בתור אחת שהייתה חלק מהחקירות המשמעותיות ביותר במשטרה בעשור הראשון והשני של המאה ה-21, אני יכולה לומר בפה מלא: המשטרה אכן מרגלת.
המשטרה מפעילה כלי עיקוב, האזנות נפח, מדובבים, סוכנים חשאיים, כלי מודיעין וביג דאטה, ניגשת למצלמות המקיפות את כולנו ומאזינה לטלפונים. וטוב שכך. מי שסבור שאפשר להילחם בפשיעה ובשחיתות ציבורית בהאזנות על קו טלפון נייח או נייד, כנראה לא היה בארץ ב-10 השנים האחרונות. בימים אלה כולנו מנהלים שיחות מוצפנות בתווך שמתחלף תדיר בין ערוצים שונים כגון: טלגרם, וואטסאפ, סיגנל, מסנג'ר, וויצ'ט, חדרי צ'ט ותקשורת בדארקנט, ברמת הצפנה שבעבר הקרוב הייתה נחלת מדינות בלבד.
נגד אלה הוקמו חברות שונות כגון NSO, ונוצרו תוכנות האזנה ליחידת הקצה כגון פגסוס ודומותיה, וכיום כבר כל אזרח במדינה מבין את היכולת החודרנית שלהן לשליטה מלאה על כמעט כל פיסת מידע עלינו, גם האישית ביותר. עד כאן מה שבסדר.
מה שלא בסדר הוא שהכלים הללו, שיש להם פוטנציאל הפרת פרטיות מקסימלי, מופעלים כחלק מהמערכת המודיעינית המשטרתית החסויה ולא במערכת החקירתית הגלויה.
הפעלה זו גורמת לכמה כשלים בסיסיים:
הכשל הראשון הוא שהמערכת המודיעינית אמורה לאסוף מידע, לא ראיות. כלים ראייתיים מקומם במערכת החקירתית. הכלים הללו מוקמו במודיעין, בשל הצורך לשמור על סודיות האמצעים. אולם אלה כבר לא סודיים זה מכבר, וכולם מודעים להם. ועדיין המשטרה מנסה לשמור בסוד את אשר כבר מזמן איננו סוד.
הכשל השני הוא העובדה שכדי לחסות כלים אלה, מובאים התוצרים שלה כ"מודיעין כללי", "מקור חד-פעמי" או "מקור אגבי" בידיעות המודיעיניות שעוברות לחוקר. החוקר אינו מודע למקור המידע ועושה בו שימוש ראייתי, מבלי שיש לו אפשרות לקבל היזון חוזר (שהרי המקור חד-פעמי או אגבי), ומבלי שיש לו יכולת לדעת האם יש תוצרים נוספים.
והתוצרים הללו הם הכשל השלישי. המערכת המודיעינית מוכוונת להפקת מידע מפליל. וככל שמועתק תוכן שלם של טלפון, המערכת מתמקדת במידע המפליל, ויכול שבאותו מכשיר בדיוק, בהודעה סמוכה לזו שהופקה, קיים מידע מזכה שלא יזכה לראות אור יום? זאת בעוד שבמערכת החקירתית נשקלות כל העובדות, ואלה גם אלה מובאות לידיעת הפרקליטות המלווה, וכולן נשקלות כאשר ה"חשד הסביר" לפתיחה בחקירה נמדד, או כאשר ה"סיכוי הסביר להרשעה" להגשת כתב אישום נשקל.
והכשל האחרון ואולי הערכי ביותר הוא העובדה שהפעלת המערכת כמערכת מודיעינית תוך שימוש בחקיקה קיימת המלאה, גורמת להפעלתה ללא איזונים ובלמים, ללא בקרה מספיקה. במילים אחרות, החוקים לא נותנים מענה לצורכי המשטרה מחד גיסא, ומאפשרים לה להרחיב סמכויות ללא בקרה מאידך.
החקיקה בישראל מפגרת אחרי הטכנולוגיה. חוק האזנת סתר וחוק הפרטיות משנות ה-80 של המאה הקודמת, חוק המחשבים משנות ה-90 - כל אלה נחקקו בתקופות שחלק מהטלפונים הניידים שקלו כמו המהדורה המלאה של יוליסס. אין פלא שהשב"כ, שראה את המהומה סביב הפעלת הפגסוס, רץ להסדיר את השימוש ב"כלי" על-פי חוק, לפני שייגזרו גזרות חדשות שיגבילו את יכולתו לפעול.
המחאה והביקורת צריכה להתמקד דווקא במעשים שנעשים על-פי חוק, ולהבין את הסכנה המשמעותית שיש בחוסרים שיש בחקיקה לפרטיות ולזכויות של כולנו. יש להגדיר את הפעלת כלי איסוף הראיות בחוק. יש לקבוע מנגנוני בקרה פנימיים וחיצוניים על כלים אלה, ויש להגביל את השימוש בהם לסוגי עבירות מסוימות. בשביל להגיע למסקנה הזו, אין צורך להשתמש בשום אמצעי מיוחד, כי הכתובת כתובה ממש על הקיר.
הכותבת היא קצינה בלהב 433 לשעבר וכיום מנהלת מכון לסיכוני סייבר בקריה האקדמית אונו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
