ולדימיר פוטין, הנציג העכשווי של הווירוס שמקנן בגופה של רוסיה 500 שנה

אחד העניינים המשונים בפוליטיקה של ימינו הוא האהדה לוולדימיר פוטין בשני הקצוות האידיאולוגיים, הן בימין הקיצוני והן בשמאל הקיצוני (אני מדבר על אירופה, על ארה"ב, על אמריקה הלטינית, חלקים של אסיה; לא על ישראל).

את אהדת הימין הקיצוני קל להבין. היא טבועה בחותם של פופוליזם שונא-זרים, שונא מהגרים, שונא מיעוטים, שונא שמאלנים, שונא ליברלים. אלה תכונות שאין קושי לייחס גם לפוטין. אהדת השמאל הקיצוני היא המפתיעה. מה לו לשמאל הזה אצל דיקטטור כמעט-פשיסטי, מדכא זכויות האדם, הורס החרויות הדמוקרטיות, העומד במרכז פולחן אישיות.

התשובה הסבירה היא שפוטין מייצג את ההיפך מן הסדר הקפיטליסטי ה"ניאו-ליברלי", זה הדוגל ב"גלובליזציה", ומנוהל בידי אליטות פיננסיות ואקדמיות, שבמרכזו עומדת ארה"ב. קריאת התיגר של פוטין על הסטאטוס קוו מתיישבת, איכשהו, עם קריאת התיגר של השמאל הקיצוני.

תמיכת הקצוות האלה נוחה מאוד לפוטין, ומשרתת את יעדיו. היעד העיקרי הוא חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה המערבית, שהוא מתעב, שמפניה הוא מפחד, שלה הוא רוחש בוז עמוק.

מלחמתו באוקראינה גובה ממנו מחיר כבד בדעת הקהל המערבית. גם בעלי בריתו נאלצים עכשיו להוקיע אותו, גם אם לפעמים רק בלשון רפה. נתקלתי בשבוע שעבר בכותרת ביומון איטלקי אולטרה-שמאלי, ששמו "מניפסטו", למחרת הודעתו של פוטין על הכרה ב"עצמאותן" של שתי "רפובליקות עממיות", שהוא יצר על אדמת אוקראינה. "אקט של אימפריה", הכריז מניפסטו, והתגרש בזה מפוטין.

מניפסטו, צאצא של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שהייתה פעם הגדולה ביותר והמאיימת ביותר בכל המערב, הניח את אצבעו על המאפיין החשוב ביותר של התנהגות פוטין. הוא הנציג התורן של וירוס אימפריאלי, המסרב למוש מגופה של רוסיה זה 500 שנה.

"אנחנו ייסדנו את רוסיה", אמר הטורקי

כתבנו כאן בשבוע שעבר בהרחבה על ההגדרות הטריטוריאליות המשתנות של רוסיה. ספק אם הייתה ארץ אחת בדברי הימים, שגבולותיה חזרו והשתנו באופן כה דרמטי ולעתים כה קרובות. כל גבולותיה של רוסיה היו זמניים.

בניגוד לאימפריות המודרניות (בריטניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד), ההתפשטות שלה הייתה כמעט תמיד אל שטחים שגבלו בה, לא אל ארצות רחוקות מעבר לים. ממילא היא לא חשבה אף אחד מכיבושיה ל"מושבה". הם נועדו להיבלע בכרעיה, ולהתמזג איתה, גם אם הייתה להם היסטוריה ייחודית, וגם אם לא היה כל קשר אתני, לשוני או תרבותי בין הנבלעים ובין הבולעת.

במובן הזה לא הייתה אומה רוסית; לא באותו המובן שאומות מודרניות התגבשו והלכו באירופה. לא היה טוהר-דם, או טוהר-מוצא. כאשר כתבתי ספר על העמים הקטנים של הקווקז בזמן התמוטטותה של ברית המועצות, רגליי נשאו אותי אל נציגים של הרבה קבוצות אתניות לא-סלאביות.

אני זוכר בן שיח אחד מן העם הבלקארי הקטנטן, מוסלמים דוברי לשון מן המשפחה הטורקית, המתגוררים בצפון הקווקז, לרגלי הר הקאזבק המפורסם. הימים היו ימי מלחמת צ'צ'ניה, והרוסים חששו אז שכל העמים הקטנים של הקווקז זוממים ללכת בעקבות הצ'צ'נים, ולהתקומם נגד שלטון רוסיה.

בן שיחי הבלקארי דחה את הפחד הזה מעיקרו. הוא אמר לי, "אבות אבותינו יסדו את רוסיה". איך זה ייתכן, שאלתי. טורקים מוסלמים יסדו מדינה סלאבית נוצרית? לא, הוא אמר, רוסיה אינה מדינה סלאבית. היא מדינה טורקו-סלאבית. היא תוצאה של המפגש בין המונגולים, הטאטארים והבולגרים של אסיה - עם הסלאבים של צפון-מזרח אירופה, שהם עצמם צאצאי הוויקינגים.

הוא לא היה היחיד ממרואייניי, שהפנה אותי אל ההבחנה בין "רוסקי" ל"רוסיאנין". "רוסקי" הוא רוסי אתני; "רוסיאנין" שייך לרוסיה, מבלי להשתייך ללאום הרוסי.

הנסיך הצ'רקסי והנסיך הגיאורגי

כל אימת שהרוסים כבשו וסיפחו עוד טריטוריה לא-להם, הם לא הסתפקו בהחלת חוקיהם. הם נטלו את האליטה המקומית, ומיזגו אותה עם האצולה הרוסית. מאז המאה ה-17 התחילו להיטמע באצולה הזו נסיכים ורוזנים מן הקווקז וממרכז אסיה. האריסטוקרט רב ההשפעה והעשיר ביותר ברוסיה בזמן הצאר פטר הגדול, בתחילת המאה ה-18, היה הנסיך אלכסיי צ'רקאסקי, שבא משושלת אצילים צ'רקסית מפורסמת, בצפון-מערב הקווקז.

משפחת המלוכה הגיאורגית, בגרטיוני, סיפקה לרוסיה את אחד הגיבורים המהוללים ביותר שלה, פיוטר בגרטיון, שהנהיג את ההתנגדות לפלישת נפוליאון, ב-1812 (וזכה בחיי עולם ב"מלחמה ושלום" לטולסטוי). כאשר סטלין (בעצמו בן הקווקז) היה צריך לבחור שם לגירושם הסופי של הגרמנים משטח ברית המועצות, בקיץ 1944, הוא קרא לו "מבצע בגרטיון".

אני אינני רוצה לעורר את הרושם הכוזב, שרוסיה נהגה חיבה במיעוטיה המיובאים. הרוסים עסקו בהשמדה המונית מן הקווקז, עבור דרך עמק הוולגה והרי אוראל וגמור במזרח הרחוק. ההתפשטות הרוסית הזכירה במובן הזה את ההתפשטות האמריקאית על חשבון ה"אינדיאנים", והתרחשה באותו הזמן עצמו. אבל היא היתה תוצאה של אימפריאליזם, של תאוות התפשטות, של תחושת שליחות (הפצת הנצרות), לא של גזענות בתור שכזאת.

היהודים כמובן היו עניין אחר. שום דלת לא נפתחה בפניהם. סולז'ניצין לא היה הלאומן הרוסי היחיד שהאמין, כי האנטישמיות הפתולוגית של האימפריה הרוסית הייתה לה לרועץ, מפני שהיא דחפה את היהודים אל המהפכה הסוציאליסטית. הפועלים היהודיים העניים של תחום המושב הרוסי היו העתודה של המהפכה שהפילה את המשטר הצארי.

החלוקה הגרוטסקית

הבולשביקים, לפחות מבני הדור הראשון, ניסו לשכנע את עצמם ואת זולתם, כי מדינתם שונה מן הקיסרות הצארית, שהייתה, בלשון האב המייסד לנין, "בית סוהר של לאומים". האימפריה שלהם עמדה להיות איחוד וולונטרי של עמים חופשיים. זה היה הבל, אבל זו הייתה האידיאולוגיה.

סטלין, הרבה לפני המהפכה, הוא שכתב, לבקשת לנין, את התיאוריה המפלגתית על מדיניות הלאומים. תהיה הדעה על המחבר אשר תהיה, זה מסמך מעניין ומעמיק, כמעט רב השראה. לאחר תפיסת השלטון, לנין מינה את סטלין ל"קומיסאר הלאומים" (בממשלה המהפכנית לא היו מיניסטרים, רק קומיסארים).

כך התחילה חלוקת "רוסיה הגדולה" לשטחים אוטונומיים, או חצי-אוטונומיים, או רבע-אוטונומיים. החלוקה הייתה לפעמים גרוטסקית. קבוצות לאומיות שמנו רק כמה אלפים קיבלו אוטונומיות. הן הוגדרו בכל מיני אופנים: לפעמים "רפובליקה של הברית" ("הברית" היא ברית המועצות), היו 15 כאלה; לפעמים "רפובליקה אוטונומית" בתוך "רפובליקה של הברית", היו 20 כאלה; לפעמים רק מחוז אוטונומי או חבל אוטונומי בתוך "רפובליקה של הברית", היו 18 כאלה (אני משתמש בנתונים מתוך ספרו של גיאורגי מירסקי, 'על חורבות האימפריה', 1997).

את לנין הדריך חשש עמוק מפני "לאומנות של רוסיה הגדולה", שמכוחה הרוב דובר הרוסית יפתח מעמד של "אומה שלטת", וידכא את המיעוטים. זה היה מקור החלוקה. סטלין הלך בדרכו, לפחות עד מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא פנה בגלוי אל הלאומנות הרוסית ההיסטורית, במאמץ ללכד את השורות נגד הגרמנים. זה היה פרדוקס, מפני שסטלין כמובן היה קווקזי (גיאורגי או אוֹסֶטִי).

לעקר את העצמאות

לאומנים רוסים לא חדלו להתלונן על זרעי החורבן ועל המרעומים שהבולשביקים פיזרו בכל רחבי האימפריה. מדינה רוסית אוניטארית, (כלומר מאוחדת וריכוזית, ללא אוטונומיות) הם אומרים, לא הייתה יכולה להתפרק לגורמיה, מפני שלא היו לה גורמים.

בימי הצאר רוסיה הייתה מחולקת לגוברניות, או פלכים. אוקראינה, למשל, שלא הייתה קיימת פורמלית בימי הצאר, כללה עשרה פלכים, ללא ממשל עצמי, שניהלו פקידי ממשלה.

הצורך המהפכני להחליש את הלאומנות הרוסית הביא תחילה את לנין, אחר כך את סטלין ולבסוף את חרושצ'וב (בשנות ה-50) להרחיב את שטחה של אוקראינה. הם עסקו בהנדסה גיאוגרפית ואתנית גם במקומות אחרים, כמו קזחסטן וגיאורגיה.

פוטין אמנם אמר על התמוטטות ברית המועצות, כי הייתה "האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", אבל הוא לא חסך את שבטו ממדיניות הלאומים של הבולשביקים. בחודשים האחרונים הוא חזר והטיל עליהם את האחריות להיווצרותה של אוקראינה ולהתרחבות גבולותיה על חשבון רוסיה. לפי דעתי, כפסע היה בינו ובין הטענה שהיהודים יצרו את אוקראינה, אבל פוטין נהנה לטעון שהוא ידיד היהודים, ופלש לאוקראינה כדי להדיח את ממשלתה הנאצית.

אגב, מעניין שפוטין מנאץ את לנין, אבל מגן על שמו הטוב של סטלין, אולי מפני שדעתו של סטלין על כוח פוליטי הייתה קרובה לזו של פוטין: ריכוז מלא של כל הסמכויות בידי איש אחד. לנין אמנם בז לדמוקרטיה "הבורגנית", אבל התחשב בדעות עמיתיו בהנהגה.
ידי לנין היו מוכתמות בדם של מיליונים מ"אויבי מעמד הפועלים".

אבל חששותיו מפני "הלאומנות של רוסיה הגדולה" היו מעוגנים במציאות. פוטין הוא הביטוי המובהק ביותר של הלאומנות הזו. לפני 18 שנה הוא התחיל לרוקן את האוטונומיות של המיעוטים הלא-סלאביים מכל תוכן. עכשיו הוא מתפנה למאמץ לעקר את עצמאותם של סלאבים.

הרשימה הזאת נכתבת חמישה ימים לפני פרסומה. מי יודע מה יקרה בהם. חמשת הימים הקודמים הנחילו לנו תדהמה. אין סיבה להניח שמלחמת פוטין באוקראינה תחדל להדהים. הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. הבנותינו וציפיותינו מופרכות מדי יום. ברוכים הבאים למאה ה-21. היסטוריונים של העתיד יגידו שהיא התחילה בעצם בפברואר 2022. שתיגמר כבר.