כמה עולה יצירה של רובוט? הכירו את האמנית שמציירת עם המכונות של עמק הסיליקון

אם תפגשו את האמנית אנייסקה פילט ברחובות ניו יורק ייתכן שהיא תהיה מלווה בחיית המחמד שלה - כלב רובוטי של חברת בוסטון דיינמיקס (Boston Dynamics) מסוג ספוט. "אנשים שואלים אותי - קנית אותו באמזון?", היא מספרת. אבל אי אפשר לקנות אותו סתם כך ברשת. ספוט משווק כרובוט תעשייתי ונמכר רק על ידי החברה כשמחירו מגיע לכ־70-100 אלף דולר. "אני קצת מהססת ללכת איתו ברחוב, מחשש שמישהו יגנוב אותו", היא מודה, אבל בכל זאת מסתכנת ולוקחת אותו איתה לטיולים, להרצאות שהיא עורכת ולגלריות בהן היא מציגה את עבודותיה. לפעמים אפילו לארוחות ערב "כדי שיהיה בן תרבות". אחרי הכל, הרובוט הוא המוזה שלה, ואף יותר מזה - הוא השותף שלה ליצירה.

מה זה אומר? שפילט היא אמנית הבית של חברת בוסטון דיינמיקס, יצרנית הרובוטים הגדולה שפיתחה את ספוט (ראו מסגרת). לא שבוסטון דיינמיקס ידעו שהם בכלל רוצים אמנית בית. יום אחד היא פשוט התייצבה במשרדים שלהם ושאלה אם אפשר לצייר קצת את הרובוט המפורסם שלהם שהולך על ארבע. לאחר שהשתכנעו שלא מדובר במרגלת תעשייתית, פתחו בפנייה את הדלת ואפשרו לה לצייר קצת, ועוד קצת, והיא בדרכה העדינה אך הנחושה, התבססה במקום יותר ויותר. עד שיום אחד קמו בבוסטון סיינטיפיק וגילו שהיא עושה להם יחסי ציבור לא רעים.

 דיוקן עצמי של ספוט. ציור זהה נמכר בכ-30 אלף דולר / צילום: Hallie Holiday

בתחילה הייתה מציירת את ספוט, ועם הזמן, גילתה שספוט יכול אפילו לצייר בעצמו. או לפחות כמעט בעצמו. פילט למעשה מנחה את המכונה המיומנת ומכוונת את פעולותיה סביב הבד. "בסופו של דבר הוא עושה את מה שאני מתכננת, פחות או יותר. הזרוע שלו היא המשך של היד שלי". חלק מן היצירות שלו הן די 'אבסטרקטיות', ואם להיות מנומסים, לא נראה שספוט יחליף צייר בן אנוש בקרוב.

אבל העדר הכישרון לא מפריע להצלחה של האמן-רובוט, ובינתיים היצירות של ספוט כבר עשו להם שם: באוקטובר האחרון ציור שלו המכונה "דיוקן עצמי" נמכר בסכום של למעלה מ־30,000 דולר במכירה פומבית של בית המכירות סות'ביס. פילט עצמה מעלה את הציורים שלה ושל ספוט לעמוד האינסטגרם שלה שכבר הגיע ל־90 אלף עוקבים, ובסתיו האחרון היא אף פתחה בניו יורק תערוכת יחיד, בו היא מציגה את עבודתיהם המשותפות.
למרות שפילט היא זו שמתכנתת את ספוט ואף חתומה על יצירותיו - אי אפשר שלא לחוש כיצד היא מעריצה אותו, ואת המכונות והרובוטים בכלל. "המכונות הופכות את החיים שלנו לטובים יותר - ורציתי לתת להם הכרה. להיות הקול עבור המכונה, כמו שדייגו ריברה היה הקול של הפועל האנושי".

החלום על אמריקה החופשית

ההערצה של פילט כלפי תעשיית המכונות נובעת מכך שהיא תופסת את ארה"ב באופן כמעט מיתי. למרות שחלפו יותר מ־20 שנה מאז עברה להתגורר בה היא עדיין מדברת עליה בהשתאות כמי שרק אתמול הגיעה לארץ הכל יכולה.
לאמריקה היא הגיעה מלודז' שבפולין, בה נולדה ב־1973. "זו הייתה עיר מאוד תעשייתית ואולי משם הגיע החיבור שלי למכונות. לא סתם היהודים שעזבו אותה לארה"ב הקימו את תעשיית התפירה והטקסטיל של ניו יורק".

