למרות טענות הימין הכלכלי: העלאת שכר המינימום כיום היא מתבקשת ונחוצה

הדרישה הציבורית המתרחבת והצודקת להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה, שהם 7,280 שקלים בחודש, מטרידה מאוד את אנשי פורום קהלת. שכר המינימום בישראל עומד כיום רק על 5,300 שקלים בחודש לעובד במשרה מלאה, שהם 29.12 שקלים לשעה. שכר נמוך לכל הדעות. לכן, בהיעדר נימוקים משכנעים נגד צעד שייטיב עם 2 מיליון שכירים שמתקשים לגמור את החודש,הטור שפרסם בגלובס ערן יוגב, חוקר בקהלת, מבוסס על עבודות חלקיות ונשען על מקרי קצה שאינם מייצגים את המציאות.

בטורו מביא יוגב כדוגמה להמחשת טענותיו, סיפור על בנו של מנכ"ל בנק שבוחר לעבוד בשכר מינימום בחנות פרחים שכונתית… אבל הציבור בישראל לא טיפש, ויודע שהרוב המכריע של עובדי שכר המינימום הם אנשים קשי-יום, שלא יוצאים לעבוד להנאתם אלא לפרנסתם, ומתקשים לגמור את החודש בשכר כה נמוך.

המציאות של מקבלי שכר מינימום אינה זו של בן של מנכ"ל שעובד זמנית תמורת שכר מינימום, אלא מציאות של עובדים רבים מהאשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים, ביניהם כאלה שמוצאים עצמם מתחת לקו העוני, אפילו שהם עובדים במשרה מלאה! לפי דו"ח הביטוח הלאומי, 55% מהמשפחות החיות בעוני - הן משפחות עובדות. המשמעות היא ששכר המינימום בישראל פשוט לא מספיק כדי להתמודד עם יוקר המחייה הגבוה: שכר הדירה החונק, המחירים הגבוהים של מוצרי הצריכה, החינוך חינם שאיננו באמת חינם, והצורך לשלם סכומים לא מבוטלים ברכישת תרופות או בפניה לרופא. למעשה, לפי נתוני הביטוח הלאומי, קו העוני עבור משפחה בת 5 נפשות עומד על 10,780 שקלים לחודש. כלומר, משפחה ששני ההורים בה מקבלים שכר מינימום ולהם 3 ילדים - היא משפחה ענייה.

אם לא די בהצגת משתכרי שכר המינימום כ-"בנים של מנכ"לי בנקים", יוגב גם מציג תמונה מאוד חלקית בהתייחסותו למעסיקים שמשלמים שכר מינימום. המאמר מביא כדוגמא בעל חנות פרחים קטנה. בעל-עסק קטן זו דוגמא מעוררת אמפתיה, ואכן - קשה להיות עצמאי בישראל, במיוחד כשהממשלה לא מספקת רשת ביטחון כלכלית נוכח משבר הקורונה (הן הממשלה הקודמת, אבל ביתר שאת הממשלה הנוכחית). אבל המציאות היא אחרת. רוב המשתכרים שכר מינימום עובדים אצל מעסיקים גדולים, המעסיקים מאות ואלפי עובדים: רשתות השיווק הגדולות, חברות כוח-אדם (המעסיקות עובדי אבטחה, ניקיון וסיעוד), וגם המדינה והשלטון המקומי, באופן ישיר או דרך מכרזים.

אנשי קהלת מציגים תרחישי אימה על ההשפעות השליליות שיהיו להעלאת שכר המינימום על התעסוקה. אבל המציאות מלמדת אותנו דבר אחר: שכר המינימום בישראל הועלה מספר פעמים בעשרים השנים האחרונות, והסתכלות על מצב המשק בשנים אלה מלמדת שלתרחישי האימה שלהם אין בסיס. בשנים 2011-2019 שכר המינימום עלה ב-38%, אולם דווקא בשנים אלה ירד שיעור האבטלה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, אל מתחת ל-4%. בנוסף, בתקופה זו שיעורי האינפלציה היו נמוכים ביותר, המשק צמח, ומעל הכל, בשנים אלה של עליית שכר המינימום מדד ג'יני, המודד את אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, ירד בפעם הראשונה מאז 1985. כלומר, עלייה בשכר המינימום מביאה לחיזוק מעמדם של העובדים ולצמצום הפערים החברתיים-כלכליים. זו גם הסיבה שהיא זוכה לתמיכה רחבה כל-כך בציבוריות הישראלית, ושסקרי דעת הקהל מלמדים ש-85% מהישראלים בעד העלאת שכר המינימום.

המחקר היחיד שיוגב מצטט - מחקר שנערך בידי אנשי משרד האוצר - בחן את העלאת שכר המינימום בשנים 2006-2008, אך לא את העלאת השכר האחרונה שהייתה בישראל לפני חמש שנים. בנוסף, הוא מתעלם מגוף המחקר הענף והרציני, הממחיש כי להעלאת שכר המינימום יש השפעה חיובית על הכלכלה. לדוגמא, מחקריו של פרופ' דוד קארד, שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנה שעברה, שהראה את ההשפעות החיוביות של העלאת שכר מינימום בארה"ב; מחקרו של ארוסמית' ושותפיו, שמראים כי אין השפעה חד-משמעית של העלאת שכר מינימום על עסקים קטנים; ומחקרם של בלמן וולפסון שהראה כי העלאת שכר מינימום מהווה כלי יעיל להגדלת הכנסתם של בעלי הכנסות נמוכות, ללא השפעות שליליות על שיעורי התעסוקה. כפי שמסכמת זאת החוקרת שרה למוס, העלאת שכר מינימום מגדילה את ההכנסה של השכבות המוחלשות, אינה פוגעת בשיעורי התעסוקה, ויש לה השפעות קלות על שיעור האינפלציה.

בשורה התחתונה, הן המחקר הבינלאומי והן הניסיון הישראלי מלמדים שהעלאת שכר מינימום משפרת את מצבם של מיליוני עובדות ועובדים שמשתכרים שכר מינימום או מעט מעליו, ומקטינה את אי השוויון בחברה. הדרישה הציבורית ההולכת ומתחזקת להעלאת שכר המינימום ל-40 שקלים לשעה ממחישה שהעם בישראל חכם, יודע מה נכון בשבילו, ומבין - מתוך ניסיון החיים של האנשים עצמם, גם בלי לקרוא את המחקרים האקדמיים שמחזקים את הדרישה שלהם - שהעלאת שכר המינימום כיום היא מתבקשת ונחוצה.

הכותב הוא רופא וחוקר במדעי החברה ומדעי המדינה, פרופסור חבר ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחבר הנהגת "עומדים ביחד"