ללמוד מהמזרח הרחוק: איך מתמודדים בעולם עם תאונות הבנייה?

ביום רביעי בבוקר נפלו אל מותם ג’אזי אבו סביתאן ואחמד זיאד אלסיטד, שניהם בשנות ה-30 לחייהם משכונת א-טור בירושלים. הם נפלו מגובה של כ-40 מטר, לאחר שפיגום תלוי ממוכן שעליו עמדו נקרע לשניים. זה קרה באתר הבנייה פארק בבלי בתל אביב, בביצוע חברת תדהר. מאז נהרג פועל נוסף, בתאונה באתר בנייה בפרדס חנה - ובכך הגענו לשמונה הרוגים עוד לפני אמצע פברואר.

נסיבות התאונה נחקרות ביחידת פלס המשטרתית, בשיתוף משרד העבודה. לגלובס נודע כי בין היתר ייבחן חשד לעומס יתר על הפיגום (שהועמסו עליו חלונות זכוכית), וכן לליקוי בחיבור של הפועלים ל"קו החיים", שאמור היה לרתום אותם לפיגום (הפיגום עצמו לא נפל).

 אתר הבנייה שבו נהרגו בשבוע שעבר שני פועלים / צילום: משטרת ישראל

לעומת התאונה בבבלי, שהתרחשה לעיני כול וסרטונים ותמונות ממנה הופצו מיד ברשתות החברתיות, עשרה ימים קודם לכן מת בשקט צ’ן צ’יינז’ונג, בן 40, אזרח סין. הוא נפל מסולם מגובה נמוך, פחות ממטר, באתר בנייה של חברת רמי שבירו ברמלה, ונפצע באורח בינוני. על פי העדויות, הוא פונה משם כשהוא הולך על רגליו. לאחר מכן מצבו החמיר והוא מת מפצעיו בבית החולים אסף הרופא.

על דבר מותו, ללא שמו, למדה ד"ר הדס תגרי, מייסדת הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה, מאתר חדשות סיני. גורמים המקורבים לחקירת התאונה הזו אומרים שלא נמצאה רשלנות של החברה. הפועלים עברו הדרכת בוקר, היו להם אמצעי בטיחות. לא הייתה זו הפעם הראשונה שפועל נפצע באורח בינוני, ואחר כך מצבו מחמיר. לפעמים, אם יש מזל, קורה גם ההיפך.

הבעיות: "התקן הוא רק הרצפה. צריך לעשות מעבר לו"

אבל תאונות, ברובן המכריע, הן לא עניין של מזל, והראיה - במקומות אחרים בעולם המצב טוב מאשר שלנו.

אין זו התאונה הקטלנית הראשונה באתר של תדהר. בארגון קו לעובד מדווחים כי בשנת 2018 נפל עובד אל מותו בעיר לוד באתר החברה, ובשנת 2020 נהרג עובד בפרויקט בתל אביב. שני ההרוגים היו אזרחי סין.

בחברה סירבו להתראיין לכתבה, אולם הח"כ לשעבר איל בן ראובן, ראש מטה הבטיחות בהתאחדות הקבלנים, אומר: "תדהר היא מהמובילות אם לא המובילה בבטיחות בישראל. יש להם חמ"ל בטיחות כמו בחיל האוויר, בחלומי הייתי רוצה לראות את זה בכל השוק".
אז איפה בכל זאת הכשלים? "ציוד כזה כמו שראינו בתאונה צריך להיבדק באופן שוטף", אומר פרופ’ יגאל שוחט, ראש התוכנית לניהול הבנייה במחלקה להנדסה אזרחית וסביבתית באונ’ בן-גוריון בנגב. "צריך לבחון כי כל החלקים בתקינות מכנית (סדקים/קורוזיה), להכיר את יציבות המתקן, לבדוק כבלים ומנגנוני הנעה מכניים. לפי החוק זה צריך להיעשות כל שלושה ימים, אבל אני אומר לסטודנטים שלי שהתקן הוא רק רצפה, ושצריך לעשות הרבה יותר ולבדוק כל יום".

מעבר לכשל הספציפי, בקרב רבים בענף יש תמימות דעים שיש בעיות חמורות בתרבות העבודה ובאכיפה.

ח"כ אוסמה סעדי (הרשימה המשותפת), יו"ר ועדת המשנה לתאונות עבודה, אומר לגלובס: "המצב רק הולך ומחמיר. נכון שהוקמה יחידת פלס במשטרה אבל השורה התחתונה היא שאין אכיפה מספקת, לא מבחינת כתבי אישום, לא מבחינת קנסות, ולא מבחינת רשם הקבלנים שרואה שחברות מפירות חוק באופן קבוע ממשיכות לעבוד. אנחנו מצפים לראות שינוי משמעותי".

