העליון נתן חיזוק נוסף ליזמות וללגיטימיות של נטילת סיכונים עסקיים מחושבים

לאחרונה פסק בית המשפט העליון בערעור בעניין בטר פלייס. אומנם בשתי נקודות ספציפיות בית המשפט קיבל את הערעור, אך ככלל בית המשפט ממשיך במגמה של הגנה על שיקול-דעת מנהלי חברות בקבלת החלטות עסקיות.

כלל שיקול-הדעת העסקי, שיובא ממדינת דלאוור שבארצות-הברית, גורס כי בית המשפט לא יבחן בדיעבד החלטות עסקיות לגופן, כל עוד הן התקבלו על-ידי המנהלים ללא ניגוד עניינים, בתום-לב ובאופן מיודע, קרי: על בסיס מידע נדרש ומהימן. כאשר התנאים מתקיימים, בית המשפט לא יטיל אחריות על מנהלי החברה, גם אם בסופו של דבר פעולותיהם גרמו לחברה לנזקים. כך נוצרת לטובת המנהלים חזקת תקינות, שמהווה מחסום מפני הטלת אחריות עליהם, אם מתברר בסופו של דבר כי החלטה שקיבלו במסגרת תפקידם התבררה כלא מוצלחת מבחינתה של החברה.

לכלל זה יש חשיבות רבה ביחס לכל החברות, ועוד יותר מכך בחברות סטארט-אפ שסיכונים עסקיים הם פחות או יותר נשמת אפן. בין יתר התכליות שנהוג לציין לכלל זה: הכרה בכך שסיכון הוא חלק אינהרנטי בפעילות עסקית ובחדשנות, ולכן הטלת סנקציה או אחריות בגין התממשותו צריכה להיעשות בזהירות; חשש מפני הרתעת-יתר של מנהלים שתוביל לשמרנות-יתר בקבלת החלטות, שבסופו של דבר תמנע צמיחה ונטילת סיכונים במקום שיש לקחת אותם; קושי בבחינת החלטות עסקיות של מנהלים על-ידי בית המשפט, שאינו מומחה בתחום זה - בניגוד למנהלי החברה - ועלול ללקות בהטיית החוכמה בדיעבד; ועוד. הכלל הזה הוא אפוא כלל הכרחי אם רוצים שוק יעיל, תחרותי ומתפקד, שמנסה להתעלות על עצמו ולפרוץ את גבולותיו כל פעם מחדש.

בשנים האחרונות מעמדו של כלל שיקול-הדעת העסקי מתחזק ומשתרש במשפט הישראלי. בעניין בזק-אלוביץ' משנת 2016 בית המשפט העליון קבע בצורה מפורשת - סוף-סוף! - כי כלל זה הוא חלק בלתי נפרד מדיני החברות במדינת ישראל, לאחר שנים שבהן היו הפניות חוזרות אליו בפסקי דין שונים; בעניין נסטלה-אסם מלפני חודשיים בית המשפט קבע כי כלל זה יחול גם בנסיבות של עסקה עם בעלת השליטה, כל עוד התקיימו תנאים שמצמצמים את החשש מפני התקשרות בעסקה לטובת בעלת השליטה במקום התמקדות בטובתה של החברה; ובשבוע שעבר (8.2.22) בית המשפט הוסיף נדבך נוסף לתפיסה שלו בעניין כלל שיקול-הדעת העסקי בפסק הדין בעניין בטר פלייס.

בית המשפט קבע כי כשתובע לא מראה טענה מהותית בכתב התביעה, שלפיה ההחלטה העסקית של המנהלים לוקה בפן אחד או יותר - נעשתה באופן לא מיודע, בניגוד עניינים או בחוסר תום-לב - ניתן לסלק את התביעה על הסף. כפי שמצוין בפסק הדין, עמדה זו נכונה מבחינת סדרי הדין, אך חשוב מכך - מטעמים של מדיניות שיפוטית: המשך בירור התביעה כאשר סיכויי הצלחתה נמוכים, עלול לגרום לנזקים כבדים למנהלים ולחברה.

פסק הדין מפנה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בהליך - שעצם הגשתה הוא דבר די חריג בפני עצמו - שבה מצוין שלתביעות כאלה יש השפעה על שוק הביטוח ועל הפרמיות שמשלמות החברות, וכן שישראל כבר כלולה ב"רשימה שחורה" של מדינות שלא כדאי לבטח בהן בשל עודף התדיינויות. ההתייחסות וההכרה בפוטנציאל ההשפעה של חוסר ודאות משפטית, יחד עם מעורבות שיפוטית גדולה מדי על עסקים ועל ההשתתפות שלהם בשוק הגלובלי והתחרותי שקיים היום, הן חשובות ביותר בפני עצמן.

קצת חבל שבית המשפט העליון העדיף לא להידרש לשאלת תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי בסביבת חדלות פירעון, סוגיה חשובה בפני עצמה, אך גם כך פסק הדין מניח לבנה חשובה נוספת בדיני התאגידים בכלל, ובמעמד כלל זה בפרט, דבר המהווה בשורה חשובה למנהלים וליזמים. במדינה שמכונה "מדינת סטארט-אפ" התפישה הזו חשובה ביותר ותאפשר חדשנות, יזמות, מחקר ופיתוח, אבני הבניין של הכלכלה הישראלית.

הכותבת היא מרצה בכירה ומומחית לדיני תאגידים ולדיני חדלות פירעון, הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו