באמריקה כמו באמריקה - הכל בגדול. כך זה בעוצמה, כך זה בחוויה וכך זה גם במהלכים למען שוויון הזדמנויות בין גברים ונשים. בתחילת החודש התבשרנו על תיקון היסטורי במעמדה של נבחרת הנשים בכדורגל בדמות השוואת תנאי השכר למקבילתה הגברית. ההתאחדות האמריקאית הגיעה לפשרה עם שחקניות הנבחרת במסגרתה תשלם ההתאחדות לשחקניות פיצויים בסך כולל של 24 מיליון דולר ולא זאת בלבד, הובטח להשוות את תנאי השכר גם עבור הנבחרות הצעירות, השחקניות בליגות הלאומיות ושכר ההשתתפות במשחקי גביע העולם. ככה זה בארה"ב. הכל בגדול.
מדובר על אירוע היסטורי. לא פחות. כדורגל הנשים בכל העולם סובל שנים ארוכות מידי מאפליה תקציבית חמורה המונעת ממנו להתפתח, ומיחס מפלה שמונע מנשים גישה שווה למשאב הציבורי. בעוד ששחקני כדורגל קיבלו משכורות יפות ומכובדות, מערך שיווק אגרסיבי ומעטפת מקצועית מלאה ואיכותית המשרתת את צרכיהם, הנשים נאלצו להיאבק בכדי לממש את זכותן בכלל לעסוק בספורט.
ארה"ב היא לא רק מהמדינות הראשונות שמשוות את תנאי השכר של שחקני הנבחרות, היא גם זו שקטפה הישג חלוצי נוסף בזירת שוויון ההזדמנויות בספורט. ביוני הקרוב נציין חמישים שנה לחקיקת ה- Title 9 ההיסטורי שהביא בשורה של ממש והכניס לספורט האמריקאי מאות אלפי ספורטאיות חדשות. החקיקה והחזון, אשר חייבו את הגופים המקבלים מימון פדרלי ביצירת 'חוויה שווה' לגברים ונשים בספורט, היא זאת אשר במידה רבה הולידה את השליטה העצומה של האמריקאיות בכדורגל הנשים בזירה העולמית ומתוקף כך, הצליחה להשיג את אותו שוויון בשכר עליו התבשרנו.
ומהבשורה האמריקאית לישראל. כ-2,000 שחקניות רשומות משחקות היום כדורגל בישראל. לעומתן, 40 אלף שחקנים. 15 יורו, זה כבר האש"ל שמקבלות השחקניות על תרומתן לנבחרת ישראל, בעוד שהגברים מקבלים 500 (!). הגברים שולטים בכל טפסי ההימורים ואילו נשים ממשיכות להיות מודרות כמעט באופן גורף מהטוטו. למה? כי עבור רבים בעולם הכדורגל, נשים היו, ועדיין, שוות פחות. המצב בו נשים נאלצות להתמודד עם אפליה ממוסדת והקצאת משאבים מינימליסטית בכדי לעסוק בכדורגל בתנאים נאותים, שלא לדבר על להתפתח בענף רחמנא ליצלן, הוא מצב בלתי נסבל שאין לו כל צידוק בשנת 2022. במציאות בה שחקניות כדורגל ישראליות נאבקות על הקצאת משאבים ומעטפת מקצועית, אנו יכולים רק להמשיך ולחלום על ההזדמנויות הכלכליות והחברתיות הגלומות בענף כדורגל נשים מפותח - הזדמנויות שמדינות רבות בעולם כבר החלו לנצל.
זוהי גם ההזדמנות להזכיר ש-85 אלף כרטיסים נמכרו לקלאסיקו האחרון בין קבוצות הנשים של ריאל מדריד לברצלונה. בשידור כבר צפו מיליונים. ובישראל? שידורי כדורגל הנשים נמצאים גם הם בנחיתות מדהימה אל מול שידורי הגברים. הידעתם שבאחרונה שיחקה נבחרת הנשים שני משחקי ידידות מול יוון לראשונה מזה שש שנים? כמובן שלא, משחקים אלה לא משווקים כלל לציבור (מיותר כמובן לציין שאת משחקי הידידות של נבחרת הגברים משודרים מלא מלא). אז אם לא יוקצו משאבים, אם לא נלחם על מקצוענות ואם לא נשדר את המשחקים - לאן כדורגל הנשים הישראלי אמור להתקדם?
אפשר להמשיך בדוגמאות הללו עוד זמן רב, אך הנקודה ברורה ועגומה. שחקניות כדורגל מבקשות וראויות להזדמנויות שוות. זה אולי מתחיל בשכר, אך ממש לא נגמר שם. זה ממשיך בהקצאות מגרשים, הפניית תקציבים, שידור משחקים ואפילו שילוב בטפסי ההימורים. העובדה שעוד דור של שחקניות כדורגל משלם בימים אלה את מחיר העדר החזון, מקוממת ומייאשת ובעיקר, משליכה על דור העתיד שתרגשנה פחות שוות מאחיהן גם בשנים הבאות. רגע אחרי יום האישה הבינלאומי חשוב לזכור שלצערנו, תקרת הזכוכית של כדורגל הנשים עדיין לא נפרצה בישראל, והמאבק חייב להימשך. עכשיו, כשבארה"ב האפליה בין גברים לנשים מצטמצמת, עלינו לפעול בכל הכוח כדי להוביל לשינויים דומים גם כאן בישראל.
הכותבת היא יו"ר עמותת 'זזה - קהילה לקידום ספורט נשים' ושחקנית הפועל תל אביב בכדורגל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
