עד המלחמה זלזלו בו, ואז הפך הקומיקאי לשעבר לסמלה רב הכוח של אוקראינה הלוחמת

ההנחה המקובלת אומרת שוולדימיר פוטין תכנן לכבוש את קייב בסערה. והנה, בלילה הרביעי של מלחמת רוסיה באוקראינה (בין שבת לראשון), עיר הבירה עדיין הייתה בידי בעליה החוקיים. מה יקרה ב-24 השעות הבאות, אין לדעת. אפשר ש"החצי השני" של צבא רוסיה ייכנס לפעולה, "האמא של כל הפצצות" תוטל, וקייב תיפול. ממילא רק משקיפים מעטים מניחים שלאוקראינה יש סיכוי ארוך-טווח לעמוד בהסתערותו של כוח צבאי עדיף לאין שיעור.

אבל שלושת הימים הראשונים טרפו את הקלפים. לא מפני שהרוסים נתקעו, אלא מפני שהאוקראינים גילו משהו שהעולם החיצון לא שיער: רוח קרב. הם הפריכו את הרטוריקה הרוסית, שתיארה את אוקראינה כמדינה שנפלה ב"שבייה של אליטה ניאו-נאצית".

הנשיא וולודומיר זלנסקי הוזמן לטבילת אש מיוחדת במינה. קומיקאי הטלוויזיה, בעל משקל נוצה פוליטי, היה צריך להנהיג את עמו למלחמה נגד הצבא השני בגודלו בעולם. הוא קיבל ציונים שליליים במערב עוד לפני שניתנה לו ההזדמנות.

ה"ניו יורק טיימס", למשל, פרסם ערב המלחמה מאמר ארוך תחת הכותרת "הקומיקאי שהפך לנשיא לא יודע מראשו" (תרגום חופשי, אולי לא מוצלח, של seriously in over his head). אמנם את המאמר כתבה עיתונאית אוקראינית, העורכת של עיתון ליברלי בלשון האנגלית בקייב, אבל עצם הפרסום היה אקט של ביטול, של זלזול ושל המעטת ערך לא מזלנסקי בלבד, אלא מן המדינה שהעמידה אותו בראשה.

זלנסקי הפתיע את כל רואיו, לא בהכרח בהחלטותיו (את זה נדע רק בעתיד), אלא בהתנהגותו האישית. רבים ציפו, שהוא יעשה מעשה אשראף ע'אני באפגניסטן, יימלט למראה הרוסי הראשון, ויביא בזה את התמוטטותה של ממשלתו. לתוצאה כזו ייחל פוטין. שירותי ביון מערביים משוכנעים שהוא מתכנן להמליך משתפי-פעולה, אשר יחתו את הגחלים בשבילו, וירוקנו את ריבונותה של אוקראינה מכל תוכן ממשי. המשך נוכחותו של זלנסקי בקייב מפקיעה כל לגיטימיות ממהלך כזה.

"היכנעו", אמר הרוסי

אין זאת אומרת שפוטין מחושק. הוא לא יהסס להורות לאנשיו לחסל את זלנסקי. יתכן בהחלט שהוראה כזאת כבר יצאה, ואולי הייתה חלק מן הפק"ל המקורי. אבל בעיני מיליוני אוקראינים וזרים, זלנסקי מוסיף לייצג את הלגיטימיות.

זלנסקי עשה יותר מאשר "להישאר בקייב". הישארות כזאת מחייבת אותו בסך הכול להסתתר בבונקר. אבל הוא חזר ויצא אל רחובותיה הריקים של עיר הבירה, עמד בחזית בניינים מוכרים, ודיבר אל עמו אגב סיכונים מפליגים של זיהוי ושל איתור. הוא חבש בגדי חייל, התרועע עם לוחמיו, ולגם איתם קפה שחור. הוא הגיב על הזמנת ארה"ב לחלץ אותו מקייב, "אני זקוק לתחמושת, לא לטרמפ".

קומיקאי הטלוויזיה היהודי קטן הקומה, שעורר כל כך הרבה לעג ואי אמון, הפך לסמלה רב הכוח של אוקראינה הלוחמת. דיוקנו והודעותיו הקצרות נראו על מרקעי טלוויזיה בכל רחבי העולם, פעם אחר פעם.

כמובן, אומץ לבו של זלנסקי לא היה מספיק אילמלא אלפי אוקראינים אנונימיים, אולי מאות אלפים, אולי מיליונים גילו אומץ לב פרטי וקיבוצי. בעולם כולו נשמעו חילופי הדברים בין הקברניט של אניית מלחמה רוסית לחיל המצב האוקראיני הקטנטן באי זעיר בים השחור. "היכנעו", אמר הרוסי. "לך ת----", השיבו האוקראינים. פגז או טיל מן האנייה הרוסית סיים מייד את חייהם של 13 האוקראינים.

חובבי היסטוריה יכלו להיזכר ברגע מהולל אחד מסוף 1944, כאשר גרמניה הנאצית פתחה מתקפה מוחצת באזור הרי הארדנים של בלגיה ("הקרב על הבליטה"). הגרמנים התקרבו במידה מסוכנת לנתק את צבאות ארה"ב ובריטניה זה מזה ומן המוצא לים. הם הקיפו עיר אחת, באסטון, ודרשו את כניעתה. חיל המצב האמריקאי השיב להם במלה אנגלית אחת, nuts, שאפשר לתרגם "שטויות", או "תקפצו לנו". באסטון לא נכנעה, התקפת הגרמנים נבלמה, ובעלות הברית המשיכו את תנועתן אל תוך גרמניה.

אין לנו כאן עניין בבאסטון צבאית או אסטרטגית, אבל יש לנו עניין בבאסטון מוסרית. פוטין הודיע לארצו ולעולם, שהאוקראינים הם בשר מבשרה של רוסיה, והם יניחו את נשקם, מפני שלמה להם ללחום באחיהם הרוסיים. האוקראינים משיבים לו nuts. הוא מגלה עכשיו שהוא מילא תפקיד מרכזי ולא צפוי בעיצוב הזהות הלאומית האוקראינית, שבה הוא מזלזל ובעצם קיומה הוא כופר.

הקנצלר נופף באצבע עדינה

כל זה כמובן מעניין ונוגע ללב. רובנו נוטים אהדה לצד החלש, ה"אנדרדוג", בספורט, בפוליטיקה או במלחמה (כל זמן שאינה מלחמתנו). אבל כאן קורה משהו חשוב לאין ערוך: התנגדות האוקראינים בשלושת הימים הראשונים של פלישת רוסיה הגבירה את כושר הריכוז של המערב. לא זו בלבד שקשה לעמוד מנגד לנוכח תוקפנות בוטה, אלא שקשה לעמוד מנגד לנוכח עם הלוחם באומץ על נפשו.

וכך, ביום השלישי של המלחמה האירופים והאמריקאים, בעיקר האירופים, התחילו להתגבר על עכבותיהם. היזכרו-נא בהשתמטויות החוזרות של הגרמנים מלהתחייב לסנקציות תקיפות, או לסיוע צבאי לאוקראינה. לפני חודש הגרמנים הואילו להודיע שהם ישלחו "5,000 קסדות" לעזרת אוקראינה (וחיכו עד תחילת המלחמה כדי לשלוח אותן). בו בזמן הם אסרו על אסטוניה, החברה בנאט"ו, לשלוח ציוד מלחמתי מתוצרת גרמניה.

לאחר שרוסיה פלשה, הקנצלר שולץ נופף באצבע עדינה לעומתה, ויעץ לה "לא להמעיט מערך נכונותנו" להגן על נאט"ו. זה היה בשעה שהצבא הרוסי התקדם אל תוך אוקראינה לפחות בשלושה מקומות. התחייבות מנומסת לשלום נאט"ו לא הייתה הביטוי המושלם ביותר של סולידריות עם קורבנות תוקפנות שאינם חברי נאט"ו.

כיוצא בזה, אורסולה פון דר ליין, הנשיאה הגרמניה של נשיאות האיחוד האירופי, הכריזה, כאשר נשאלה על סנקציות מחמירות, "הכול מונח על השולחן". זה בדרך כלל תחליף ל"נראה, אולי, מי יודע"; תשובה לא משכנעת לאיומיו המפליגים של פוטין להעניש את מתנגדיו ב"אופן שבו הם מעולם לא התנסו במרוצת ההיסטוריה שלהם".

הנה כי כן, במהלך השבת, לאחר שקייב עברה בשלום את ליל המלחמה השלישי, שולץ הסיר את האיסור על שיגור ציוד מלחמה. פון דר ליין השמיעה את ההצהרה התקיפה ביותר בכל תולדות המשבר בזכות הוצאת בנקים רוסיים ממערכת הסליקה הבינלאומית SWIFT (סוויפט).

48 שעות קודם, ג'ו ביידן נראה כצבי לכוד בקרני-אור של רכב מתקרב, כאשר נשאל על סנקציות נוספות, כולל  סוויפט. הוא נאלץ להודות, כמעט במפורש, שהוא אינו מצליח לשכנע את בעלות בריתו באירופה.

זלנסקי וגיבורי אוקראינה שכנעו אותם. ואם הם יוסיפו להתגונן במידה כלשהי של הצלחה, אין זה מן הנמנע שהדמוקרטיות המערביות יאזרו אפילו יותר עוז בהתנגדות לפוטין, בעיקר מפני שדעת הקהל שלהן מתוודעת עכשיו לאוקראינה בשידורים חיים ודרמטיים. אוקראינה חדלה במידה רבה להיות ארץ רחוקה ולא-ידועה. זו תוצאה שפוטין כנראה לא הביא בחשבון.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny