סערת ההדחה של יעקב ברדוגו מגל"צ: בסיפור הזה יש רק מפסידים

בימים האחרונים אי-אפשר היה להימלט מהדיון בסוגיית ההדחה של יעקב ברדוגו מגלי צה"ל כהחלטה פוליטית, וגם מי שצידד במהלך התקשה שלא להגדיר את ההחלטה כפוליטית - בעיקר בגלל שברדוגו נתפס גם בימין וגם משמאל, מסיבות הפוכות, בתור הפנים של הפוליטיזציה של התחנה. וכשהדחתו הצטרפה לשורת החלטות מהותיות שנעשו בתחנה בחודשים האחרונים על-ידי גלית אלטשטיין - מנהלת זמנית שמונתה ללא הליך איתור - זה נראה אך טבעי ש"הקול קולה של אלטשטיין אבל הידיים ידי גנץ", כלומר עוד בעל תפקיד שמוציא לפועל את האג'נדה הפוליטית של מי שמינה אותו.

מהלכי ההשתלטות על הקו המערכתי של התחנה מטרידים בגלל הדרך והמהות, אבל כאירוע העומד בפני עצמו, אפשר היה אולי לבלוע אותם ולהמשיך הלאה. אולם ההחלטות בגלי צה"ל הן רק עוד חלק מסדרת צעדים שאפשר אולי להצדיק או להסביר כל אחד בפני עצמו, אבל החיבור שלהם מצייר תמונה מטרידה של ניסיון להדק את האחיזה הפוליטית בצינורות התקשורת, דווקא בתקופה שכבר ברור עד כמה האחיזה הזו יכולה להפוך להרסנית.

מינויו של עדן בר טל, המקורב לשר התקשורת יועז הנדל ולשר המשפטים גדעון סער, לתפקיד יו"ר הרשות השנייה; מינויה של מוריה שלום, מנכ"לית "מקור ראשון" שנחשבה למועמדת המועדפת על ראש הממשלה נפתלי בנט, לתפקיד מנכ"לית לפ"מ; הכוונה לבטל את העצמאות המבנית של הגופים הרגולטוריים המפקחים על שידורי הרדיו והטלוויזיה - מועצת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין - ולהפוך אותם לגוף אחד הנסמך על תקציב של משרד התקשורת; ועתה הצעדים שנקטה אלטשטיין בגלי צה"ל - מציירים תמונה מדאיגה, ואפשר רק לדמיין מה היו התגובות בתקשורת אם הממשלה הקודמת הייתה מבצעת אותם. ממשלת בנט איננה הראשונה שמבצעת מהלכים כאלה, אבל ממי שמתיימר לצייר את עצמו כ"ממשלת שינוי", מצפים ליותר. 

הדהוד תקשורתי

ההחלטה של אלטשטיין להזיז את ברדוגו מהמשבצת שלו - מה שהביא באופן לא מפתיע להתפטרותו - לא הייתה הצעד הדרסטי ביותר שעשתה בחודשים הספורים בהם היא מנהלת את התחנה. מבחינת התחנה, לפיטוריו של מנהל החדשות הייתה כנראה השפעה משמעותית יותר, אבל ההדהוד התקשורתי של המהלך נותר מוגבל ודובר בעיקר בברנז'ה של התקשורת. 

 גלית אלטשטיין / צילום: גלי צה''ל

ברדוגו, לעומת זאת, זה סיפור אחר. בין שאוהבים את סגנונו ובין שבזים לו, ברדוגו הוא דמות מוכרת ומשפיעה גם בביצת התקשורת וגם על הקהל בבית. אישיותו הרדיופונית הפכה לסמל של מה שקרה לתחנה (לטוב או לרע זה כבר עניין של פוזיציה), ולכן קשה להאמין שמי שהחליט להזיזו לא הבין כמה רעש זה יעשה.

ודווקא בגלל זה צריך היה לתת חשיבות יתר לדרך שבה הוחלט להזיז את ברדוגו. אפשר היה למשל להודיע על קוד של סגנון דיבור ולקרוא אותו לסדר כשהסגנון שלו לא עולה עם הקוד בקנה אחד. נזיפה, שתיים, התראה, השעיה - מדרג שלם של התנהגויות היה פתוח בפני אלטשטיין, וגם אם היא הייתה מגיעה בסופו של דבר לאותה תוצאה, ואפילו שסביר להניח שגם אז רבים היו מתקשים לקבל אותה - ניתן היה לפחות לייצר מראית-עין של ענייניות. 

נזק תדמיתי לגנץ

הבוטות שבה נעשה המהלך פגעה בראש ובראשונה בשר הביטחון בני גנץ, ודווקא אחרי חודשים בהם הדימוי הציבורי שלו עבר מטמורפוזה מופלאה מדמות ה"למלם" חסר ההחלטיות לפוליטיקאי אמין ושקול. גנץ היה היחיד מבין הדמויות הבכירות בממשלה שלא הפסיד נקודות מאז הקמתה ושלא הצטייר כפוליטיקאי קטן, אבל כשמנהלת שמינה ללא מכרז מבצעת מהלך שנתפס כחיסול חשבונות פוליטי, זה צובע אותו כפוליטיקאי כוחני שמנצל את מעמדו באופן לא ענייני ולא תקין - ממש כמו כולם. 

היום (ב') כבר ניסה גנץ למזער נזקים ואמר: "האמנתי שאין מקום לתחנה צבאית. הבנתי שמדובר בסוגיה מורכבת בעת הזו. בתיאום עם היועמ"ש, אנחנו פועלים למינוי ועדת איתור שתקום בחודש הקרוב".

גנץ אמר בהמשך כי הוא לא מתערב בהחלטות ובלוחות השידורים בגלי צה"ל, אבל למרות ההצהרה, סביר שהריח הרע מהפרידה מברדוגו ידבק בו עוד לאורך זמן.

 בני גנץ / צילום: איל יצהר

מי שעוד מפסידה היא אלטשטיין עצמה, שהצליחה לעורר עליה ביקורת כה קשה, עד שכלל לא יהיה מפתיע לגלות שגנץ יחליט להקריב אותה ולא לאפשר לה להמשיך לתפקיד המנהלת הקבועה - ולו רק כדי למזער את הנזק התדמיתי שנגרם לו כעת.

גם גלי צה"ל כתחנה משדרת נפגעה - המהלך הציף מחדש וביתר שאת את סוגיית הפוליטיזציה בה והגביר את הקולות הטוענים כי הגיע הזמן לסגור או להפריט אותה.

ואפילו ברדוגו - שלרגע נדמה היה כי המניות שלו בגלל האירוע רק עלו (אחרי הכול, לא בכל יום הדחתו של פרשן הופכת נושא לדיון בכלי תקשורת אחרים) - מפסיד בטווח הארוך. אומנם מיד לאחר עזיבתו את גלי צה"ל פורסם כי הוא יגיש תוכנית בערוץ 14, אבל טלוויזיה היא מדיה מורכבת בהרבה מרדיו, ולהחזיק צופים מדיבורים בלבד הרבה יותר קשה מאשר להחזיק מאזינים.

ובעיקר הפסיד הציבור בישראל, כששוב במקום לתקן את השיטה בחרו לתקן את הסימפטום שלה, מבלי להבין שעיוות לא מתקנים בעיוות. מי שמשתמש היום בכוחו כדי להקטין צד אחד - שלא ירים גבה כשאותה התנהגות תתגלגל אליו כשהצד השני יהיה בעמדת כוח.