גם אם נתעלם מהבעיות במערכת המשפט, הן לא ייעלמו

במאמרם שפורסם בבמה זו, ביקשו ד"ר אדם שנער ופרופ' יניב רוזנאי לטעון נגד הבעייתיות המתגלה מהירידה השיטתית באמון הציבור במערכת המשפט בישראל. בתמצית, טענו שנער ורוזנאי כי ישנה בעייתיות באופן המדידה, כי גם אם ישנה ירידה באמון, לא ברור ממה היא נובעת, וכי בכל מקרה ירידה באמון הציבור במוסדות אינה בהכרח שלילית. בין השאר, רמזו שנער ורוזנאי כי חלק מהירידה באמון הציבור נובעת מפסיקה שאינה פופולארית, גם אם נכונה.

אלא שהניסיון לנרמל את הירידה באמון הציבורי במערכת המשפט, באמצעות שלל הטענות הללו, מפספס נקודה מהותית בעיני הנוגעת למערכת המשפט בכלל, ולמערכת המשפט הישראלית בפרט.

במדינת ישראל ישנם מספר סקרים הנוגעים לאמון הציבורי במערכות השלטון, המבוצעים מזה כ-20 שנה. המפורסם שבהם הוא מדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המתפרסם משנת 2003. הנתון הרלוונטי בקשר עם אמון הציבור בהקשר זה, כאשר ניתן לבחון אותו לאורך שנים, הוא מגמת הירידה המתמשכת והעקבית לאורך השנים, מרמת אמון של 84% מהציבור בתחילת שנות האלפיים ועד לשפל של 42% אמון ציבורי בשנת 2021.

הירידה העקבית והדרמטית הזו, מאיינת בעיני גם את ההשוואות לארה"ב. בתקופה המקבילה בארה"ב, שהיא מדינה בעלת מסורת ארוכה של חשדנות כלפי המוסדות, זגזג האמון הציבורי לאורך 20 השנים האחרונות בטווח שבין 62% ל-40% [1] , תוך שנצפות ירידות ועליות במהלך השנים. במדינת ישראל מדובר במגמה עקבית ושיטתית, במסגרתה נחתך האמון הציבורי במערכת המשפט בחצי, ללא כל פרופורציה למגמה ביחס לרשויות האחרות.

לא מדובר על "רעש" סטטיסטי או תגובה ציבורית לפסיקה או שופט מסוימים. מדובר על מגמת אכזבה וחוסר אמון עקביים של אזרחי המדינה, ממערכת משפט שבאופן שיטתי הולכת ומתנתקת מהם ומערכיהם. מעבר לכך, הנפילה הזו באמון הציבורי נחזתה מראש, והחלה לתפוס תאוצה ככל שתוצאות ה"מהפכה החוקתית" החלו להתברר לציבור.

אכן, המתודולוגיה של הסקרים אינה ברורה מספיק. נכון, לא לחלוטין ברור ממה אזרחי ישראל אינם מרוצים, או מהו ה"אמון" שהם מסרבים לתת בבית המשפט, אלא שבמצב הנוכחי זה כבר לא ממש משנה. אין מדובר בסקר בודד, שמראה תוצאות של אמון נמוך. במקרה כזה באמת ראוי היה לחדד את השאלה. אולם כאשר מבצעים בדיקה שיטתית, לאורך שנים, המראה מגמה עקבית, המגמה השלילית בפני עצמה מספיקה בשביל להדליק נורה אדומה - משהו בקשר שבין מערכת המשפט הישראלית ללקוחותיה - אזרחי ישראל - אינו מתפקד כשורה.

ומכאן לטענה העיקרית, בעיני, העולה ממאמרם של שנער ורוזנאי - מה הבעיה הגדולה באבדן האמון הציבורי במערכת המשפט?

אכן, במערכת משפטית המבוססת על ההנחה כי שופטי בית המשפט העליון פוסקים בנושאים ערכיים ומתערבים בחקיקה מכוח החוקה, כמו שקורה בארה"ב למשל, אין שום בעיה בכך שה"אמון" הציבורי במערכת המשפט נע סביב ערכים של 50%. המשמעות היא שהאוכלוסיה מתרגמת את הסכמתה לפסיקה הערכית של השופטים בהתאם לקו השבר הפוליטי במדינה, אולם האזרחים גם שולטים במינוי השופטים באמצעות נבחרי הציבור אותם הם בוחרים, ובהתאם רואים גם "תיקונים" ברמות האמון.

אלא שבמדינת ישראל לא זה המצב. שיטת מינוי השופטים שלנו מבוססת על ההנחה שהשופטים אינם ממונים ע"י הציבור באמצעות נבחריו, מכיוון שאין להם סמכות להפעיל שיקולים ערכיים או לפקח על החקיקה. בשיטה כזו, בה בית המשפט אמור להיות "מקצועי" לחלוטין, מתאימים ערכי "אמון" גבוהים מאוד, כפי שהיו לבית המשפט העליון בתחילת המילניום. אלא שככל שמתברר שהשופטים, בעקבות המהפכה החוקתית, פועלים כפוליטיקאים לכל דבר, המערבים שיקולים ערכיים אישיים, כך יורד גם האמון הציבורי. המשמעות היא שנוצר פער הולך וגדל בין הערכים אותם מייצג בית המשפט, לבין הערכים של הציבור האמור לציית לבית המשפט והמושפע מהכרעותיו.

ככל ולא תתוקן שיטת מינוי השופטים בהקדם, באופן שיאפשר לציבור להשפיע על זהות השופטים, הפער הזה ילך ויגדל ובהתאם ירד ה"אמון" הציבורי. הבעיה בקיומו של אמון נמוך, במצב כזה, היא בעובדה שהלכה למעשה הציבור, או חלק גדול ממנו, איבד את יכולת השליטה על ערכיה של המדינה אליה הוא שייך, ולמעשה איבד את יכולת ההשתתפות הפוליטית שלו. ירידה מתמשכת באמון הציבור במערכת המשפט, במערכת המשפט הנוכחית ובשיטת המינוי הנוכחית, משמעה היותה של מדינת ישראל פחות דמוקרטית, ויותר אוליגרכיה משפטית.

בניגוד למשטר דמוקרטי, בו כאשר נוצר פער בין החוק, החוקה או הממשל לבין האזרחים, ישנו מנגנון מסודר לגישור על פני הפערים, הרי שבשיטה הנוכחית אין כל מנגנון לגישור על הפער למעט מהפכה, או "D9" כפי שכבר נאמר, שאחריתם, מי ישורנו?

הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה