כל בדיחות קנדה, בעיקר השחוקות שבהן, מתמצות כנראה בשאלה הבאה: "מה צריך להגיד כדי להוציא מאה קנדים מבריכת שחייה?" זה פשוט מאוד, אומרת הבדיחה, "סליחה, אבל האם תואילו בבקשה לצאת מבריכת השחייה? תודה". כמה שקנדה טובה, מנומסת, משעממת. ארץ שהפוליטיקאים שלה לא מסוגלים לקמוץ אגרוף ולהכות על השולחן.
אז מה קרה לקנדה? פתאום היא מתחרזת עם מחאות אלימות. נהגי משאיות משתלטים על עיר בירתה, אוטאווה, ומשביתים את חייה. הם פושטים על רחובות טורונטו, הבירה המסחרית שלה. ראש הממשלה של חבל אונטריו, שבו נמצאות שתי הערים האלה, מכריז שהן "נכבשו". מפקח המשטרה של עיר הבירה מדבר על "מצור". ראש העיר של אוטאווה מכריז מצב חירום, "סכנה חמורה ואיום רציני", והשלטונות "מפסידים במערכה".
"שיירת החירות" של מאות נהגי משאיות מתגלגלת צפונה ומזרחה. היא צוברת תנופה בכל מקום שאליו היא מגיעה. "תודה, נהגים", אומרת כרזה סמוך למפלי ניאגרה, על גבול ארה"ב. "חוסנתי שלוש פעמים, ואני אינני חופשי! הקץ לדיקטטורת המיעוט של ג'סטין!".
הקבוצה הבולטת ביותר במחאת הנהגים, "קנדה יוניטי" ("אחדות קנדה") קוראת למושלת הכללית של קנדה (להלכה, נציגת הכתר הבריטי; למעשה ראש המדינה) ולסנאט לבטל את כל הגבלות הקורונה ולהדיח את ממשלת ג'סטין טרודו, שמכהן זה שש שנים כרה"מ של קנדה.
ג'סטין טרודו השמאלני המטורף
מעבר לגבולה הדרומי של קנדה בקע בסוף השבוע שעבר קול רם ומוכר. דונלד טראמפ הביע תמיכה בנהגי המשאיות. "פייסבוק וחברות הביג טק מנסות להרוס את שיירת החירות. שיירת החירות מוחה בדרכי שלום נגד ג'סטין טרודו השמאלני המטורף שהרס את קנדה עם צווי הקורונה הלא־שפויים שלו". בין נהגי המשאיות באוטאווה נראה אחד מניף את השלט "טראמפ 2024", הלוא היא שנת הבחירות הבאות לנשיאות. נראו שם גם דגלי מדינות הדרום ממלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 170 שנה.
דרגות כאלה של קיטוב ושל שנאה היו לחם חוקה של ארה"ב בדור האחרון. בקנדה שררה לעומת זאת הסכמה לאומית רחבה, שחצתה גבולות מפלגתיים. למען האמת, עד שלהי המאה שעברה, מפלגת הימין העיקרית בקנדה הייתה יכולה למצוא מקום טוב באמצע במפלגה הדמוקרטית של ארה"ב, הנחשבת למפלגת שמאל.
הסוציולוג והוגה הדעות, סימור מרטין ליפסט, כתב לפני 30 שנה ספר השוואתי קלאסי על קנדה וארה"ב (Continental Divide). הוא מצא, כי "סבירות השתתפותם של הקנדים במחאות פוליטיות קטנה בהרבה מזו של האמריקאים... אף כי אוכלוסיית ארה"ב גדולה פי עשרה מזו של קנדה, היחס של מחאות פוליטיות הוא פי 20, או אפילו פי 40".
זו כנראה אחת הסיבות שאמריקאים ממעטים כל כך להתעניין בקנדה, וממעטים עד גיחוך לדעת עליה, אף כי גבולן המשותף, כמעט 9,000 ק"מ, הוא הארוך ביותר בעולם; ואף כי קנדה היא היבואנית הגדולה ביותר בעולם של סחורות ושירותים מארה"ב (גדולה בהרבה מסין; גדולה אין שיעור מגרמניה, דרום קוריאה, יפן ובריטניה).
וזה בדיוק מה שהופך את השבוע האחרון ליוצא דופן כל כך. קנדה נמרחת בימים האחרונים על עמודיהם הראשונים של העיתונים הגדולים בארה"ב. זה קורה מפני שפתאום היא לא רק מזכירה לאמריקאים את ארצם, אלא היא שולחת אזהרה לאמריקה מפני הבאות. גם נהגי משאיות אמריקאים מתארגנים לקראת מסע מחאה בין־עירוני. ההאשטאג #FreedomConvoy נפוץ עכשיו על פני המדיה החברתית.