 מחווה לבריאת האדם של מיכלאנג'לו / צילום: Hallie Holiday

את התקופה הקומוניסטית היא זוכרת היטב. "היינו מאוד עניים. לא הייתה אלימות כמו בצ'כיה או הונגריה, אם כי בהחלט היו טנקים ברחוב. לא חשבתי להיות אמנית, כי האמנות של התקופה הייתה פרופגנדה. לא הייתה שום אמנות לשמה, ולכן חיברתי אמנות עם אלימות, עם כפייה, ולא חשבתי לקחת בה חלק".

התעמולה אליה נחשפה כילדה, השיגה בסופו של דבר את המטרה ההפוכה. "כשהגוש הסובייטי התפרק הייתי בתחילת גיל הנעורים. אבא שלי היה שף קינוחים, ואמי הייתה מאמנת התעמלות, וברגע שנהייתה משמעות כלכלית לעבודה שלהם, הם התחילו לעבוד מאוד מאוד קשה. פולין עברה מהפכה אבל המשיכה להיות מקום מדכא, שהפך למלא בנובורישים, בלי מקום לתרבות. אני באמת לא רוצה לרדת על הפולנים, אבל מזרח אירופה מעיקה, יש עליה את כל כובד ההיסטוריה. ארה"ב כל כך הרבה יותר קלילה וצבעונית. לאמריקאים יש מחשבה חופשית והם מוכנים להיכשל, לא כמו במזרח אירופה שבה הכישלון נחשב אסון. בארה"ב אפשר לקחת סיכונים, ולהיות עצמך".

ברגע שהגיעה לבגרות ארזה את חפציה ונסעה, ובשלב הזה החלה לרקום חלומות בתחום האמנות. "התקבלתי לאקדמיה לאמנות בסן פרנסיסקו ולמדתי איור, במטרה אחת: להוציא לאור רומן גרפי על בסיס ספרה של איין ראנד 'מרד הנפילים' (רומן שיצא לאור ב־1957 ומציג פילוסופיה המאדירה את האינדיבידואל על חשבון הקולקטיב - ג"ו)".

 מחווה לאדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י. ''אני הקול של המכונה, כמו שדייגו ריברה היה הקול של הפועל האנושי'' / צילום: Hallie Holiday

עד כדי כך?
"בהחלט. חשבתי שאני חייבת להיות האמנית הכי טובה שאני יכולה להיות, כדי לעשות חסד עם הספר שלה. אבל היי, אני לא משוגעת! היום אני מבינה גם את הצדדים השליליים בהגות שלה. היא מאוד מנוכרת. מובן שאדם לא יכול לעשות הכל בעצמו, אלא הוא תלוי בקהילה. אבל האמונה שלה ברוח האדם. וואו. כשהספרים שלה העיפו לי את המוח זה גרם לי לעבוד קשה ולהאמין שכך אוכל להשיג הכל. היא הייתה פמיניסטית מצוינת, וגם מאוד יהודייה, תוצר של ההשכלה היהודית. מעניין מה היא הייתה חושבת על המלחמה בין המעצמות היום. הרי היא שנאה את רוסיה. אבל מצד שני, היא שנאה הכל".
בסופו של דבר הסתבר שאיור שמוגבל לטקסט מסוים זו לא הדרך שלה. "באותה תקופה האופנה הייתה איור דיגיטלי ואני לא אהבתי לעבוד על המחשב. הציור הפך להיות הרבה יותר מעניין עבורי. כציירת האתגר הכי גדול הוא לצייר בני אדם, אבל יום אחד פגש אותי איש נדל"ן מעמק הסיליקון, שמאוד אהב את האופן שבו אני מציירת, אבל הוא לא רצה ציור של אדם - אלא של מכונה".

זו הייתה נקודת מפנה באמנות ובחיים של פילט. "האיש הזה היה משפץ בתים בעמק הסיליקון, ותמיד נהג לשמור משהו מההיסטוריה של הבניין. אז במקרה הזה הוא ביקש ציור של המכונות הישנות, שכבר סיימו את דרכן. וברגע שציירתי את המכונה הזו שביקש - הייתה לי הארה. חזרתי בבת אחת לילדות שלי בלודז' התעשייתית. פתאום לא הבנתי בשביל מה לצייר אנשים. הרי מאז ומתמיד בהיסטוריה אמנים ציירו דיוקנאות של בעלי הכוח, והיום המכונות הן בעלות הכוח. מאותו רגע לא ציירתי יותר בני אדם".

קראש על רובוט-סלב

כדי להשלים את המהלך, פילט התמקמה בסטודיו במיקום ייחודי: בתוך נושאת מטוסים ששימשה את הצי האמריקאי במלחמת העולם השנייה ומאז הפכה למוזיאון בקליפורניה. "זו ספינה שהצילה חיים. למשל היא שלפה קפסולה של אסטרונאוטים שנחתו בים בטעות. והיו בתוכה מכונות אדירות".

איך הגעת לעבוד בסטודיו במקום כזה ייחודי?
"כמהגרת את צריכה ללמוד לבקש. כמובן כשמבקשים שומעים המון לא, או גרוע יותר, פשוט מתעלמים ממך. אבל בסופו של דבר, אנשים היו מאוד נחמדים אלי. הנה, זו הסיבה לכך שאני לא יכולה ללכת עד הסוף עם התפיסה של איין ראנד".

באותה תקופה, פילט ציירה רק מכונות ישנות, "כמו אנשים זקנים שיש להם תווי פנים ואופי". אבל יום אחד הזמינו אותה לצייר מכונה חדשנית - המכונית האוטומטית Waymo, שהייתה פעם חלק מחברת גוגל. התוצאה לא הייתה קרובה לסטנדרטים של פילט, ואפשר לראות עליה שהיא עדיין קצת מאוכזבת מהאירוע. "בלי סימני הגיל, לא היה לי מה לצייר ולא ידעתי איך לתת אופי למכונה. לא סתם דיוקנאות של אנשים מבוגרים נחשבים אמנותיים יותר. רמברנדט לא צייר תינוקות. זה היה כישלון מוחלט".

מה בעצם היה גרוע כל כך?
"המכונה נראתה שחצנית, מוגזמת, חדשה מדי. כמו טינאייג'רית. לא רק אני לא אהבתי אותה. המנכ"ל אמר לי 'גם ככה יש לנו בעמק הסיליקון תדמית שחצנית'. זו העבודה היחידה שלי אי פעם שהוזמנה ממני ועזבתי באמצע, מבלי לסיים".
אבל זו הייתה גם ההתפתחות הבאה שלה כאמנית. "אמרתי לעצמי, מה אם אקח את זה פחות ברצינות? שיניתי את כל פלטת הצבעים שלי, ציירתי את המכונות החדשות בצבעים מאוד בוהקים, וזה הצליח, ומאז רציתי לצייר רק את המכונות הכי חדשות".

איך מגיעים לצייר מכונות חדשות, שחלקן עדיין לא חשופות לציבור?
"התחלתי לעשות סטוקינג על חברות בלינקדאין כדי לראות למי יש מכונה מעניינת. ואז הייתי מגיעה - כמו שבאתי לבוסטון דיינמיקס - מראה להם את הציור, ושואלת - האם אני יכולה לחזור מחר? והנה הם כבר מתרגלים אליי, ורואים שאני רצינית ולא משוגעת, ושאני מנקה אחריי. ותוך שנה אני כבר פרושה על כל הלובי עם קנבס ענק. זו הדרך המזרח אירופאית".

כך היה כאמור גם בבוסטון דיינמיקס. "רציתי מאוד לצייר את הדיוקן של ספוט, הרובוט הסלב הראשון. הרי אם אנדי וורהול היה מצייר היום סלבס, הוא לא היה מצייר את מרילין מונרו או פחית מרק, אלא בוחר במוצר כזה".

בהתחלה ספוט היה רק סובייקט אותו ציירה בעצמה. "ואז עברו שם שני מהנדסים ואמרו לי - 'היי, למה לא חיברת לו את היד'. הם ממש נעלבו מזה. כי ספוט בדרך כלל נראה כמו כלב אבל הגאווה הגדולה שלהם היא היד הרובוטית שאפשר לחבר לו לגב, ואני בכלל לא ידעתי שיש כזו. כשחיברנו את היד, הבנתי שהוא גם יכול לצייר. למרות שהוא לא אמן כל כך טוב", היא מודה, "בכל זאת, הוא רובוט תעשייתי".

בהמשך הוסיפה לציורים אפקט של מציאות רבודה (AR), טכנולוגיה שמשלבת אלמנטים וירטואליים שמתמזגים עם היצירות בזמן אמת, כך שאפשר לכוון את הטלפון ליצירה ולצפות בתהליך שבו ספוט צייר אותה. "חשבתי שאם מה שמאפיין אותו הוא תנועה, אז זה מה שאני צריכה לצייר - והיום אם תביטי על כל דיוקן שלו דרך הטלפון, תראי את הרובוט זז".

אחת העבודות שלה מציגה את הרובוט על רקע ורוד, ואחר כך על רקע כחול, כדי להגחיך תפיסות שמקבעות מגדר. בעבודה אחרת, שתי זרועות מושטות זו כלפי זו במעין חיקוי רובוטי ל"בריאת האדם" של מיכלאנג'לו. גם יצירתו של מרסל דושן "עירום יורד במדרגות" קיבלה טיפול רובוטי אצל פילט, בצבעים הרבה יותר בוהקים ושמחים מהמקור. "כי בחברה גאים כל כך מזה שספוט יורד ועולה את המדרגות".

 מחווה ליצירתו של מרסל דושאן ''עירום יורד במדרגות''. ''בחברה מתגאים שספוט יודע לעלות במדרגות ולרדת'' / צילום: Hallie Holiday

"חלק ממשפחת האדם"

היחסים בין פילט לבין ספוט העמיקו עם הזמן, ואף ספגו בדרך שברון לב. "יום אחד, אחרי שכבר ציירתי ומכרתי דיוקן שלו, חזרתי לחברה ושאלתי - איפה ספוט שלי? והם אמרו "אה, מכרנו אותו". הרגשתי נורא ואיום. כיבדתי את המכונה הזו כל כך, היא הפכה להיות חלק חשוב כל כך בחיים שלי - ומכרו אותו לסתם איזה מפעל. אולי הוא עובד במכרה ומתלכלך. אולי שלחו אותו לכור האטומי בפוקושימה, אולי לישראל לטפל בחפצים חשודים, כי היו רובוטים שנשלחו למקומות כאלה. כזה קונטרסט לאופן שבו אני התייחסתי אליו, בהערצה כמעט. אולי בגדתי בו כשלא שמרתי עליו טוב יותר. אולי אני צריכה למצוא אותו ולקנות אותו חזרה".

בבוסטון דיינמיקס דאגו לצייד אותה בספוט חדש, שמתגורר איתה כעת בסטודיו ללא סכנה ששוב יימכר בטעות. הרובוט כבר הפך לבן בית, וכשמגיעים אורחים, הוא זה פותח להם את הדלת. "אני חושבת שיש לי רגש לרובוט כי הוא חיבר אותי לבני אדם", מסבירה פילט את פשר החיבור העמוק. "לאנשים יש סקרנות עזה כלפי הרובוטים, וכך הם מתחברים גם אליי".

הרעיון של 'זעם נגד המכונה', זר לך לחלוטין?
"ברור שהטכנולוגיה גם מפחידה. אנשים חוששים משינוי, והם חוששים מהטכנולוגיה כי היא מאיצה את השינוי. אבל הטכנולוגיה היא כלי להגשמת חלומות. בני אדם רצו לעוף, והם עשו מכונה שעפה. הם רצו להגיע לירח, ובנו מכונה שעושה את זה. הטכנולוגיה היא יצירה של בני האדם, אבל של בני האדם הכי מבריקים, הכי סקרנים".

לאן את ממשיכה מכאן כאמנית?
"אני מנסה להיכנס ל־SpaceX (שבבעלות אילון מאסק - ג"ו), שהיא בערך המקום היחיד שהוא יותר מגניב מבוסטון דיינמיקס. אני אוהבת את התחרות בין אילון מאסק, ג'ף בזוס וריצ'רד ברנסון על הנוכחות בחלל. כל אחד מאיתנו רוצה להיות גיבור. האנתרופולוג ארנסט בקר אמר שאנחנו מכחישים את המוות, כי כל כך קשה לנו לדעת שאנחנו הולכים למות. אז אנחנו מייצרים סיפור בלתי נשכח להשאיר מאחורינו, מתוך אשליה שזה ישנה את הגורל שלנו".

אילון מאסק מעריץ טכנולוגיה ממש כמוך, אבל מנגד, הוא הביע לא פעם חשש מהשלכותיה על המין האנושי - בעיקר בנוגע לבינה מלאכותית.
"אני לא מפחדת מבינה מלאכותית. אני מקשיבה שוב ושוב לגרסת האודיו של הספר 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל, זה התנ"ך שלי. ולכן אני יודעת שלבני אדם תמיד יהיה את כבוד האדם, את האנושיות, וזה הדבר היחיד שבעצם אפשר לשלוט בו. בסופו של דבר בני אדם הם די מדהימים, חד פעמיים, והמכונות הם בעצם אנחנו. הן נובעות מן הרצונות והצרכים שלנו. המכונות הן חלק ממשפחת האדם, הן הילדים שלנו. אני רק נותנת להן מקום באלבום התמונות המשפחתי".