המלחמה של פוטין תיעשה יותר מכוערת ודכאנית לפני שהוא יוותר

ולדימיר פוטין מתחיל להבין את הקושי העצום של המלחמה שפצח בה באוקראינה כאילו זה דבר של מה בכך. הוא יודע עכשיו שהגנרלים הוותיקים והמושחתים שלו שיקרו לו כשסיפרו שהפכו את צבא רוסיה למכונת מלחמה יעילה. הוא יודע שה"מומחים" החנפנים שמחזקים את דעותיו הקדומות לגבי חולשות הזהות הלאומית האוקראינית שלפו את דבריהם מהכובע. הוא יודע שאפילו להססנות הגרמנית יש גבול ושהאמריקאים עדיין יודעים איך להילחם מלחמה קרה. אין לו אשליות לגבי כוחן של סנקציות כלכליות מערביות, והוא יודע שמשפחות בכל רחבי רוסיה יתאבלו על בניהן כשמניין המתים באוקראינה יעלה.

ללא ספק מפולת החדשות הרעות הזו לא מעודדת אותו אבל נראה שהוא נחוש להמשיך להילחם. זה לא צריך להפתיע אותנו. פוטין יודע גם שעתידו בשלטון, החירות שלו ואולי גם חייו תלויים בתוצאות המלחמה הזו.

ויש משהו אחר שהוא יודע, או חושב שהוא יודע, שרבים במערב לא מחשיבים. אנשים מערביים ובייחוד אמריקאים מאמינים שהחירות תמיד מנצחת בסוף. זה אומר שפוטין ייכשל באוקראינה והפוטיניזם ייכשל ברוסיה בגלל שכך פועלת ההיסטוריה.

אך אימפריית הצארים לא נבנתה על חירות

אבל מהמקום בו יושב פוטין בקרמלין, נראה שההיסטוריה מלמדת לקחים אחרים. אימפריית הצארים לא נבנתה על חירות, וחירות לא הייתה הכוח שהפיל אותה. ברית המועצות שעלתה מאפר שושלת רומנוב לא הייתה מבוססת על הרעיון של חירות בני האדם. סטאלין לא סולק על ידי רוסים שרעבו לחירות; הוא מת במיטתו. הליברלים החלשים שניסו להכניס דמוקרטיה בסגנון מערבי לרוסיה הפוסט־סובייטית נדחקו לשוליים במאבקי הכוח של תקופת ילצין. פוטין פשוט לא חושב ש"החירות תמיד מנצחת" והתגובה הצפויה שלו לכישלון האסטרטגיה שלו לנסות לספוג את אוקראינה לשטח רוסיה תהיה להגביר את הדיכוי.

אל לנו להעריך בהערכת חסר כמה חזקה אמונתו ביעילות אגרוף הברזל. הוא ראה את זה עובד בטיבט, בשינג'יאנג ולאחרונה בהונג קונג. פוטין יודע כמה מכוער ויעיל היה התהליך של החזרת שלטונו של בשאר אסאד ברחבי סוריה. הוא שם לב שניקולס מדורו עדיין שולט בוונצואלה, ששושלת קסטרו עדיין שולטת בקובה, ושצפון קוריאה המרתה עשורים רבים של סנקציות אמריקאיות. הוא נזכר בהתקוממות הדמוקרטית בשנה שעברה בבלרוס וכמה היה קל לאלכסנדר לוקשנקו לרסק אותה. פוטין לא צפוי לוותר על שאיפותיו לגבי אוקראינה ועוד פחות מזה על כוחו במוסקבה, בלי לתת לפני כן לדיכוי כל הזדמנות להצליח.

ניצנים של משטר טוטליטרי

אנו לא צריכים גם להשלות עצמינו לגבי כמה רחוק יילך פוטין. מאז פרוץ המלחמה, הוא נוקט צעדי ענישה ברוסיה - סוגר את שאריות העיתונות החופשית, עוצר מי שמותח עליו ביקורת ומחמיר את הכללים נגד הפגנות ומחאות. אבל בתקופה הסובייטית אמצעי השליטה הטוטליטיריים והאימה היו גדולים בהרבה מכל מה שיש ברוסיה היום.

האם יבנה פוטין מחדש את ארכיפלג גולג ויתחיל מחדש במערכת האימה דרכה שלט סטאלין באוקראינה? אם החלופה לזה היא לברוח ממוסקבה בבושה ולהעביר את שארית חייו בלי אפשרות לצאת מהמדינה הסינית, הוא כנראה יפעל בדיוק כך. פוטין מיצב את אחיזתו בשלטון על ידי שימוש באלימות אכזרית נגד אזרחים בגרזוני כדי למחוץ את השאיפה הצ'צ'נית לעצמאות. למה שיוותר על השררה בלי לנסות כל אמצעי שיש בידיו כדי לשמר אותה?

השאלה היא האם יצליח. מצד אחד, המדינה של פוטין והבירוקרטיה הרוסית היום חסרות את המחויבות האידיאולוגית ואת הניסיון של מלחמת אזרחים שהפך את המפלגה הקומוניסטית של סטאלין למכשיר כל כך יעיל של דיכוי המוני וטרור. סוכנות הביטחון של ימינו, ה־FSB, פחות חזקה מה־KGB, וודאי שאינה משתווה ל־NKVD של ימי סטאלין. ישנה גם השאלה כמה עמוק אל האופל יהיו מוכנים שותפיו של פוטין לדרך ללכת אתו.

הטכנולוגיות החדשות: אליה וקוץ בה

אבל הטכנולוגיות, שנמצאות בשימוש ברחבי סין, על ידי ממשלת שי ג'ינפינג הופכות דיכוי ושליטה חברתית לקלים מאי פעם. בכל מקרה קל יותר לבנות מדינת משטרה יעילה מאשר לבנות צבא מודרני, והאנשים שאפשרו את צעידתו של פוטין לאוקראינה כנראה יתמכו בו גם כשהוא צועד עמוק יותר לעברה ההיסטורי של רוסיה.

הקריירה הפוליטית של פוטין מדגימה שלוש מחויבויות שלא סר מהן: לכוחו האישי, להתרחבות רוסיה ולעליונות החברה הסמכותנית על פני המערב הליברלי. למרבה צערם של העמים הרוסי והאוקראיני, העקרונות האלה כנראה יעצבו את החלטותיו בימים והשבועות הקרובים.