הפתרון של ולדימיר פוטין לשאלת אוקראינה: חיסול מלא

החדשות הדרמטיות ביותר של יום שבת לא נבעו מביקור ראש הממשלה אצל נשיא רוסיה, מעניין כשלעצמו כאשר היה. הן נגעו למשהו שוולדימיר פוטין אמר שעות אחדות קודם. אם מנהיגי אוקראינה "יוסיפו לעשות מה שהם עושים", זאת אומר להתנגד לפלישת רוסיה, אמר פוטין, המדינה האוקראינית תחדל להתקיים.

על פי ה'ניו יורק טיימס', בכירי הבית הלבן מתלבטים בינם ובין עצמם בשאלה אם ההקצנה הנמשכת אצל פוטין קשורה ב"דחיקתו אל הקיר" , והיא עלולה להביא אותו עד הרחבת המלחמה אל "מעבר לגבולות אוקראינה".

הביון האמריקאי עסוק עכשיו בניתוח קליני של נשיא רוסיה. בלשון גסה, האמריקאים שואלים את עצמם ואת זולתם אם פוטין יצא מדעתו, אולי אפילו מחמת בידודו הארוך מאוד בימי הקורונה. אין להם כמובן תשובה משכנעת.

משוגע או לא, נראה כי ולדימיר פוטין נוטה להקל ראש בערכם של אנשים, שהוא חושב לאויבים. למשל, הוא לא הבחין באוקראינים, כאשר החליט לכבוש את אוקראינה.

הוא לא הבחין בוולודומיר זלנסקי, כאשר לעג לו, במסיבת עיתונאים משותפת עם נשיא צרפת מקרון, בתחילת פברואר. הוא דיבר עליו, או אליו, כדרך שגבר מסוגו מדבר אל אשה למראשותיו, "תתרגלי, יפתי, תתרגלי". אנשי חצרו התגלגלו מצחוק.

פוטין גם לא הבחין במבקריו במערב. הוא הניח שמצא את הדרך אל לבם - באמצעות כיסם. את קנצלר גרמניה לשעבר הוא העמיד בראש חברת נפט אחת, מינה לחבר המנהלים של חברת גז ענקית, והפקיד על פרויקט של צינור גז; את ראש ממשלת צרפת לשעבר הוא צירף אל חבר המנהלים של חברת נפט; הוא רקד בחתונתה של שרת החוץ האוסטרית; האוליגרכים שלו תרמו לשתי המפלגות הגדולות בבריטניה; הוא רקם יחסים אישיים עם מנהיגי הימין הרדיקלי בצרפת ובאיטליה; הוא הציע טובות הנאה כספיות להונגריה ולצ'כיה.

באוזני יועציו הוא חזר, פחות או יותר, על חיוויו של היטלר ערב פלישתו לפולין, בקיץ 1939, "ראיתי את אויביי (בדמוקרטיות המערביות), והם תולעים".

"הערים הגיבורות"

גם אם אין טעם לדבר על "כישלונו של פוטין", מפני שהכף הצבאית בהכרח נוטה לטובתו, אפשר בהחלט לטעון שנשיא רוסיה נתקל בחומת מציאות, החורגת מציפיותיו.

אני חוזר ומתבונן בסדרה של צילומים, המגיעים משתי ערים קטנות במבואות הצפוניים של קייב. באחת מהן, בוצ'ה, יש לי עניין מיוחד, מפני שבקומת מרתף צרה של אחד מבתיה מסתתרים זה שבוע קרובי משפחתי. העיר השנייה היא אירפין. השתיים האלה לא היו אלא ערי־שינה של קייב, משהו מעין יבנה ביחס לתל אביב, עם מעמד בינוני נינוח ועם איכות חיים נאותה.

רחובות שלמים של בוצ'ה ושל אירפין היו בימים האחרונים לעיי חורבות. שלדים מפויחים של טנקים ושל כלי רכב משוריינים רוסיים זרועים ברחובותיהן. הן תקועות בגרונו של הטור הרוסי עצום־הממדים, הזוחל זה שבוע מגבול בלארוס לעבר בירת אוקראינה. היתקעותו מפליאה משקיפים זרים. הם גם מופתעים ממה שהם חושבים להיעדר ניסיון אוקראיני לתקוף את הטור.

אבל הם אולי לא השגיחו בבוצ'ה ובאירפין. הטור אינו יכול לזוז כל זמן שהאוקראינים חוסמים את דרכו. הסובייטים אהבו לקשור כתרים, מוצדקים בהחלט, ל"ערים הגיבורות" של ימי מלחמת העולם השנייה, והעניקו עיטורי כבוד ותהילה ל־13 מהן. קייב, אגב, הייתה אחת הגיבורות. יש עכשיו באוקראינה שורה של ערים ועיירות, שיום אחד יהיו ראויות לעיטורי כבוד כאלה.

"לחזק את ההגנה"

אף כי מעטים חושבים שלצבא אוקראינה יש סיכוי של ממש, הנה הוא מצליח להציב מחסומים לחיל הפלישה. ערכם של המחסומים האלה הוא בעיקר פוליטי. הם שולחים מסר של עוצמה לאומית, עניין חשוב במיוחד בארץ שהפלישה אליה מיוסדת בין השאר על הטענה, שאין הצדקה לקיומה. מסר העוצמה הזה נועד כמובן לאוזני האוקראינים, אבל גם לאוזני העולם החיצון.

כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, כל יום נוסף של לחימה מגביר את הלחץ על המערב להחמיר את משטר הסנקציות נגד רוסיה, ולמצוא דרכים לעזור לאוקראינה להאריך את התנגדותה. אוקראינה אמנם מאוכזבת מאוד מסירובה של נאט"ו להכריז על פירוז שמיה, כדי לקרקע את חיל האוויר הרוסי.

אבל ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, דיבר ביום שבת על הצורך "לחזק את יכולת ההתגוננות של אוקראינה". בנאט"ו דנים עכשיו באפשרות שפולין תורשה להעביר חלק ממטוסי חיל האוויר שלה לידי אוקראינה. אספקת טילי־כתף נגד טנקים ונגד מטוסים נמשכת באינטנסיביות גוברת. אפשר לראות את תוצאותיה במקומות כמו בוצ'ה. נראה שטילי ג'אבלין הם שהרסו שם את הטנקים הרוסיים.

רשימת חללים חלקית

פוטין, אשר הקל ראש במתנגדיו האוקראיניים ובמבקריו במערב, לומד עכשיו שאין הם "תולעים", אחרי ככלות הכול.

הצבא האוקראיני לא מיהר להניח את נשקו, והרוסים שנפלו בשבי, והוצגו בווידיאו אוקראיני, מזכירים לא מעט את קודמיהם, שנכשלו במלחמות אפגניסטן (1989-1980) וצ'צ'ניה הראשונה (1996-1995). מספר החללים הרוסים באוקראינה גדול במידה שהכריחה את משרד ההגנה הרוסי לפרסם את מספרם במהלך השבוע הראשון (כמעט 500; האוקראינים טוענים שהמספר גדול פי 20).

ישראלים יוכלו להיזכר ברשימה החלקית של חללים, שצה"ל ראה צורך לפרסם בסוף השבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הרשימה הייתה ארוכה מספיק (656, כולל אלוף אחד) כדי להטיל אבל כבד. אבל לא שקיפות הביאה אז את צה"ל לפרסם את הרשימה, אלא הצורך לשים קץ לשמועות שהתרוצצו על אלפי הרוגים (והרוגות). נראה כי שמועות הן שהביאו גם את שלטונות רוסיה לפרסם רשימת־ביניים.

מה אמרה הנגידה

כיוצא בזה, פוטין בוודאי ציפה לסנקציות. אנחנו חוזרים ושומעים את המושג "מבצר פוטין", לתיאור הכנותיו הכלכליות למלחמה. מפתיע עד כמה ביצוריו של המבצר הזה היו חלקיים. ברור למדי כי פוטין לא הביא בחשבון את נכונותו של המערב לנטרל את הבנק המרכזי באמצעות הקפאת עתודות מטבע החוץ שלו. נגידת הבנק הרוסי הופיעה בסוף השבוע שעבר בשידור פנימי, שהגיע ליוטיוב, ובו קראה לעובדי הבנק להירגע, לא להתווכח על פוליטיקה, ולהתגייס בכל מאודם לעבודה, כדי למנוע "קטסטרופה"; לא בדיוק ביטוי של אמון עצמי.

המצוד אחר נכסי האוליגרכים אינו פוגע בכלכלת רוסיה בתור שכזאת, אבל הוא מערער את הגיונו של משטר ההון־שלטון, המכוון את רוסיה זה 30 שנה. האם ההסתייגויות המפתיעות מן המלחמה שהביעו מיכאיל פרידמן (אוליגרך מס' 11 ברשימת פורבס), רומן אברמוביץ' (12) ואולג דריפאסקה (34) ישפיעו על פוטין (אוליגרך מס' 2 באותה הרשימה)? ספק.

אבל דילול שורות נאמניו מפחית את מספר האנשים המוציאים את רצונותיו לפועל. גם דיקטטור כול יכול, בוודאי בארץ של אחד-עשר אזורי זמן, זקוק לעזרה. מוטב לו לבקש אותה מאנשים המעיזים להגיד לו את האמת, לפחות מפעם לפעם.

כמו כל דיקטטור מאריך ימים, פוחת והולך העניין של פוטין באמתות לא־נוחות. הטלוויזיה הרוסית הקרינה מעמד מדהים למדי ערב המלחמה, שבו פוטין נראה נוזף בגסות ובסרקזם בראש המשטרה החשאית שלו, מפני שזה האחרון סירב להביע תמיכה חד־משמעית ברעיון הפלישה. המסר היה ברור בהחלט, והוא התחוור פעם נוספת במעמד הזה, שבו שר ההגנה והרמטכ"ל, בקצה המרוחק מאוד של השולחן הארוך ביותר בעולם, הנהנו למשמע הוראת הנשיא להעמיד את הנשק הגרעיני של רוסיה במצב כוננות גבוה בגלל "הצהרות עוינות" של מנהיגי נאט"ו.

הרושם הוא שהכול מהנהנים בחצרו של הדיקטטור, תמיד וללא תנאי. והדיקטטור מתרגל להורות, לנזוף ולהטיף, גם אם בני שיחו אינם שייכים לחצרו; גם אם הם נשיא צרפת, או הקנצלר של גרמניה, או ראש ממשלת ישראל או, חלילה, נשיא אוקראינה.

ביטול ארץ

ביום שבת יצא פוטין לשעה קלה מאחוזתו המבודדת, וסר אל משרדה של חברת התעופה הלאומית אירופלוט במוסקבה. הוא הצטלם מוקף בדיילות, שלא התבקשו לשבת בקצה המרוחק של שולחן ארוך. אחר כך הוא מסר דוח על מצב 'הפעולה הצבאית המיוחדת' באוקראינה, שכל העולם מלבדו קורא לה מלחמה, או פלישה.

הוא הכריז שם שהסנקציות על רוסיה "כמוהן כהכרזת מלחמה", אם כי "תודה לאל, הדברים לא הגיעו לידי כך". אחר כך הוא דיבר, בסרקזם רגיל, על "האינטליגנציה הליברלית", המבקרת את מעשי רוסיה בשעה ש"ניאו־נאצים תופסים אנשים ברחובות אוקראינה, ויורים בהם". שוב־אוקראינה והניאו־נאצים. אבל הפעם הוא הוסיף אזהרה נוקבת. אם מנהיגי אוקראינה "יוסיפו לעשות מה שהם עושים, הם מסתכנים באבדן המדינה האוקראינית". אם זה יקרה, הוא אמר, "האשמה תהיה מוטלת על כתפיהם".

בהצהרה הזו פוטין התקרב להגדיר את המטרה הסופית של המלחמה: לבטל את עצם קיומה של אוקראינה. זאת אומרת, לא להחליף את השלטון; לא להשיג "פירוז צבאי", יהיה משמעו אשר יהיה; לא להבטיח שאוקראינה תישאר מחוץ לנאט"ו; לא להשיג את הסכמתה לקריעת חצי האי קרים, שהוא סיפח, וחבלי המזרח, שהוא הכיר ב"עצמאותם"; אפילו לא להשליך את כל "האינטליגנציה הליברלית" למחנה כפייה רחוק. ולדימיר פוטין רוצה למחוק את אוקראינה מן המפה. זה יהיה עונשה על העזתה להתנגד לצבא הפלישה.

ביטול ארץ של 44 מיליון, השנייה בגודלה באירופה (לאחר רוסיה), גדולה יותר מצרפת ומגרמניה, הוא אקט שנוסה לעתים רחוקות מאוד בהיסטוריה המודרנית, ורק בתקופות האפלות ביותר שלה. בשבוע האחרון הוסרו כל כך הרבה מיני טאבו ביחסים הבינלאומיים, שאנחנו אולי מתחילים להתרגל.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny