התקנות החדשות למינוי רבני ערים: החמצה לשינוי מהותי בשירותי הדת בישראל

השר לשירותי דת, מתן כהנא, משלים בימים אלה מהפכה שלישית בשירותי הדת בישראל. לאחר שעסק בכשרות ובגיור, פרסם המשרד בראשותו טיוטת תקנות חדשות למינוי רבני ערים. למי שאינו בקי, כיום תהליך מינוי רבני ערים מסורבל ונתון לעיכובים רבים. האסיפה הבוחרת כוללת נציגים של בתי כנסת, שרק על קביעת זהותם אפשר לעכב את הליך המינוי למשך זמן רב. התוצאה: למעלה מ-35 רשויות מקומיות מרכזיות, ביניהן תל אביב, חיפה, רמת גן, בית שמש ועוד, מתנהלות כיום ללא רב עיר.

התקנות החדשות שפרסם המשרד לשירותי דת נועדו לשחרר את הפקק שנוצר ולמנות רבני ערים במקומות שבהם הם חסרים. הבשורה החשובה שבהן היא ביטול השתתפותם של נציגי בתי הכנסת באסיפה הבוחרת ומנגד הכנסתם של חברי מועצת העיר אליה. תהליך זה אמור לפשט את הליך הבחירה ולמנוע עיכובים מיותרים בו.

קשה שלא לחוש בהחמצה גדולה של התקנות המוצעות

אבל יחד עם זאת, קשה שלא לחוש בהחמצה גדולה של התקנות המוצעות. לשר כהנא התגלגלה הזדמנות לא רק לשחרר את הפקק במינויים החסרים, אלא לשנות מן היסוד את מוסד רבנות העיר, שהפך בעשרות השנים האחרונות לסידור עבודה לרבנים שמקורבים לשרים, פוליטיקאים ורבנים ראשיים, ורחוק מלהלום חברה דמוקרטית החפצה במשרתי ציבור הפועלים למען חיזוק היהדות.

למשל, כיום רבני ערים מכהנים בתפקידם כל חייהם עד גיל פרישה (גיל 70 עם אפשרות להארכה; התקנה חלה ביחס לרבנים שמונו לאחר 2007), כמעט מבלי אפשרות להזיזם מתפקידם. גם כאשר אוכלוסיית המקום בו הם מכהנים משתנה, הרבנים נשארים בתפקידם. כך יוצא שבמקום לשרת את הציבור, הציבור כבול בידי רבנים שלא נבחרו על ידו, וגם כאשר הוא מואס בהם, הוא לא יכול להחליפם.

כפי שפורסם באמצעי התקשורת, זאת הסיבה שבמשרד לשירותי דת העלו בעבר את האפשרות לקציבת כהונת רבני ערים לחמש עד עשר שנים (כפי שקיים אצל הרבנים הראשיים לדוגמה), ולהעמידם לבחירה מחודשת בתום תקופה זו. מהלך זה עשוי היה לאפשר לציבור המקומי לחייב את הרב המקומי לספק שירות הולם לבוחריו, ולתת לנציגי הציבור כוח רב יותר בעיצוב שירותי הדת במקום. אך נושא זה נעדר מהתקנות החדשות, ומינוי רבני ערים לכל חייהם נותר על כנו.

סוגייה נוספת שניתן היה לטפל בה היא ממלאי המקום. בכל אותן עשרות רשויות שלא מכהן בהן כיום רב עיר, פיקוח הכשרות והרישום לנישואין הופקדו בידי ממלאי מקום שנבחרו על ידי מועצת הרבנות הראשית, מבלי שזו צריכה הייתה לקבל את אישורה של הרשות המקומית, שלעתים התנגדה למינויים. ממלאי מקום אלה מכהנים שנים ארוכות בתפקידם, שוב מבלי שניתן להזיזם. התקנות החדשות היו יכולות לטפל גם בכך, כשהיו קובעות שממלא מקום ימונה רק בהסכמת ראש המועצה המקומית וכהונתו תוגבל לשנה, עד למינוי רב בתקן קבוע. אך גם זה לא נעשה, והתקנות החדשות מנציחות את המצב הקיים, הנוגד מנהל תקין.

אלו הן שתי דוגמאות לשינויים שניתן היה להכניס לתקנות החדשות אך נותרו לבסוף בחוץ, וישנן עוד (כמו ביטול האפשרות להסמיך רב עיר במסלול מקוצר ועוקף מבחנים רשמיים; הטלת חובה להתנעת תהליך בחירת רב עיר תוך שלושים יום מפינוי התפקיד, ועוד). הרושם שעולה הוא שבמקום שינויים מהותיים במוסד רבנות העיר - הפיכתה למוסד שמשרת את הציבור במקום סידור עבודה, בחר השר לשירותי דת לתקן עניינים פרוצדורליים הנוגעים להליך הבחירה בלבד. לא לכך חיכינו למעלה מחצי שנה מתחילת כהונתו. אולי בדרך זו השר יצליח למנות כמה רבני ערים מטעמו ברחבי הארץ, אבל בשורה חדשה לשירותי הדת בישראל, אין כאן. וחבל.

הכותב הוא ראש מיזם קהילות ורבנים בתנועת נאמני תורה ועבודה