האנג'ל רם גרינברג התאהב בסטארט-אפ שבו השקיע - והחליט להתחיל לעבוד בו

אישי: בן 40, נשוי לאסנת ואב ל-3 ילדים, גרים בהרצליה
מקצועי: בכיר לשעבר בהון סיכון, כיום סמנכ"ל מוצר באופטיבס (Optibus), פלטפורמה טכנולוגית לתכנון ותפעול תחבורה ציבורית

גדלתי ברמת מוצא בירושלים, שכונה פסטורלית וילדות נפלאה. אבא שלי, שהיה אז טייס קרב, לקח אותנו כל הזמן לפעילויות אקסטרים כמו סקי שלג וסקי מים. אמא הייתה כלכלנית בכירה בבנק ישראל. היום אחותי הגדולה, שירה גרינברג, היא הכלכלנית הראשית והממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר. אחי הצעיר אורי עושה כרגע תואר שני במדעי המחשב - ואני ילד הסנדוויץ'. אנחנו משפחה מאוחדת, אני זוכר מילדותי הרבה מאוד חברים ויציאות לטיולים ולחוף הים. בבית תמיד הייתה תחושה שמאמינים בך, שהכול אפשרי. לימדו אותנו לשאוף להישגיות, אבל גם שזה בסדר להיכשל.

שירתי בסיירת נח"ל. מבחינתי היה לי ברור שאהיה חייל קרבי, לא חשבתי בכלל ללכת ל-8200. השירות בצבא היה עבורי חוויה מדהימה, מצאתי שם משפחה שנייה. אבל צריך גם לזכור שזה לא משחק, חברים טובים שלי נהרגו במהלך השירות.

אחרי השירות הכרתי את אשתי היום, אסנת. שנינו ירושלמים וחברה משותפת הכירה בינינו. החיבור היה מיידי, אבל כבר עמדתי לטוס לטיול של אחרי הצבא. בסופו של דבר אחרי חודשיים טסנו יחד. התחלנו בארה"ב, שם עבדנו וחסכנו ואחר כך ירדנו לשמונה חודשים בדרום אמריקה. שם הבנתי שאני רוצה ללמוד מדעי המחשב. אחרי התואר, ב-2007, התחלתי כמהנדס במיקרוסופט.

מיקרוסופט היה מקום העבודה הראשון שלי בהייטק, בחרתי בו כי הרגשתי שזה בית הספר הכי טוב שיכול להיות. רציתי לבנות יסודות נכונים וזה נראה לי יותר נכון מללכת לעבוד ישר בסטארט־אפ. רק אחרי חמש שנים עזבתי את מיקרוסופט והקמתי את Aniways.

Aniways היה סטארט־אפ שהפך אפליקציות צ'טים לפלטפורמות עשירות. לדוגמה, אם אני שואל חבר אם הוא רוצה לשתות קפה יחד, אני יכול במקביל להציג לו את כל בתי הקפה באזור. הרעיון היה טוב, אבל לא הצלחנו לייצר מזה ביזנס ולחדור לאפליקציות השורה הראשונה בתחום. ב-2015, שלוש שנים לאחר הקמת Aniways, מכרנו את הטכנולוגיה של החברה לוורייזון. זה היה רחוק מאוד מאקזיט מפואר, יותר דרך לסיים את חיי החברה".

אחרי שהחברה נמכרה הצטרפתי לנהל את הקבוצה שאבא שלי, עדו גרינברג, עומד כיום בראשה. אבי הוא מעין סופר־אנג'ל, יש לו קבוצה משקיעים שמשקיעה בחברות בשלבים ראשוניים מאוד. העבודה עם אבא שלי הייתה מאוד טבעית לשנינו, כי אנחנו משלימים: אני מביא את הצד הטכנולוגי והחדשני והוא מביא המון ניסיון בתחום. המטרה שלי שם הייתה לבחור סטארט־אפים עם סיכויי הצלחה משופרים באמצעות טכנולוגיה עמוקה, פוקוס על היזמים והתייחסות לגודל השוק. בין החברות שהשקענו בהן והצליחו היו פפאיה גלובל, שמפתחת מערכת גלובלית לניהול שכר, ואופטיבס.

אופטיבס הייתה חברה שמאוד התלהבתי ממנה, וגם הכרתי את היזם שלה, עמוס חג'ג', עוד מימי במיקרוסופט. אמרתי: אני רוצה להצטרף, להוביל את המוצר של החברה'. לשמחתי, גם עמוס רצה. כשהצטרפתי כסמנכ"ל מוצר ב-2017, הייתי העובד מספר 16 בחברה. היום אנחנו כבר 230 עובדים ונהיה יותר מ-450 עד סוף 2022. אופטיבס גייסה עד היום יותר מ־160 מיליון דולר מקרנות בולטות כמו אינסייט פרטנרס ובסמר וממייסד עליבאבא כמשקיע אסטרטגי. כשחושבים על תחבורה ציבורית, מניחים שיש מאחוריה תשתיות חזקות של מחשוב ואלגוריתמיקה, אבל אז מגלים שזה פשוט לא עובד ככה. בהרבה מאוד מקומות הכול עדיין נעשה בצורה ידנית או בכלים מאוד מיושנים. הטכנולוגיה של אופטיבס עוזרת לעיריות ולמפעילים לתכנן ולתפעל את התחבורה הציבורית באופן מיטבי. באמצעות איסוף דאטה ניתן להגדיל תדירות קווים, לשפר עמידה בלוחות זמנים וליצור מסלולים יותר אפקטיביים.

התחלתי לנסוע לעבודה רק ברכבת, וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי בזמן האחרון. אני פשוט לקוח מרוצה. היום כבר נראה לי טירוף להיכנס לרכב פרטי ולעמוד בפקקים. המטה שלנו נמצא בתל אביב (חוץ מזה יש לנו משרדים בארה"ב, אנגליה וברזיל), וכל עובדי אופטיבס מתניידים לעבודה בתחבורה ציבורית, מהתחנה למשרד אנחנו מממנים להם קורקינטים חשמליים. תוחלת החיים עולה, האוכלוסייה גדלה והרבה מאוד אנשים עוברים לגור בערים. הפתרון של רכב הוא פשוט כבר לא בר־קיימא. גם הרחבת תשתיות לא תעזור כאן. אנחנו עובדים עם יותר מ־500 ערים ברחבי העולם. סינגפור או לונדון למשל, שהתשתיות בהן מותאמות לתחבורה ציבורית, מקטינות משמעותית את זמני הנסיעה והופכות את התחבורה הציבורית לאטרקטיבית יותר. גם ישראל, עם פרויקטים כמו הרכבת הקלה וסלילת נת"צים, במגמת שיפור, ואין ספק שזהו הכיוון הנכון.

כאן אני מרגיש שאני במקום שאני מתפתח בו מקצועית ולומד, וכל עוד זה ככה - לא אצה לי הדרך. האם עוד חמש שנים אהיה באופטיבס, אחזור להשקעות או אפתח סטארט־אפ משלי? אני פחות יודע להגיד את זה, אלא מתמקד בכאן ועכשיו.