"דווקא בחברות עם מערכות בקרה מוקפדות אנחנו באוניברסיטת בן גוריון מוצאים שיש סיכון לאירועים גדולים. כשמתרחשים האירועים הם מאז’וריים", אומר פרופ' שוחט.
לדבריו, ישראל נמצאת במקום ממוצע בעולם ביחס שבין מספר ההרוגים למספר העובדים. "אנחנו צריכים להיות כמו אנגליה ואוסטרליה שהן מתקדמות, ובהן יש שניים-שלושה הרוגים ל-100 אלף עובדים בשנה, באזור שלנו, המזרח התיכון, אנחנו בין המתקדמים דווקא".

ממתי אנחנו משווים את עצמנו למדינות המזרח התיכון?
"אני משווה את עצמנו למזרח התיכון, בגלל התרבות הניהולית של לקיחת הסיכונים. אקלים בטיחות ברמה גבוהה קורה כשיש להנהלה חשיבה על בטיחות ורווחת העובדים. אני מכיר הרבה ארגונים בארץ: בפחות מ-10% מהם יש התייחסות טובה. הרוב בינוני מינוס".

הפתרונות האפשריים: "לחשוב על הביצוע כבר בשלב התכנון"

כפי שהבעיות ידועות, גם הפתרונות מונחים על השולחן.

הטלת אחריות על היזמים: כבר למעלה משנתיים שמקודמות במשרד המשפטים תקנות שיהפכו גם את היזמים - ולא רק את הקבלנים - לאחראים במקרה של תאונה. ד"ר הדס תגרי אמרה בעניין זה: "זה חודשים ארוכים שאנו מתריעים בפני שרת הכלכלה וסגנה יאיר גולן על מצב בטיחותם המעורער של העובדים באתרי הבנייה ובכלל ומפרטים שורת צעדים שיש לנקוט לקידום בטיחותם. חזרנו והפצרנו בשרה לחתום על הרפורמה המתמהמהת בתקנות הבטיחות בבנייה להרחבת האחריות לבטיחות באתרי בנייה, ולהציג תוכנית עבודה מפורטת לקידום בטיחותם של העובדים בשנת 2022, בטרם ייפגעו עובדים נוספים".

בניית תרבות בטיחות: "בכל העולם מי שעושה את העבודה בפועל הם מהגרים ואוכלוסיות מוחלשות, אבל התרבות הניהולית היא כזו שדואגים להם", אומר פרופ’ שוחט. "במזרח אסיה הרבה יותר טובים מאיתנו בתרבות הבטיחות. הונג קונג, טייוואן, סינגפור ויפן - אנחנו צריכים ללמוד מהן. שיטות הבנייה דומות, ומבחינת מזג האוויר בהונג קונג, התנאים קשים יותר וביצועי הבטיחות טובים יותר בהשוואה אלינו. מתחילים את הבוקר בתדריך, בודקים את עמדות העבודה".

מכה לכיס: עו"ד ענת גינצבורג, מומחית לתביעות נזיקין ויו"ר ועדת נכים תגמולים ושיקום בלשכת עורכי הדין, סבורה שהמכה צריכה להיות בכיס: "אם בתי המשפט יפסקו פיצויים עונשיים של מיליוני שקלים לנפגעים - פיצוי שיכאיב בכיסם של הקבלנים וחברות הביטוח - יש סיכוי כי התמונה תשתנה, וכך אף הזילות בחיי אדם".

תיעוש ואוטומציה: האם אפשר להגיע למצב שבכלל לא נצטרך אנשים שעובדים בגובה 40 מטר? "בטווח הארוך - להכניס יותר אוטומציה זה נכון, אבל חלק מהעבודות עדיין יישארו", אומר פרופ' שוחט. נפילות מגובה, נזכיר, הן התאונות השכיחות ביותר.

לחשוב על הביצוע כבר בשלב התכנון: "בגיאומטריה חריגה חייבים כוח-אדם. היזם הוא שצריך לבדוק את התכנון, מתוך חשיבה על הביצוע", אומר פרופ' שוחט.
מסכים איתו מאיר שמש, יו"ר העמותה לקידום האיכות בענף הפיגומים: "צריך שהאדריכל יכין מראש תוכנית גם לבנייה עצמה שלא תסכן את העובדים".

למידה מטעויות: חזי שוורצמן, מפקח עבודה ראשי ומנהל הבטיחות בזרוע העבודה במשרד הכלכלה, וגם בן ראובן אומרים שהלמידה מכשלים היא אבן יסוד במלחמה בתאונות. שוורצמן פרסם בשבוע שעבר הנחיה לבדיקת כל הפיגומים התלויים בארץ, בתקווה למנוע את התאונה הבאה.