוש תמיד, וגם בתיקים אלה.

ליצירת אמון אין די באמירה על ייסורי ההחלטה. הציבור יאמין, רק אם יראה שהמערכת פועלת תוך שימוש זהיר ורגיש בסמכויותיה, אם לא יחשוש שהיא אוהבת להרגיש את העוצמה שלה, את היכולת שלה לשלוט בתהליכים פוליטיים וציבוריים, שהיא נהנית מהכוח, שלעיתים הופך לכוח מוחלט.

הכותב הוא סנגור פרטי, כיהן עד לאחרונה כמנהל המחלקה לעבירות כלכליות בפרקליטות המדינה, ושימש תקופה קצרה כמ"מ פרקליט המדינה