מכאן גם התפרצות טראמפ נגד "מזימת פייסבוק להרוס" את שיירת החירות. כמה מנאמני טראמפ מגייסים תמיכה וכסף לטובת הנהגים הקנדיים. אחד מהם הוא הגנרל בדימוס מייקל פלין (Flynn), מי שהציע לטראמפ להשתמש בצבא כדי לסכל את עליית ג'ו ביידן לנשיאות.
המשטרה פשטה על מגרש הבייסבול
ניסיון לגייס כסף לטובת הנהגים באתר הרשת GoFundMe הניב כמעט 8 מיליון דולר בתוך שבועיים. אבל הנהלת האתר הפסיקה את ההתרמה, והציעה לתורמים לבקש החזר של כספם. אתר אחר, האוסף כסף בשביל הימין הנוצרי, גייס 5 מיליון דולר לטובת הקנדים.
השלטונות באוטאווה, לעומת זאת, אסרו בהחלט על כל סיוע לנהגים. ביום א' בלילה, המשטרה פשטה על איצטדיון בייסבול באוטאווה, והפקיעה 3,000 ליטרים של דיזל.
על פי רשת השידור הקנדית סי.בי.סי, עובדי ממשלה לשעבר ממלאים תפקיד מרכזי בארגון הנהגים. אחד מהם היה איש ביטחון במשרד ראש הממשלה, והתפטר מפני שסירב לקבל חיסון נגד קורונה. לפי סי.בי.סי, בערך 150 שוטרים וקצינים התפטרו בנסיבות דומות, ואחדים מהם נראו בין הנהגים המוחים.
העייפות מידבקת, אולי
טיפולה של ממשלת קנדה במשבר הקורונה לא עורר הערצה. היא גילתה מבוכה ובלבול, ואיחרה מאוד בחיסונים. מערכת בחירות מיותרת באמצע המגפה לא שינתה את יחסי הכוחות בפרלמנט, והעניקה לקנדה ממשלת מיעוט, בפעם השנייה ברציפות. בקנדה אין ממשלות קואליציה. הממשלה מעבירה חוקים באמצעות עסקאות אד־הוק, או אינה מעבירה אותם.
סקרי דעת קהל בקנדה אינם משקפים נטייה ימינה. המפלגה הליברלית, השולטת מאז 2015, מובילה בהפרש לא גדול. המפלגה השמרנית, שקיבלה יותר קולות אבל פחות מושבים בבחירות של סוף הסתיו שעבר, נמצאת במשבר פנימי חמור. ניסיונו של מנהיג המפלגה להתחבר אל נהגי המשאיות עורר גיחוך והחיש את הדחתו, בשבוע שעבר.
סקר דעת קהל הראה ביום ג' (leger360.com), כי 62% מן הקנדים מתנגדים לנהגי המשאיות. שני שלישים בסקר אחר תומכים בחיסון־חובה לבני 5 ומעלה. מספר ניכר תומכים בהענשתם של סרבני-חיסון: מאסר של חמישה ימים (27%), איסור על חידוש רישיונות נהיגה (33%), איסור על שימוש בבתי חולים ציבוריים (37%).
אבל הסקרים האלה אינם משקפים אמון ציבורי. סקר אחד הראה לפני שבועיים, כי 67% של הקנדים מפקפקים בערכם של החיסונים. נראה שעייפות ואכזבה מיטיבות לתאר את מצב הרוח הציבורי.
עייפות קנדה ניכרת כמובן בכל רחבי העולם, והיא בולטת במיוחד בדמוקרטיות העשירות. ביטויי אהדה לנהגי המשאיות הקנדיים בקעו בימים האחרונים בימין הקיצוני באירופה. מחאתם מאיימת להפוך לאקט של התנגדות לעצם התערבותן המסיבית של ממשלות בחיי אזרחיהן.
זה שדה קרב חדש־ישן. בשנות ה־70 וה־80 הוא העלה את רונלד רייגן לשלטון, והעביר לימים את השליטה בקונגרס לידי המפלגה הרפובליקאית. הוא העלה את מרגרט תאצ'ר לשלטון בבריטניה, והשאיר אותה שם 11 שנה. הוא העמיד בסכנה את הנשיא מקרון בצרפת, לפחות לפני משבר הקורונה, כאשר התקוממות עממית של ה"אפודים הצהובים" הציפה את צרפת.
יהיה מעניין לעקוב אחרי הפוליטיקה הקנדית. הפייבוריט לזכות בהנהגת מפלגת האופוזיציה השמרנית הוא פוליטיקאי בן 42, פייר פולייבר (Poilievre), שהרטוריקה שלו היא תערובת של שמרנות קלאסית ושל פופוליזם טראמפיסטי. הוא ייקח את קנדה הרחק ימינה, אם תינתן לו ההזדמנות. קצת קשה להיזכר אימתי בחירות קנדיות עשו איזשהו רושם על העולם החיצון. אין זה מן הנמנע שזה עומד להשתנות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny