כלכלת ארה"ב פתחה את 2022 על ידי שליחת מסר מטריד מהעבר: המחירים לצרכנים והמשכורות במשקי בית עלו עקב לצד אגודל, מה שהזכיר את סחרור המחירים והשכר של שנות ה־70.
בזמנו, נמשכה הספירלה במשך שנים, עד שהפדרל ריזרב עצר אותה עם שיעור ריבית גבוה שהוריד את האינפלציה ודחף את הכלכלה לתוך מיתון.
האם ארה"ב נמצאת בדרך להצגה דומה? לא בהכרח. עליות מחירים ושכר אינן בלתי נמנעות. ניתן למנוע אותן אפילו לאחר שנראה שצברו תאוצה, והרבה עוד צריך להשתבש כדי שהריקוד הזה יימשך ללא הפרעה הפעם. אבל הסיכון גבוה יותר ממה שהיה כבר שנים רבות.
סחרור מחירים ושכר קורה כשמחירים לצרכנים עולים והמשכורות בעקבותיהם בגלל שהעובדים לוחצים על המעסיקים שלהם להעלות משכורות כדי להיות מסוגלים לעמוד ביוקר המחייה. משכורות ומחירים נלכדים בריקוד מתמשך - כשכל מרכיב מוביל את השני לשלב הבא - והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ומשכורות גבוהות יותר שלא מועילים לאף אחד.
המחירים לצרכנים ומשכורות החלו לעלות בשיעורים של 7.5% ו־5.7% בהתאמה לעומת שנה קודם לכן, רמה אליה לא הגיעו ביחד מאז שנות ה־70. זה סימן לא טוב, אבל היו מקרים רבים ב־75 השנים האחרונות בהם היה נראה שהדינמיקה של סחרחרת מחירים ושכר החלה לקרות ולבסוף לא קרתה.
משחק בין פסיכולוגיית צרכנית, כוח מיקוח, פריון העסקים ואמינות הפד
זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, המשכורות והמחירים קפצו פעמיים ואז נסוגו במהירות. בשנות ה־50 וה־90, המשכורות עלו אבל האינפלציה נותרה צנועה. בכמה רגעים ב־20 השנה האחרונות, האינפלציה זינקה אבל המשכורות לא זינקו בעקבותיה.
הרבה תלוי במשחק המורכב שבין פסיכולוגיית צרכנים, כוח המיקוח של העובדים, פריון של עסקים ואמינות הפדרל ריזרב. המפתח הוא איך כל הכוחות האלה משתלבים.
על מנת להבין את הסיכון, כדאי להסתכל על שנות ה־70, אז הרבה דברים קרו לא כשורה. האינפלציה החלה לעלות בסוף שנות ה־60, והונעה למעלה בין היתר בעקבות העלייה בהוצאה פדרלית למימון מלחמת ויאטנם ותוכניות "החברה הגדולה", של הנשיא לינדון ג'ונסון. ההוצאה שקרתה בעקבות זה גרמה לעלייה בביקוש של צרכנים וחברות לסחורות ושירותים, וגם המחירים עלו.
תפקידו של הפדרל ריזרב לפעול כבלם ברגעים כאלה על ידי העלאת שיעור הריבית על מנת לצמצם את הביקוש, אך הפד לא עשה זאת. בכירים הפד נדחקו אז על ידי ג'ונסון ואחר כך על ידי הנשיא הבא ריצ'רד ניקסון לעזור לשמן את תוכניות ההוצאה הממשלתיות באשראי נדיב. הפד שמר על שיעור ריבית נמוך והאשראי זרם, וזה גרם לביקוש לעלות אפילו יותר.
כשהמחירים עלו בעשורים שאחרי שנות ה־70, היו לעובדים פחות מנופים לדרוש העלאות שכר.
הביקוש החזק נתקל בזעזוע מאספקת של סחורה חיונית: נפט. כשאופ"ק הטילה אמברגו על מכירת מלאי אנרגיה לארה"ב, חברות הגיבו למשבר המחיר על ידי העלאת מחירים נוספת. חוזים של איגודי עובדים לרוב כללו סעיפים על יוקר המחיה שגרמו לעליות שכר כשהאינפלציה עלתה, וכך התפתח אפקט של גלגל ראטצ'ט. עובדים וחברות החלו להתכונן לעליות בשכר ובמחירים פשוט בגלל שהאמינו שמחיריהם ימשיכו לעלות. זה הפך לחלק מפסיכולוגיית ההמונים של התקופה.
החל משנות ה-70, לפועלים היה פחות כוח לדרוש העלאות שכר
הכלכלה השתנתה מאז, ועלול להיות יותר קשה לסחרחרת שכר ומחירים להמריא מהקרקע. ב־30 השנים האחרונות, פועלים בכלכלות מפותחות איבדו כוח מינוף על המעסיקים בגלל שיש להם תחרות מצד עובדים בשכר נמוך בכלכלות מתפתחות כמו סין. פחות אמריקאים חברים באיגודים ובין המאוגדים, רק למעט מהאנשים יש בחוזים סעיפים הנוגעים ליוקר מחיה. האוטומציה הקלה על חברות להחליף עובדים במכונות החוסכות עלויות.
כתוצאה מזה, כשהמחירים עלו בעשורים שלאחר שנות ה־70, היה לפועלים פחות כוח לדרוש העלאות שכר. לעתים קרובות הם ספגו את ההלם של זעזועים לכלכלה. ב־2008, למשל, מחירים לצרכנים עלו בכמעט 4% הודות לצמיחת כלכלת סין שהעלתה את מחירי חומרי הגלם בעולם. שכר העובדים בארה"ב ירד אחר כך. ב־2011 עלו שוב המחירים לצרכנים, ושוב השכר של הפועלים בקושי זז.
בשוק שהופך ליותר ויותר כלל עולמי, בינתיים, חברות גם איבדו את כוחן להשפיע על צרכנים. כשהתמודדו עם לחצים על העלויות היה להן יותר קשה להעביר את העלויות הגבוהות יותר האלה הלאה פשוט על ידי ייקור המוצרים.
"החידה החסרה של האינפלציה"
במחקר מ־2021 שכותרתו "החידה החסרה של האינפלציה", הכלכלנים סבסטיאן הייזה, פתיח קרהאן ואייסגול סהין בחנו מגוון תעשיות מאז 1993. הם מצאו שהעלייה בתחרות מייבוא הקשתה על הרבה חברות להעלות את מחירי הסחורות שלהן אפילו כשהתמודדו על לחץ להעלות את שכר העובדים.
משמעות השינויים האלה הייתה שסחרחרות השכר והמחירים היו פחות צפויות להפוך עצמן לאינסופיות. זו גם הייתה התפתחות שלא הייתה ייחודית לארה"ב. במחקר מ־2020, הכלכלנים טקיאו הושי ואניל קאשייפ מצאו מבנה דומה בקשר שבין משכורות ומחירים ביפן מאז 1998.
גם הפדרל ריזרב השתנה אחרי שנות ה־70. הוא קבע יעד אינפלציה של 2%, וכעת מגן על עצמאותו באופן יותר תקיף. הגורמים האלה עזרו לשכנע את הציבור שהאינפלציה לא תצא שוב משליטה, וזה מרסן את הנטייה של משקי בית וחברות לדחוף להעלאות שכר והתייקרות מחשש שזה יגרום לאינפלציה בעתיד. כיום, כשהאינפלציה נמצאת מעל היעד של 2%, הרצון והאמינות של הפדרל ריזרב מועמדים למבחן.
משקי הבית צופים לאינפלציה גבוהה יותר מתחזיות הפד
ציפיות הציבור לגבי אינפלציה עשויות כיום להיות גמישות. סקרים של אוניברסיטת מישיגן מראים שמשקי בית צופים לאינפלציה של קרוב ל־5% בשנה הבאה, הרבה יותר מהיעד של הפדרל ריזרב של 2%. מדובר בסימן מבלבל בגלל שמשקיעים אינם חוששים: התשואות על אגרות חוב של משרד האוצר של ארה"ב לעשור עלו אבל הן עדיין נמוכות באופן יוצא דופן, כ־2%. התשואות האלה היו הרבה יותר גבוהות לו חשבו משקיעים שאינפלציה גבוהה יותר היא מאפיין שיישאר איתנו תקופה ארוכה.
ועדיין, החוקר אוליביה בלנשאר, עמית במכון פטרסון לכלכלה בינלאומית שכתב על סחרחרת המחירים והשכר של שנות ה־80, אומר שישנם כמה קווים מקבילים לשנות ה־70 שמטרידים אותו.
הפדרל ריזרב, ממשל טראמפ וממשל ביידן נעו כולם באגרסיביות לעודד את הביקוש לאחר שהמגפה החלה. ייתכן ולחצו חזק מדי, כך אומר בלנשאר. מה שמחמיר את הבעיה: הכלכלה לאחר הקורונה נפגעה מהזעזועים לשרשראות אספקה יותר מהזעזוע שגרם אמברגו הנפט בשנות ה־70. יצרנים בשרשראות אספקה עולמיות לכודים בפקקים בנמלים, לא יכולים להוריד מהספינות סחורות; ועובדים תקועים בבית כי מסעדות לא יכולות להיפתח והילדים לא הולכים לבית הספר.
כשחסרות גם סחורות וגם עובדים, המחירים עולים. יותר מזה, נראה שלאחרונה העובדים השיגו בחזרה חלק מכוח המיקוח לאחר עשורים בהם ראו את המעסיקים שלהם מנצחים בכל הדיונים על שכר. מיליוני אנשים יצאו משוק העבודה או פרשו בגלל הקורונה. המשמעות של זה היא שיש פחות עובדים והם אולי נמצאים בעמדה בה הם יכולים לדרוש שכר טוב יותר אם האינפלציה תימשך. "הנסיבות השתנו", אמר בלנשאר.
כעת: הרבה תלוי בשרשראות האספקה הגלובליות
הרבה כעת תלוי בצד של הכלכלה הנוגע לאספקה. האם הייצור במקומות כמו סין יגדל? האם הפקקים בנמלי הסחורה ייגמרו? האם אנשים יחזרו לשוק העבודה? אם שרשראות אספקה יפעלו מחדש בחודשים הקרובים, ניתן לבלום את הסחרור. חברות עשויות לחוות הקלה בלחצי המחיר שגורמים להן להעלות מחירים, ואז יהיה לעובדים פחות תמריץ ללחוץ לקבל העלאות כדי לעמוד בזה.
"הייתי מצפה שאינפלציה בשכר ולחצים אינפלציוניים אחרים יפחתו, ברגע שצווארי הבקבוק והחוסרים בשוק העובדים יוקלו", אמר לוץ קיליאן, יועץ כלכל בפדרל ריזרב של דלאס שחקר את נושא הדינמיקה של שכר ומחירים בתקופות של זעזועים לאספקה. הוא הזהיר, עם זאת, שהעבר הוא מדריך לא מדויק במקרה הטוב. "אין תקדים היסטורי למצב הנוכחי שאני מצליח להעלות על דעתי".
המעצור האחרון בפני סחרור של מחירים ושכר הוא הפדרל ריזרב. הבנק המרכזי מתכנן להתחיל להעלות את הריבית לטווח קצר בשבועות הקרובים על מנת להאט השקעות והוצאה של הצרכנים, ולתת לחברות ולמשקי בית פחות מרחב לדרוש תשלום גבוה יותר על עבודה או סחורה.
בדצמבר, העריכו בכירי הפד שיעלו את שיעור הריבית המרכזי לכ־1% עד סוף 2022 ואז בעוד כ־2% עד סוף 2024. אם האינפלציה לא תרד, יצטרכו לעשות יותר. הסיכון הוא שיצטרכו ללכת כל כך רחוק כדי לבלום הסתחררות של המחירים והשכר שיחנקו גם את הצמיחה - בדיוק כפי שלבסוף עשה הפד כדי לבלום את הסחרור בשנות ה־70.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
