למה קשה לנו כל כך להבין את פוטין, למרות שהצהיר על כוונותיו מראש?

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים, או מניחים שאנחנו יודעים, כי זעם איום בעבע בוולדימיר פוטין במשך שנים. זעם כזה, או מעין זה, מבעבע בהרבה פוליטיקאים, אבל לא הרבה פוליטיקאים מקבלים 20 שנה רצופות בשלטון כדי לתת פורקן לזעמם; בוודאי לא הרבה פוליטיקאים עם 1,600 טילים בין-יבשתיים.

האם הדמוקרטיות המערביות יכלו להקדים ולצנן את הזעם, אילו הבחינו בו? התשובה היא שהן דווקא הבחינו, אבל לא התייחסו ברצינות מספקת; או הניחו, שגישה פרגמטית תעזור לו להצטנן. האירופים, בייחוד הגרמנים, עשו אתו עסקים. הגז והנפט שהוא מוכר לאירופה, הכניסו לו 120 מיליארד דולר בשנה שעברה, וכיסו 36% מתקציבה השנתי של רוסיה.

ביודעים או שלא ביודעים הייתה כרוכה בעסקה הזו ההנחה, שלשני הצדדים יש עניין בקיומה; ושהצד הנשכר ביותר הוא זה האוסף את הכסף. הכסף עזר לרוסיה להתגבר על נחיתותה המובהקת בתעשייה, בטכנולוגיה, בשירותים.

ההסתמכות על מחצבים כדי לממן את התקציב הלאומי היא תכונה של ארצות בעולם השלישי. אבוי להן, מפני שזה עסק מחזורי, ומחירים עולים פלאים לפני שהם מתרסקים פלאים. התרסקותם בשנות ה-80 של המאה ה-20 מילאה תפקיד חשוב בהתרוששותה של ברית-המועצות, וממילא בהתמוטטותה. הם הוסיפו לקרוס בשנות ה-90, הטביעו את המטבע הרוסי, הניבו עוני ומרירות, ומילאו תפקיד מכריע בסיכול הניסוי הדמוקרטי קצר הימים ועתיר-השגיאות של רוסיה.

אבל פוטין לא ניסה לגמול את רוסיה מן ההתמכרות לאוצרות הטבע שלה. תלותה בשווקים לְפַחְמָנֶיהָ היא כמעט מוחלטת.

האיתחול והסטייקיה

האירופים הניחו, במפורש או במשתמע, שהם הצליחו להעמיד היגיון מעשי במרכז יחסיהם עם פוטין; שהאינטרס העצמי שלו ימנע אותו ממעשים נמהרים. למען האמת, ספק אם מישהו באירופה היה מוכן אפילו להגדיר "מעשים נמהרים", בוודאי לא ברוח מה שראינו בשבועיים האחרונים.

ב-2009, ברק אובמה ניסה לאתחל את היחסים עם רוסיה. היה אפילו מעמד שבו מזכירת המדינה שלו, הילרי קלינטון, ושר החוץ הנצחי של פוטין, סרגיי לברוב, הצטלמו כאשר הם לוחצים על כפתור איתחול פיזי. פוטין היה אז ראש הממשלה, לאחר שהחליף מושבים עם דמיטרי מדבדב, כדי לעמוד בהגבלה החוקתית על מספר הכהונות הרצופות.

אף כי היה ברור בהחלט שפוטין מוסיף למשוך בחוטים, אובמה העמיד פנים שאפשר לשפר את היחסים דרך מדבדב. הוא הזמין אותו לבית הלבן, ולקח אותו לסטייקיה בארלינגטון, פרוור של וושינגטון במדינת וירג'יניה.

