להיות יהודי, להיות אוקראיני, להיות רוסי

באמריקה אין בעיות של הגדרה. קודם כול, איש אינו נדרש לציין את לאומיותו בדרכון (אין תעודות זהות). הלאום הוא כמובן אמריקאי, אחרת לא היה דרכון. ואם אתן רוצות להזדהות באופן לא פורמלי על יסוד אילן היוחסין, אז בבקשה, איטלקית-אמריקאית, אירי-אמריקאי, אסיאנית-אמריקאית, אפריקאי-אמריקאי. רק אל תשכחו את המקף, בבקשה, אתן hyphenated, זאת אומרת ממוקפות.

● החודש לפני מאה שנה: האביב שבו נולד עולמנו 
● הימים הנוראים של פלוטניצה: השואה שלפני השואה 

יהודים אינם נכנסים אל תרבות המקפים, מפני שההיגיון האמריקאי חושב "יהודי" לציון דתי, לא אתני. לא ניכנס לזה, זה סיפור קצת מסובך. תוצאה אחת ניכרת בערכים אנציקלופדיים, או בהספדים עיתונאיים. קחו למשל את ארווינג ברלין, המלחין והפזמונאי שמילא תפקיד מפתח ביצירת פטריוטיזם אמריקאי במאה ה-20. במותו נכתב עליו שהוא היה "מהגר רוסי". מה רוסי, מי רוסי. שמו המקורי היה ישראל ביילין, והוא בא מעיירה קטנה באזור שקראו אז "רוסיה הלבנה", וכיום "בלארוס", בשוליה המערביים של הקיסרות הרוסית. גיאוגרפית הוא היה ברוסיה, אבל איש בכפר הולדתו לא חשב שהוא ומשפחתו "רוסיים".

מפעם לפעם אני נתקל ב"בן למהגרים בלארוסיים" לתיאור מישהו שהוריו באו מן השטעטל ברוסיה הלבנה. או "בת למהגרים אוקראיניים". אני צובט את עצמי, מפני שגם אני "בן למהגרת בלארוסית" ול"מהגר אוקראיני". אילו יכולתי להעיר את הוריי, או את הוריהם, ולשאול לדעתם על הסיווג, אני מניח שהם היו מבקשים שלא לקבל ממני עוד צלצולי השכמה בעניין הנלעג הזה.

 יואב קרני חוזר לכפר מוצאו אוראטיב (אוראטוב) במרכז אוקראינה / צילום: תמונה פרטית

האב הסובייטי, הבן האוקראיני

השיטה הסובייטית הביאה עד אבסורד את הרעיון של הגדרה עצמית. היא הגדירה עשרות קבוצות אתניות, שלא היה להן כל חשק להיות מוגדרות. בניגוד לשיטה האמריקאית, הסובייטית דווקא הכירה בלאום היהודי, גם אם שללה בהתמדה את זכויותיו. יהודים נדרשו להירשם בתור שכאלה בדרכון הסובייטי, שהיה יותר תעודת זהות מדרכון. ליהודים עם הורה לא יהודי היה חופש בחירה.

למשל, הלאומן הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי נולד "אדלשטיין", אבל נרשם על הלאום של אמו, וגם שאל את שם נעוריה. בשמו נקשרה הבדיחה הסובייטית-מאוד, "אמו רוסייה ואביו עורך דין".

לא הייתה שיטת מקפים. לא היה "יהודי רוסי", לא היה "יהודי אסטוני", לא היה "יהודי אוקראיני". מה זה לא היה? אני מניח שפה ושם היה אפשר למצוא, אבל קונצפטואלית לא היה דבר כזה. זה היה אבסורד, או פרדוקס (אם כי היו, ויש, יהודים גרוזיניים, בתור קטגוריה נפרדת).

