הישראלית שעזבה הכול כדי לספק תרופות לבתי חולים באוקראינה

כבר שבועיים שג'ני דנילנקו לא מצליחה למצוא זמן כדי לחפש בגדים להחלפה. היא נמצאת מהבוקר עד הערב במחסן הענק של העמותה שלה בעיר לביב שבמערב אוקראינה והפכה לאבן דרך חשובה הן במעבר של פליטים לפולין והן בארגון של עמותות הומניטריות. העמותה שהקימה דנילנקו מספקת תרופות וציוד רפואי לערים מפוצצות ברחבי המדינה. 

עד לפני שבועייים, דנילנקו (35), עיתונאית דוקו ועורכת וידאו, בכלל חיה על קו קייב-תל אביב. אבל אז רוסיה פלשה לאוקראינה, ודנילנקו הפכה את כל עולמה כדי להציל חיים.
היא עזבה את תל אביב, עברה ללביב והקימה את העמותה "פאליאניצה" (Palyanytsya), לחם אוקראיני וגם מילה שרוסים לא מסוגלים לבטא כראוי - דבר שעוזר לגלות חיילים סמויים מטעם רוסיה. בימים הקצרים שבהם העמותה קיימת, היא כבר הצליחה לספק מעל 10 טון תרופות וציוד רפואי.

בראיון לגלובס, דנילנקו מתארת את המציאות הקשה באוקראינה, מספרת על העבודה של העמותה ועל מסע איסוף התרומות, שצפוי להגיע למעל 300 אלף שקל. 

"הוצאות של 17 אלף אירו ביום אחד"

למה החלטת להגיע לאוקראינה?
"לפני המלחמה התחלתי רילוקיישן, אני ובן הזוג החלטנו שנחיה בין שתי מדינות. היה לי קשה בישראל בגלל יוקר המחיה, וגם אחרי עשר שנים, החלטתי שהגיע הזמן לחלק את החיים שלי לעוד כמה כיוונים. קנינו דירה בקייב, ובן הזוג שלי והכלב עברו לשם, ואני עדיין הייתי בתל אביב, סיימתי לערוך סרט קצר. ואז פוטין פלש לאוקראינה. טסתי לשם כדי לעזור לבן הזוג ולמשפחה שלי בקייב לעבור את הגבול ולחזור לישראל.

"הגעתי ללביב אחרי נסיעה של 30 שעות, וכשעברתי את הגבול עם אוקראינה, ראיתי תורי ענק של ילדים בוכים. האימהות לא יכלו להישאר ולהילחם, יש להן מה להפסיד, הן חייבות לברוח עם הילדים שלהן. אבל לי אין ילדים, למה שאני אברח? זה גם העם שלי, ונולדתי כאן. אני יכולה לעזור, הייתי מפיקה, אני יודעת להשיג דברים, ויש לי קשרים עם אנשים שיש להם כסף. החלטתי להישאר. בן הזוג שלי הגיע לפה עם הכלב, ובהתחלה לא הצלחנו למצוא איפה לגור וישנו במסדרון בדירה של מישהי שאנחנו מכירים, ובינתיים גם חבר שעזב השאיר לנו רכב והסתיר בשבילנו את המפתחות. בסוף בנס מצאנו דירה".

איך המשפחה שלך ברחה מקייב?
"אמא שלי, אבא שלי ושתי סבתות כמעט בנות 100 היו בקייב. עד הרגע האחרון הם התנגדו לפינוי. כשעוד הייתי בישראל, אמרתי לאמא שלי לקנות מים ומצרכים, אבל היא חשבה שאני מגזימה, והם בכלל לא רצו לצאת מהעיר. אבל בסוף קיבלתי טלפון - 'אנחנו מוכנים'. שילמתי לנהג 500 דולר עבור החילוץ, והם הגיעו. הצלחתי למצוא להם דירה לשבוע.

"אנשים מבוגרים לא יודעים מה לקחת איתם. סבתא שלי למשל ארזה בגדי ים, שמלות וכפכפים, כי היא חשבה שהם מגיעים לישראל. אמא של חברה ארזה תיקים של ארמני בגלל שהם יקרים ולא הביאה איתה בכלל בגדים, וחברה שלי גילתה את זה רק כשהן הגיעו לפולין. זה דור אחר של אנשים, שלא טסים לחו"ל, הם לא מבינים, והם בשוק מוחלט".

כמה זמן לקח להם להגיע ללביב?
"25 שעות, וזו נסיעה של 7 שעות בזמן רגיל. החברה הכי טובה שלי ברחה מקייב לגבול, וזה לקח לה 52 שעות. היא אם חד הורית עם שתי ילדות, והיא נהגה לבד ברכב עם הפסקה של 4 שעות. לילדה הקטנה, בת ארבע, היה גם שלשול, אז היא חגרה את הילדה ושמה לידה סיר לילה לנסיעה. אבל היו לי חברים שלא הספיקו לברוח. חמישה נהרגו בהפצצות על קייב, ואחרים נפצעו". 

למה החלטת לפתוח עמותה שעוסקת דווקא ברכישת תרופות?
"עולם הרפואה תמיד עניין אותי. אמא שלי קיבלה, מבלי שהיא ידעה, תרופות ניסיוניות שהשאירו אותה נכה. זה תמיד הכעיס אותי, איך יכול להיות שרופא עושה נזק למטופל. זו הסיבה שכשהתחלתי בעיתונות, התמקדתי בכיוון של רפואה ותרופות. אני מכירה את העולם הזה, אני בקשר עם רופאים ובתי חולים. אני יודעת להבדיל בין תרופות ואיך הן עובדות. בהתחלה חשבתי אולי לעזור לפליטים, אבל לא ידעתי איך, ואני מאמינה שבסופו של דבר אדם שהופך לפליט איכשהו יסתדר. אבל אדם פצוע, שאין לו רגל או חצי יד, הוא לא יודע מה לעשות.

"מישהי שלחה לי תמונה של מדפים ריקים בבית החולים, וידעתי ששם אני יכולה לעזור. אני יודעת לארגן כסף, אני יודעת להפיק ולהסתדר. אני יודעת לשכנע רופאים או בתי מרקחת למכור לי תרופות. אני הולכת לדלת האחורית של בית המרקחת, למשל, מתחילה לדבר איתם ומשכנעת.

"תרופות זה גם מה שהכי חסר. אנשים מבקשים את העזרה שלי בלארגן משלוחים לאוקראינה, אבל הם רוצים לשלוח בגדים. לא צריך בגדים, אפשר להסתדר בלי. אני מסתובבת עם אותם בגדים כבר שבועיים, ואני בסדר. זה גם דורש המון מתנדבים שיארגנו את זה. אבל צריך את המתנדבים האלו בבתי חולים. יש אנשים פצועים ברחובות. את יוצאת החוצה, ולא רחוק מלביב את יכולה לראות ברחוב דם וחיילים ומכוניות של אזרחים שמחוררות מירי.

"אז גייסתי 2,000 שקל, ופתחנו עמותה קטנה עם 30 אנשים כדי שיהיה יותר קל לקנות סחורות מגרמניה ומפולין, שלא מוכרות לאנשים פרטיים. אני ראש העמותה, אבל אני רוצה להיות עורכת קולנוע. החלום שלי זה לסגור את העמותה הזו מחר".

כולם עובדים בהתנדבות?
"כן, אבל מתישהו זה ייגמר. אנחנו מבינים שהקטסטרופה ההומניטרית היא בדרך לא רק למי שנשאר בלי בית, אלא גם למשפחות שלא ספגו פגיעה. בהתחלה המשפחה שלי, למשל, הייתה אני ובן הזוג, אבל עכשיו אנחנו שישה אנשים, ואף אחד לא עובד. אם אני לא אתחיל לעבוד, בשלב מסוים לא יהיה לי מה לתת להם. למזלי אני ישראלית, ויש לי עוד משהו בבנק, אבל לאנשים מקומיים אין כלום".

