המדען שהלך לחקור מה כיף כל כך ברכבות הרים

מדוע אנשים אוהבים רכבות הרים? לא רכבות הרים רגשיות, אלא אלה הפיזיות, שמוצאים בלונה פארק. אלה שמעלות אותנו גבוה, זורקות אותנו למטה, מטיסות אותנו במהירות ומסובבות אותנו בכיוונים לא טבעיים ללא כל שליטה שלנו. פרופ' ריצ'רד סטיבנס מאוניברסיטת קיל שבאנגליה יצא לחפש את התשובה.

סטיבנס חוקר התנהגויות מחוץ לנורמה. הוא כתב ספר בשם "כבשה שחורה: היתרונות הסודיים שבלהיות רעים", שבחן מה בעצם יוצא לנו מלקלל, להתמסטל, לנהוג מהר מדי, להיות דחיינים, להתאבסס על המוות או להתאהב באופן שמערער את המחשבה הרציונלית שלנו. נסיעה ברכבת הרים אינה כמובן התנהגות מחוץ לנורמה החברתית - כולם עושים את זה, ולפעמים אפילו מפעים לחץ חברתי על מי שאינם רוצים לעלות עליהן - אבל הן בהחלט יציאה משגרת החיים שלנו.

הר רוסי או אמריקאי? המקור של רכבות ההרים

כבר משחר ההיסטוריה מצאו בני אדם דרכים להטיס את עצמם במורד מדרונות במהירות. אבל אם תשאלו היכן התחילו רכבות ההרים המודרניות, שוב תמצאו את עצמכם בוויכוח בין רוסיה לארה"ב.

במאה ה-17 הוקמו ברוסיה הרי קרח מלאכותיים בגינות ארמונות האצולה הרוסית, באזור סנט פטרסבורג. האצילים טיפסו במדרגות לראש ההר, ואז גלשו במורד, תחילה על ישבנם המלכותי ואחר כך במזחלת, ולבסוף במזחלת מחוברת למסילה. בספרדית ובאיטלקית, רכבות הרים נקראות עד היום "הר רוסי". לשם הבלבול, ברוסית רכבות הרים נקראות בין היתר "הר אמריקאי".

ייתכן שרוסים הביאו את הרעיון לפריז במאה ה-19, אך בהיעדר שלג ברוב ימות השנה, שמרו הצרפתים רק על רעיון הגובה והמזחלת שחוברה כעת באופן קבוע למסילה. החיבור הקבוע והגדרות שמנעו מהמזחלת לצאת מהמסלול אפשרו נסיעה במהירויות גבוהות יותר. ב-1845 נפתחה באירופה רכבת הרים ראשונה שנועדה לא רק לאצילים, אלא לכל העם, בפרק טיבולי בדנמרק, שקיים עד היום.

בינתיים בפנסילבניה, ארה"ב, הוקמה מסילה במורד 14 ק"מ של הר, כדי להביא פחם מראש ההר לתחתיתו תוך שימוש בכוח הכבידה בלבד. ארגזי הפחם הוצמדו באופן קבוע למסילה, ובסופי שבוע הוזמנו תושבי האזור לרכוב במורד ההר בשביל הכיף. הרעיון הזה היה הבסיס לרכבת ההרים שהוקמה בקוני איילנד בניו יורק ב-1884. במהרה כוסתה ארה"ב במסילות של רכבות הרים עם לופים, מנהרות חשוכות ונופים מצוירים.

הנקודה שבה הסטרס נעשה מוגזם

"ברור שההנאה מרכבת הרים קשורה לחיפוש ריגושים", אומר סטיבנס. "כל חוויה של סיכון מפרישה גם חומרים מעוררים שהם מהנים עבורנו. ומחקרים מראים שאכן נסיעה ברכבת הרים מאיצה את קצב הלב וגורמת הפרשה של אדרנלין. לפעמים קצב הלב מגיע לרמות שעלולות להיות מסוכנות לאנשים עם רקע של תחלואה לבבית או לאנשים מבוגרים, כך שהשלט שאומר 'לא לבעלי לב חלש' הוא מדויק".

 פרופ' ריצ'רד סטיבנס / צילום: יוטיוב

לדבריו, תגובת "הילחם או ברח" במצב של סכנה מובילה להפרשה של אדרנלין וגלוקוז, וגם של אנדורפינים, החומרים שאמורים להילחם בכאב. "נראה שבעת פחד הגוף גם מכין את עצמו למשימה שעלולה להיות כואבת, אבל לאנדורפינים יש גם השפעה אופורית. קופצי באנג'י, לדוגמה, מדווחים על תחושה של ערנות, שביעות רצון ואופוריה מיד אחרי השלמת הקפיצה. ככל שרמת האנדורפינים גבוהה יותר, כך התגובה הרגשית האופורית גבוהה יותר".

הפרשת אנדורפינים, אומר סטיבנס, הם חלק מתופעה רחבה יותר שנקראת Eustress (יוסטרס), מונח שהומצא על ידי הפסיכולוג ההונגרי הנס סלייה, כניגוד למונח Distress (דיסטרס). דיסטרס הוא סטרס קיצוני שרע לבריאות. סלייה שם לב שיש גם סטרס שנראה מבחינה גופנית כמו סטרס רע, אבל נחווה על ידי מי שנתונים בו כדבר חיובי. זהו היוסטרס, לחץ עם יתרונות.  

בדרך כלל כשמדברים על יוסטרס מתכוונים ללחץ נפשי לא מוגזם, לחץ שלא גורם לנו להרגיש שאנחנו כושלים או לא מסוגלים, אלא דווקא דוחק בנו לאתגר את עצמנו, לצאת קצת מעבר לאזור הנוחות שלנו. המוטיבציה גבוהה כי המטרה נראית במרחק נגיעה.

הסיבה שבגללה כל כך הרבה אנשים מדווחים שהחיים "גדולים עליהם" היא כנראה הנטייה לפעול קרוב מאוד לטווח ה"יותר מדי". אם משעמם לנו, אנחנו לוקחים על עצמנו עוד משהו. אם הוא התגלה כגדול יותר ממה שחשבנו, אנחנו כבר נכנסים לאזור הלחץ הלא בריא.

אפשר לראות בזה את העיקרון הפיטרי של הסטרס: אם החיים שלנו הסתדרו כך שאיננו חייבים לסבול מסטרס מוגזם, בכל זאת יש סיכוי טוב שהפעולות שלנו יובילו אותנו אליו. אנשים שכן מצליחים לפעול בנקודת היוסטרס מדווחים על שביעות רצון רבה יותר.

הקשר בין רכבת הרים לדדליין בעבודה

לרוב, המונח יוסטרס משמש לתיאור הסטרס היומיומי, השגרתי. "אבל אנחנו יודעים שגם ברכבת הרים אנשים חווים יוסטרס", אומר סטיבנס. "שני פסיכולוגים מדנמרק גילו את זה כשהם חקרו את הקשר בין אסתמה לסטרס. הם שאלו, 'אם סטרס מחמיר את האסתמה, האם יוסטרס גם יחמיר אותה או שדווקא ישפר אותה?'"

כדי לבדוק זאת, הם לקחו אנשים עם אסתמה לרכבת הרים ומדדו את תפוקת הנשימה שלהם בזמן הנסיעה. לפני העלייה לרכבת ההרים, הם דיווחו על חשש ופחד. אחרי הירידה הם דיווחו על אופוריה והנאה. הדבר המעניין הוא הקשר לתפוקת הריאות. לפני העלייה הם דיווחו על תפוקת ריאות נמוכה, ואחרי הירידה - על שיפור במצב, אף שבפועל המצב היה הפוך. חוויית היוסטרס שיפרה את תחושת הבריאות הסובייקטיבית.

צחוק מאוד מאוד חזק נחשב גם הוא סוג של יוסטרס. מחקרים נוספים מצאו שאנשים אוהבים לעבוד קרוב לדדליין כדי להגביר את תחושת היוסטרס. לא רק שהם מאותגרים מהמשימה, הם כעת מאותגרים מלחץ הזמן, ואם האתגר אינו מוגזם, המשימה הופכת להיות משחק נגד הזמן והמוטיבציה גבוהה יותר. עוד דוגמה להתנהגות "רעה" ולא אחראית מנקודת מבט חברתית, שיש לה גם תועלות.

פעם נתתי שם בדוי כשהזמנתי קפה בדלפק, וזה היה מרגש מאוד. חשבתי אם הם ישימו לב שהשם מתגלגל לי על הלשון באופן לא טבעי, אם יבחינו בהבדל בין השם שנתתי לבין זה שעל כרטיס האשראי. 
"כל דבר שמוציא אותנו מאזור הנוחות ואין בו סיכון יכול ליצור יוסטרס ולכן תחושה אופורית. כנראה אם תתני שם אחר כל יום, כבר תתרגלי לזה ותצטרכי למצוא דרך אחרת לצאת מאזור הנוחות כדי לחוש ריגוש".