מרכזו הדמוגרפי של העם היהודי עד השואה היה בין הים הבלטי לים השחור. שם ספרו הגרמנים בערך תשעה מיליון יהודים לפני הפתרון הסופי. בשלב הראשון של השואה, בזו המכונה "שואת הקליעים", חוסלו אולי שני מיליון יהודים, רובם הגדול באוקראינה ובבלארוס של ימינו. הם לא היו אוקראינים או בלארוסים על פי זהותם, או על פי הכרתם. הם דיברו יידיש או רוסית. כמובן, צורכי החיים חייבו חלק מהם לרכוש ידיעה בסיסית בדיאלקטים המקומיים. אבות-אבותיי ואמות-אמותיי כנראה דיברו קצת בעגת האיכרים. היא הייתה שעטנז של לשונות, עם נופך סלאבי. דובר רוסית היה זקוק למתורגמן.

יש לי קרוב משפחה בקייב, איש מדע מכובד. גם אביו היה מדען מהולל, שמילא תפקיד בולט בתעשיית הפלדה הסובייטית, החיונית לבניית טילים וחלליות. בזכות כישרונותיו המדעיים, משפחתו פונתה מקייב ב-1941 ברגע האחרון ממש. כפסע היה ביניהם ובין באבי יאר. סבו נולד באוקראינה, וגם אבי סבו, לפחות עד המאה ה-18. האב המדען היה סובייטי לעילא ולעילא, עם הציון "יבריי", יהודי, בדרכון. הוא דיבר רוסית, אלא מה. בנו פיתח זהות אוקראינית, בקשר ישיר עם המאורעות הגדולים של הדור האחרון, כולל עצם העצמאות, לפני 30 שנה, ושתי מהפכות, ב-2005, וב-2014. אני זוכר את התרגשותו, כאשר דיברתי אתו בטלפון בימי "מהפכת מאיידאן" של 2014.

עוונות 1919 ו-1941?

יהודים שנשארו מאחור, ב-1941, תחת שלטון הנאצים, נכחדו. מסרק הברזל של האייזנצגרופן שלף אפילו יחידים ממקומות המסתור שלהם במרוחקים שבכפרים. השוחות נחפרו, הקליעים שרקו, יהדות אוקראינה נפחה את נשמתה. אינני יודע לאיזה חלק של יהודי אוקראינה כיום יש שורשים באוקראינה.

רובם הגדול לא דיברו אוקראינית ב-1991. הלאומיות האוקראינית הילכה עליהם אימים, מפני שהיא הזכירה להם משתפי פעולה עם הנאצים. התעמולה הרוסית יוצאת מגדרה לכרוך זו בזו את התנועה הלאומית הנוכחית עם התנועה הלאומית ההיא.

 יואב קרני חוזר לכפר מוצאו אוראטיב (אוראטוב) במרכז אוקראינה / צילום: פרטי

משפחת אבי עזבה את אוקראינה לפני מאה שנה ויותר, במהלך מלחמת האזרחים. נמלטה בעור שיניה מפני הפוגרומים של לאומנים אוקראינים (אם כי רצח מסיבי של יהודים היה נחלת כל הצדדים הלוחמים, גם הבולשביקים). אבי אלימלך נקרא על שם סבתו מלכה, שלאומנים אוקראינים שחטו בכפר מגוריה.

אינני יכול לדבר בשם המתים, כמובן, אבל אני אינני פוקד את עוון הרוצחים של 1919 ושל 1941 על פטריוטים אוקראיניים של ימינו. אהדתי לאוקראינה העצמאית היא חד-משמעית, והיא פטורה מכל התלבטות.

אינני בטוח כלל שזו דעתם של רוב עולי "חבר העמים" בישראל. אני מניח שלא מעט אגרופים חבטו בלא מעט שולחנות בימים האחרונים, במהלך ויכוחים קשים. אני מקווה שראש הממשלה ושריו שומעים עצות מאוזנות מפי דוברי הרוסית שסביבם. אני חושש שאולי לא. אני חושש שצילו של פוטין מתארך מעל ראשו של הקבינט.