פחות זה יותר: יוזמת שאשא-ביטון לצמצום הבגרויות היא צעד בכיוון הנכון

לאחרונה פורסם כי משרד החינוך בהנחיית שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון יוצא לדרך עם רפורמה שהתחיל בזליגה בתקופת הקורונה והצבה כיעד על ידי שרת החינוך בתחילת השנה. במסגרת הרפורמה, בחינות בגרות חיצוניות יערכו רק בארבעה מקצועות כאשר באופן כללי, הבגרויות במקצועות ההומניים יומרו לעבודות סמינריוניות.

העיקר ברפורמה הזאת הוא לא הבגרויות, אלא המדיניות. הרפורמה משקפת מעבר של סמכות ממשרד החינוך לבתי הספר. לכן, היא מבורכת. הרפורמה תדרוש מהמורים להיות מקצועיים יותר, תדרוש מרכזי המקצועות בבתי הספר להוות דמויות סמכותיות יותר ותדרוש מהמנהלים להיות משמעותיים יותר. עבודת ההוראה בגילאי התיכון היא מקצוע מורכב ומאתגר. אולם, המורים מכירים הכי טוב את התלמידים שלהם. ברגע שחלק משמעותי מהליך הלמידה נקבע בפטרוניות על ידי גוף חיצוני (משרד החינוך), המעטפת המקצועית שהמורים מעניקים לתלמידים שלהם נפגעת.

הון פוליטי על גב תלמידי ישראל

כמובן, הרפורמה לא מושלמת. לא כל המורים מסוגלים להתמודד עם הנחייה של כתיבת עבודות ברמה גבוהה, לא כל הרכזים והמנהלים כשירים להנחות את הצוותים בצורה המיטבית ולבתי הספר לא נתנו אחריות יחד עם הסמכות. בעולם אידיאלי, הרפורמה הייתה רואה אור יחד עם תוכנית מסודרת להתמודדות עם פערים. אפשר להעניק מלגות לדוקטורנטים שילוו בתי ספר, אנשי המקצוע ומדריכים במשרד יכולים לשם שינוי לעשות את תפקידם ולהגיע לבתי הספר להנחיה משמעותית, אפשר כמובן לאפשר לבתי הספר לבחור האם להשתייך לתוכנית ולאלו שרוצים צריך לתת מקל ולא רק גזר כדי שיהיו השלכות לפעילות לא ראויה. אבל, כששרי החינוך מתחלפים על ימין ועל שמאל ומנכ"לים מפוטרים כהרף עין, כל הצעה לשינוי הופכת לרפורמה כוללת. במקום פיילוט מוסדר, מהפכה שלמה. נראה, שהדבר היחיד שאכפת לשרי החינוך הוא ההון הפוליטי על גב תלמידי ישראל.

כאן הרגע לעצור ולהתייחס לשתי בעיות מרכזיות שנהוג להתייחס אליהן בהקשר הזה. פגיעה בשכר המורים בגלל צמצום שעות ובגלל ירידה בגמול ופגיעה בחינוך הערכי של ילדי ישראל בגלל ירידת המעמד של המקצועות ההומניים.

נתחיל מהסוף.

ראשית, תנוח דעתכם. הלמידה לבגרות חיצונית נוקשה, אחידה ומיושנת לא טומנת בחובה חינוך ערכי ולא מחזקת זהות לאומית. כל תפקידה הוא דרישה לשינון טורדני, בלחץ של זמן שגורם למיאוס המקצוע. שנית, עם כל הכבוד, בתי הספר היום כבר לא מהווים כל כך כלי לחינוך ערכי וחיזוק הזהות הלאומית. בתי הספר הם כלי לזכאות לתעודת בגרות. עכשיו, אחרי הרפורמה, למורים יהיה זמן לעסוק בחינוך, בחיזוק הזהות ואולי, ההורים יבינו שמאחר ואין בגרות, בסוף זהו תפקידם ולא תפקיד בית הספר.

שנית, יש אמת בדבר המתנגדים הטוענים כי מנהלים יצמצמו שעות לטובת מקצועות עם בגרות חיצונית ושתהיה פגיעה בגמול בגרות. על כך צריך לומר. אם התפיסה ההורית הציבורית היא שמתמטיקה ואנגלית חשובות יותר, על בתי הספר להתייצב מאחוריה וללמד יותר מתמטיקה ואנגלית. אם להורים תהיה בעיה עם זה, הם יוכלו להפעיל לחץ חזרה לכיוון השני. אם הורה רוצה ילד גאון במתמטיקה עם 0 ידע בתנ"ך, שיבושם לו. אם תוצר הלוואי של זה הוא צמצום של מורים במקצועות ללא ביקוש, שילמדו מקצוע נוסף, אלה החיים.

אני חושב שהמציאות שונה. יש קהילות ויש הורים שהמקצועות ההומניים חשובים להם והמנהלים יצטרכו לתת מענה בבתי הספר, אני סומך עליהם שהוא יהיה מוצלח, גם במחיר צמצום משרתם של מורים (איך? יש קביעות נוראית) מסוימים. באשר לירידה בשכר בגלל צמצום גמולי הבגרות, כאן צריכה להיעשות חשיבה מעמיקה. אני לא בטוח שבהגשה פנימית יש פחות עבודה מאשר בהגשה חיצונית, כנראה שהפוך. בייחוד אם מדובר בעבודה משמעותי או במחקר כלשהו. כאן הביקורת במקום וייתכן שנזדקק אפילו לתוספת שכר, ודאי שלא לצמצום.

תסמכו על המורים שיעשו את מלאכתם נאמנה

חשוב לומר, חלק ניכר מהביקורות האלה מפגינות זלזול במורים. זלזול במורים כי ההנחה שבהיעדר בגרות חיצונית הלמידה תהיה פחות איכותית היא הנחה שפוגעת במקצועיות של המורים. תסמכו על המורים שיעשו את מלאכתם נאמנה ותתנו אפשרות לפטר את אלו שלא. הביקורות האלו גם מפגינות חוסר בקיאות עם מה שקורה בשטח כי ההקלות, ריבוי המועדים, ואחוזי הבגרויות העולים משנה לשנה מעידים שהבגרויות נהיו זולות.

בהקשר הזה, האמת, כל השיח הזה לא מאוד רלוונטי. הוא לא רלוונטי כי הבגרויות מאבדות מחשיבותן כל שנה. הן כלי שרת לטיפוח עצמי של שרי החינוך. האוניברסיטאות מייסדות מבחנים מקדימים ומכללות קדם אקדמיות, חברות ההייטק מציעות מסלולים עוקפים ומבחנים אלטרנטיביים ואפילו ראיתי כמה חוקרים במדעי הרוח שלא מתרגשים מביטול הבגרויות החיצוניות (גם הם כנראה הגישו עבודות בסוף קורסים ולא מבחנים). בהקשר הזה, ייתכן מאוד שעבודות חקר פנימיות איכותיות יעניקו כלים הרבה יותר חשובים לתלמידים מאשר שינון מיושן.

הכותב הוא מורה בתיכון שש שנתי ובעל הבלוג "יומנו של מורה"