בני אדם אוהבים לזרום עם המהירות

בעוד שחוויית הנסיעה ברכבת הרים דומה לסרט אימה, לדוגמה, בכך שהיא מספקת הזדמנות לחוות פחד בסביבה בטוחה, היא שונה ממנה בכך שהיא מאיצה את הגוף במהירות רבה. האם יש לבני אדם הנאה מיוחדת מעצם המהירות? סטיבנס בהחלט חושב כך, והוא הקדיש לכך חלק משמעותי מהמחקר שלו.

"ברגע שילדים מתחילים ללכת, הם כמעט מיד מתחילים גם לרוץ, ורואים כמה זה כיף להם. זה פשוט מהנה", הוא אומר. הוא תולה את ההנאה בעיקר בתחושה שנקראת Flow, זרימה. היא קצת דומה ליוסטרס, בכך שהיא תלויה באיזון עדין.

זרימה היא מצב שנוצר כשאנחנו מאותגרים מספיק על ידי משימה מסוימת כדי שהיא תתפוס את תשומת הלב שלנו, אבל לא עד כדי כך שהיא תיצור לחץ נפשי. במצב כזה אנחנו מרוכזים בקלות במשימה, אדישים יחסית להסחות דעת, והריכוז הזה לא דורש מאיתנו יותר מדי אנרגיה נפשית. בניגוד למשימה קשה שאנחנו יוצאים ממנה מותשים או משימה קלה שאנחנו יוצאים ממנה משועממים או מותשים מהצורך להתמיד בקשב, משימה ברמת מאמץ אופטימלי לזרימה (80% מהמאמץ המרבי שאנחנו מסוגלים לו, לפי חוקרי התחום) דווקא תגרום לנו להרגיש שצברנו כוחות.

משחקי מחשב שאנשים משחקים בהם כהפוגה מהחיים הם דוגמאות לאירועי זרימה. גם צביעה בחוברת צביעה למבוגרים היא דוגמה לפעילות שרבים עושים להנאתם, כנראה משום שהיא מעניקה תחושה של זרימה.

התיאוריה של סטיבנס היא שמהירות מאפשרת לנו זרימה במשימה פיזית. כלומר, כשאנחנו סתם הולכים אולי זה משעמם. כשילד רץ מהר מאוד, הוא צריך להתרכז בתנועה כדי לוודא שלא ייפול, אבל הוא אינו נדרש לריכוז אינו מוגזם. הוא מתאים את המהירות לקצב שיאפשר לו לא ליפול, ומצד אחר הוא מאותגר מספיק.

לדברי סטיבנס, מבוגרים לא יכולים בדרך כלל להגיע לקצב של ריצה שמאתגר אותם קוגניטיבית בלי לסבול ממאמץ. באופניים או רולרבליידס זה כן אפשרי, וזו אחת הסיבות להנאה שאנשים שואבים משימוש בכלים האלה. אבל מבוגרים גם נוהגים במכוניות, ולפעמים הם נוטים לנהוג במהירות רבה מדי, אף שהם מודעים לסכנה והם אינם בהכרח שייכים לאותה קבוצת אנשים שמחפשים סיכונים לשמם בחיי היומיום שלהם.

הטעות של קמפיינים נגד תאונות דרכים

במאמר שפרסם בסוף פברואר השנה בכתב העת Transportation Research Part F: Traffic Psychology and Behaviour, סטיבנס כותב שנהגים אכן מדווחים על חוויה של זרימה כשהם נוהגים במהירות גבוהה יותר. "קמפיינים נגד נסיעה מהירה המבוססים על הפחדה או מנסים לומר לנהג שהוא כנראה לא יגיע כך מהר יותר או שזה לא כל כך חשוב, מפספסים את אלמנט ההנאה שבנסיעה המהירה", הוא אומר.

באותו מחקר בחן סטיבנס את התגובה למציאות מעושרת המדמה רכבת הרים. גם בניסוי הזה, ככל שהמהירות הייתה גבוהה יותר, אפילו פי 1.5 מהמהירות הגבוהה ממילא של רכבות הרים רגילות, המשתתפים דיווחו על חוויה של זרימה. ברכבת ההרים לכאורה לא היה כלל אתגר בחוויה, אולם ככל הנראה עצם הניסיון להשאיר את הגוף במקום ולהבין מה קורה מסביב בעת נסיעה מהירה כל כך היה בכל זאת אתגר בפני עצמו.

סטיבנס סבור שהתובנה הזאת עשויה לעזור לנו להילחם בתאונות דרכים, על ידי כך שנעזור לנהגים לשאוב הנאה ממאפיינים של נהיגה שאינם מהירות. "אנחנו יכולים לראות את המהירות ככלי שבו הנהג משתמש כדי להתמודד עם שעמום", הוא אומר. אם מוזיקה או פודקאסטים אינם מספיקים, סטיבנס מציע לתרגל מיינדפולנס בנהיגה. כך הנהג ימצא אתגר דווקא בשמירה על המהירות המותרת ובשמירה על קשב לסביבתו, ולא בהאצה.

סטיבנס גם מציע להשתמש במנגנוני פידבק שמראים לנהג עד כמה טוב הוא נוהג, נניח ביחס ליעילות צריכת הדלק. ה"משחק", שבו מנסים לנהוג בצריכת דלק אופטימלית, עשוי להחליף את הצורך בנהיגה מהירה.

"בני האדם חיים בעולם מואץ", הוא אומר. "עברנו סוג של אבולוציה כדי שנוכל להתמודד עם דברים שזזים מהר, שנוסעים מהר, שמתפתחים מהר. כעת אנחנו מכורים לזה, וקשה לנו לפעמים להאט". מי שייסע בזהירות ויתגעגע לתחושה הזאת, יוכל תמיד לעלות על רכבת הרים.

לידיעת חובבי הקללות: הן עוזרות בביצוע משימות

לצד רכבות הרים, סטיבנס חוקר כיצד תורמים לנו בחיים "החטאים הקטנים" שאנחנו עושים, למשל קללות. "במחקרים שלנו בחנו את היתרונות של הקללות, וראינו שהן מאפשרות לאנשים להתמיד יותר במשימה שדורשת מאמץ נקודתי, ולהתמיד בה טוב יותר. למשל, אם מבקשים מאנשים ללחוץ חזק על משהו, הם לוחצים יותר חזק ובמשך יותר זמן אם מאפשרים להם לקלל תוך כדי".

לסטיבנס היה חשוד מיידי כמנגנון הפעולה של הקללות: יוסטרס. הוא העריך שהקללות מאפשרות התמדה משום שהן מעלות את האדרנלין ואולי גם את הורמון הלחץ קורטיזול. אבל במחקרים שערך, הוא לא ראה שינוי ברמות האדרנלין.

"במאמר חדש, אנחנו בוחנים את האפשרות שמדובר בהורדת אינהיביציות. אנחנו מאמינים שהקללה עוזרת לנו להוריד את החסמים שלנו, ואז היא מסירה גם איזשהו חסם שמונע מאיתנו להיכנס בכל הכוח למשימה, אולי כדי לשמר את הכוח הזה לאחר כך. אם נבקש מנבדקים לקלל ולנפח בלון, הם גם ינפחו חזק יותר בכל נשימה, וגם ייקחו יותר סיכונים בניפוח הבלון". התוצאה תהיה, בדרך כלל, בלון גדול יותר. כנראה, רובנו לוקחים פחות מדי סיכונים בניפוח בלון.

סטיבנס מציין מאמר אחר, שהראה כי טניסאים מסוימים גונחים לפני שהם נותנים מכה, ואלה שעושים זאת מכים חזק יותר כאשר הדבר מתאפשר. סטיבנס סבור שאותן גניחות, גם הן סמן למוח שהאינהיביציות הוסרו, שאנחנו קופצים כעת למים בכל הכוח.

"אני מתרגש ממחקרי הקללות כי אני חושב שיש לנו פה כלי ממש זול ונגיש להוציא את עצמנו מאזור הנוחות", אומר סטיבנס.

בדקתם את ההשפעה של קללות מסוגים שונים? נניח קללה שממש מעליבה מישהו לעומת סתם "שיט"?
"עוד לא הלכנו בכיוון הזה. בינתיים ביקשנו מאנשים להביא את הקללה שלהם, אבל ביקשנו קללה 'חלשה' או 'חזקה' לתחושתם, ואם הקללה חזקה, האפקט גם הוא חזק יותר. אגב, בדקנו גם אצבע משולשת, וזה לא עוזר בכלל. משום מה האפקט חייב להיות ווקאלי".

פרופ' ריצ'רד סטיבנס

השכלה: דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת ברמינגהם שבאנגליה
מקצועי: ראש המעבדה למחקר פסיכוביולוגי בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיל, בריטניה. מחבר הספר Black Sheep: The Hidden Benefits of Being Bad
עוד משהו: היה ממייסדי האגודה לחקר ההנגאובר, והתפרסם בעקבות מחקרו על היתרונות של קללות