למה בברלין זול יותר: מניעת ריכוזיות ותכנון לטווח ארוך

שמונה שנים אחרי מחאת המילקי, קפצתי השבוע שוב לסופרמרקט גרמני מתוך רצון להשוות מחירים. בשנים שחלפו מאז המחאה, התרגלתי לזעזוע הקטן שמתרחש בכל פעם שאני מבצע קניות בישראל - ונתקל בהבדלי המחירים על המדף לעומת הקניות בגרמניה. ברמה המנטלית, התרגלתי לשים את הפערים הגדולים בצד. כמו השמש בחורף, האפשרות לשחות בים בדצמבר, ואף הרעש במרחב הציבורי - העובדה שמחירי המוצרים בארץ יקרים הפכה לחלק מהמציאות.

אבל בניגוד למזג האוויר, עניין המחירים אינו תופעת טבע. הוא עניין של תכנון משק ושל מדיניות כלכלית וצרכנית. נכון, גרמניה אמנם מפורסמת במערב אירופה במחיריה הזולים, כאשר מדובר בשוק של 83 מיליון צרכנים, בעלי כוח התמקחות חזק א־פריורית. מספיק לנסוע בימי השבוע באוטובאהן (רשת הכבישים המהירה של גרמניה) כדי לראות את כמות משאיות התובלה הגודשות את הנתיב הימני, כדי להבין כי מיקום המדינה באמצע אירופה תורם לתנועת הסחורות.

אבל גרמניה היא גם הזירה של תחרות עזה בין סופרמרקטים ברמות שונות של איכות, מזול מאוד ועד ליקר ולאורגני בסטנדרטים מחמירים. מדובר במדינה ששכללה את הורדת העלויות בשורה ארוכה של תחומים, ממוצרי מזון ועד לקוסמטיקה. מדינה שמקדמת וניצבת בלבו של האיחוד האירופי שכל מהותו, פחות או יותר, היא סחר חופשי ומעבר חלק ויעיל של סחורות ואנשים. היא רתמה את הגוש המשותף לטובת הוזלת המחירים והעלאת רמת החיים של תושביה.

תחרות עזה בין המרכולים על הצרכן

אז לשם ההשוואה נכנסתי לסניף המקומי של רשת "אדקה" (Edeka). מדובר ברשת מרכולים שמנסה לשדרג את תדמיתה בשנים האחרונות, לפחות בברלין, ולפנות לפלח העליון של הקונים הגרמנים. היא ורשת REWE מכוונות למעלה, בעוד הרשתות האולטרה־זולות כמו Aldi (שכמעט ולא קיימת בצפון גרמניה, אבל מככבת במערב ובדרום המדינה), Lidl ו־Netto מתחרות זו בזו באכזריות, כולל פרסום מסיבי בטלוויזיה ובעיתונות, על הקונה הגרמני הממוצע.

חשבתי על מוצרים שאני מכיר זהים להם בישראל, ונתקלתי כבר בכניסה בקופסת פררו־רושה (3.5 אירו/12.6 שקל, לעומת 22.9 שקל בישראל), בגבינת אמנטל פרוסה (1.5 אירו/5.4 שקל, לעומת 16.9 שקל בישראל), בחבילת פסטה איטלקית (1.5 אירו/5.4 שקל, לעומת 6.9 שקל בישראל), בחפיסת סבון מוכר (0.5 אירו/1.8 שקל, לעומת 11.9 שקל בישראל), ובערימת בננות (2 אירו לקילו/7.2 שקל, לעומת 6.9 שקל בישראל). עברתי גם בוויטרינת הפסטות המוכנות (3-2 אירו לאריזה/7 עד 10 שקל), דרך מקררי הארוחות הקפואות המוכנות (3-2 אירו/7 עד 10 שקל) - ועד למקרר הבשר. המבחר היה עצום. המטרה אינה להרגיז, אלא רק להיזכר שהמחירים בגרמניה, בשכונה די אמידה במרכז ברלין, בסופרמרקט יקר יחסית, זולים בחצי עד שני־שלישים מאלה בישראל.

  

בין רשתות המזון הזולות, כאמור, יש תחרות עזה עוד יותר. בלוגר אוכל גרמני שניסה בחודש האחרון לבדוק מי מהן אכן הזולה ביותר, עשה עבודה יסודית יותר מהסיור הזריז שלי. הוא קנה בכמה רשתות סל מוצרים זהה: נייר טואלט (8 גלילים), בקבוק מים מינרלים מוגזים, חלב עמיד, בקבוק מיץ תפוזים, חבילת פסטה, חצי כיכר לחם שחור, צנצנת ריבה, חפיסת שוקולד, מלפפון גדול, גבינה צהובה פרוסה, שישה תפוחים, חמש בננות, חבילת חמאה, קופסת תה וארוחת איטריות אינדונזית קפואה. ברשת Aldi הוא שילם על כל המוצרים 16.75 אירו, 60 שקל בלבד.

אננס תאגידי עם טעם של עץ חמוץ

כדאי לציין שדווקא בתחום הפירות והירקות, הרושם הסובייקטיבי שלי הוא שבישראל המצב הרבה יותר טוב. אולי מחירי הירקות והפירות בישראל עלו בהשוואה לעבר, אבל האיכות והמחירים עדיין טובים יותר ממה שאפשר למצוא ברשתות המזון הגרמניות. בשביל עגבניות עם טעם צריך לשלם בגרמניה בין 4 ל־10 אירו לקילו, ואין מה להתפתות לאננס תאגידי, שמגיע בכמויות לאירופה ושעולה בין אירו לשלושה אירו בלבד. יש לו טעם של עץ חמוץ. הרשתות גם משוויצות ב"מנגו שהגיע בטיסה" או ב"מנגו שהבשיל על העץ", וגובות שלושה אירו לחתיכה, אבל אין להם כלום עם הטעם של מנגו ישראלי.

האמת היא שקשה להשוות באופן מדויק בין עלויות המחיה בישראל לבין אירופה. יש מגוון שיקולים שמקשים על ההשוואה: פיקוח מחירים על דירות שכורות בגרמניה, למשל, או מחיר האנרגיה הגבוה. הגבינות אולי זולות הרבה יותר (יש הבדלים גדולים במחירי מוצרי החלב), אך לשמור עליהן במקרר עולה יותר. הגרמנים גם מביאים לבתי־מטבחיים עובדים עונתיים ממזרח אירופה שעובדים בתנאים קשים, ללא מנגנון השגחת כשרות. מאסיה מגיעים קוטפי פירות בעונות המתאימות. כשצריך נהגי משאיות לדאוג להובלה זולה, מגייסים במהרה עובדים ממזרח האיחוד האירופי. כל העבודה שנעשית בבריסל כבר עשורים רבים, לגבי הקימור המותר של הבננות או איכות המוצרים המעובדים, למשל, באה לביטוי על המדף בסופרמרקט בברלין, במחירים הזולים. גרמניה מייצגת אולי את הרף התחתון של מחירי מזון בכלכלה מערבית מצליחה, עם גבולות יבשתיים פתוחים, בניגוד למצב בישראל. אולם  גם אם ישראל לא תצליח להגיע אליהם, יש לה הרבה מקום להשתפר.

זינוק של 6% במחירי המזון בשנה

בסוף הסיור חיפשתי את תואם המילקי המקומי שעורר סערה בקיץ 2014. לא רבים אוכלים אותו כאן, והוא אינו נחשב ללהיט כמו בארץ. מסתבר שמחיר מעדן ה"שוקו וקצפת", לפחות זה שנמכר ב"אדקה", עלה. אז היה המחיר 0.19 אירו ליחידה, עכשיו איתרתי אותו ב-0.25 אירו. זו עלייה של יותר מ־30% אבל היא די הגיונית, משום שמחירי המזון בגרמניה זינקו ב־6% בשנה האחרונה. אבל כאן אין מחאה חברתית בינתיים, אין קריאות להחרמת חברות או טענות על מחיר הפסטה. אולי משום שהמוצר עצמו עדיין עולה 90 אגורות, לעומת 2.9 שקל בישראל (ברשת הזולה ביותר).

אז קשה להשוות בין המדינות, אבל אפשר לנסות ולאמץ כמה עקרונות שעובדים היטב בגרמניה ובאיחוד האירופי, ולנסות ליישם אותם בישראל. לא מדובר בניווט בטריטוריה בלתי מוכרת. כדי להוריד את המחירים צריך להגביר את התחרות, למנוע ריכוזיות ביבוא ובהפצה, לשכלל את העברת המידע לצרכנים, להוריד חסמי כניסה לשוק, לאזן אינטרסים לאומיים כמו חקלאות ואדמה ולקבל החלטות ארוכות טווח. בקצרה, צריך לעבוד. לא להכריז על רפורמות שגובשו תוך חמישה ימי עבודה בתגובה לפוסטים ברשתות החברתיות.