ניסיון המערב לפתות את נושא כליו עיצבן את פוטין. עיצבן אותו גם הצורך להיות כינור שני, אם גם רק לכאורה. אפשר רק לנחש אם הנמכת קומתו המדינית הגבירה את מרירותו. זמן קצר לאחר שהכיסאות המוזיקליים בקרמלין התחלפו, והוא ירד אל ראשות הממשלה, התלקחה המלחמה בגיאורגיה. הוא שלח את צבאו, גירש את הגיאורגים משני חבלים אוטונומיים, והיה יכול לעלות על בירתם. הוא לא עלה. אבל גיאורגיה התכווצה ונחלשה. זה היה הרמז הראשון לבאות באוקראינה.

טיוטה ל"מיין קאמפף" רוסי

סביר להניח שההחלטה לחסל את עצמאות אוקראינה גמלה בלבו ב-2014, לאחר המהפכה שהפילה את בן-חסותו, ויקטור יאנוקוביץ' המושחת והנרפה. מאותו הזמן ואילך, ספק אם היה אפשר לעשות משהו כדי להניא אותו, חוץ מאשר לצרף מיד את אוקראינה לנאט"ו, לפני שהוא היה מעז לצאת למלחמה.

תיאוריות לרוב מתהלכות על "הסיבה האמיתית" למלחמה, כמו הציפייה שאוצרות עצומים של נפט וגז עומדים להתגלות מתחת לאדמת אוקראינה; או הפירוש הניאו-מרקסיסטי, שפוטין ואוליגרכיו מתעניינים רק בהעשרה עצמית, ומלחמה עמדה להעלות את מחירי הפחמנים לגבהים היסטוריים. מי יודע. אבל אין טעם להכחיש ששנאה עמוקה מייחדת את מעשי פוטין: שנאה להורסי ברית-המועצות, שנאה להגדרה עצמית באזורים שהיו חלק מן הקיסרות הרוסית/סובייטית, שנאה לדמוקרטיה הליברלית המערבית ולתומכיה ברוסיה ובשכנותיה המידיות. אפשר כמעט להרגיש שידיו רועדות כאשר הוא מדבר עליהם.

מסת 5,300 המלים שלו ביולי שעבר, שבה כפר בזכותה של אוקראינה להתקיים, היא מלאכת מחשבת בהתפתחות של פתולוגיה רוחנית ומוסרית. המסה הזו קירבה אותו כנראה בפעם הראשונה אל מדרגת היטלר. היא הייתה טיוטה ל"מיין קאמפף" רוסי. בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לטעון כי הייתה שוות ערך להכרזת מלחמה. אבל רק בחוכמה שלאחר מעשה.

הדמוקרטיות תמיד גילו אזלת יד בהבנת דיקטטורים. כדי להניח שנשיא רוסיה מתכונן לפלוש ולהרוס ארץ שכנה של 44 מיליון בני אדם רק מפני שהיא מעצבנת אותו, היה צריך מצב-דעת שאינו מתיישב עם נטיות לבם של אנשים נורמליים. היינו צריכים להיות הובסיאנים (הובס, הפילוסוף האנגלי של המאה ה-17, שהניח מלחמה כמצב טבעי), או דרוויניסטים חברתיים (מאבק בלתי פוסק על מרחב מחיה). היינו צריכים להיות פוטינים, כדי להבין את פוטין.

האיש הלא-חשוב הזה, נפולת של משטרה חשאית, תפס את כולנו, או כמעט כולנו, בחולשתנו. הוא מוסיף להניח את החולשה הזו, גם עכשיו, גם לאחר הסנקציות ועצרות ההמונים והקרנת צבעיה הלאומיים של אוקראינה על בנייני ציבור בערי המערב. הוא מוסיף לבוז לדמוקרטיה שלנו, ולחשוב אותה לכושלת. אין זה מן הנמנע שהוא צודק. אין זה מן הנמנע שאין לאיש מאיתנו מושג איך לפטור את העולם מנוכחותו האישית, הפוליטית והמוסרית. זה 80 שנה שלא הייתה לנו סיבה טובה יותר לפסימיות, או רעה יותר לאופטימיות.