איך מממנים את רכישת התרופות?
"כשרק התחלנו, עשיתי חשבון בביט וקיבלתי תרומות על הדרך. תוך כמה ימים זה הגיע ל-80 אלף שקל, ואז התקשרו מהבנק לשאול מה קורה, ואמרו שעדיף לנו לפתוח עמותה. מהכסף הזה נשאר לי עכשיו 3,000 אירו, זה הכול. עכשיו אנחנו בגיוס של 100 אלף שקל נוספים, ותוך ארבעה ימים כבר הגענו ל-85 אלף שקל. שלשום פנו אליי מ-Give Back והציעו לעלות את הגיוס ל-300 אלף שקל. זה יספיק לנו לחודש".

כמה כסף אתם מוציאים ביום?
"בהתחלה הוצאנו 3,000 אירו, אבל אתמול, למשל, כבר הוצאנו בסביבות 17 אלף אירו ביום אחד, ולא היה לי איך לכסות את ההוצאות. כבר הזמנו סחורה, ואני יודעת שהגיוס עובד, אז הוצאתי מהכיס שלי באופן זמני. חשוב לי לדעת לאן הכסף שלנו הולך, אני לא רוצה לבזבז אפילו שקל אחד, אז יש לנו רואת חשבון. זו חברה שנסעה עם הבת שלה לחופשה בסיני, ואז התחילה המלחמה. אז היא שם בינתיים ועוזרת לנו".

מי התורמים?
"יש מישראל, מגרמניה והרבה מאוד אנשים מארה"ב. אנשים רוצים להרגיש שייכים ושהם עוזרים. שואלים אותי איך אפשר להגיע להתנדב, אבל עדיף שישלחו לי 50 שקל, אני יודעת מה לעשות איתם. זה עדיף על להגיע לפה, לבזבז 300 אירו על טיסה. אפשר עם הכסף הזה לספק תרופות".

"כולם נמצאים בגיהינום"

מתי מתחיל היום שלך?
"אני יכולה להרשות לעצמי לקום בשמונה בבוקר, כי המחסן נמצא רבע שעה נסיעה מהבית, אבל אני קמה בחמש וחצי-שש כי אני לא מסוגלת לישון, ואני הולכת לישון באחת-שתיים. בבוקר אני שותה קפה, מתעדכנת בחדשות, מתקשרת לאמא שלי ומכינה פוסטים לפייסבוק, ואז בשמונה מתחילה הפאניקה. הודעה אחרי הודעה אחרי הודעה. מעשר עד תשע בערב אנחנו במחסן, כי בעשר נכנס עוצר, ואסור לנו להיות בחוץ. אבל אני ממשיכה לעבוד מהבית.

"במהלך היום אני מתעסקת עם קידומים בתקשורת, אבל גם שולחת הזמנות לבתי מרקחת באוקראינה וגם לחברות בפולין ובגרמניה, עוקבת אחרי מצב ההזמנות, אחרי מה שקורה במחסן. בבוקר אני נכנסת למחסן, ויש שם מלא תרופות - ואני אומרת לעצמי 'איזה יופי', ובערב אני נכנסת ואין כלום, ואני אומרת לעצמי 'איזה יופי שזה הלך לאנשים טובים'. אבל מה עושים מחר? שוב צריך לחפש כסף, להזמין, לאסוף, לארוז, לסדר הובלה וכל יום מחדש. אתמול היו שלושה משלוחים, היום היה עוד אחד. יש לנו בין 6 ל-8 משלוחים בשבוע.

"אני גם צריכה לענות לאנשים שפונים ומבקשים עזרה. נגיד יש אדם שמבקש קופסה אחת של תרופה. אני לא יכולה לעזור בזה, אבל גם אי אפשר לסנן אדם שמבקש תרופה שהוא זקוק לה. יש גם בקשות של חילוץ, ואנחנו לא עוסקים בזה בכלל. התשובה 'לא יודעת' היא לא רלוונטית במצב של מלחמה, אז אני מפנה אותם לאנשים שיכולים לעזור.

"אנחנו מתמודדים גם עם שאלות קשות, נגיד אם אנחנו מתכננים לשלוח משהו לעיר מסוימת, אבל בינתיים יש הפצצה בעיר אחרת, ומבינים שיש שם הרבה מאוד פצועים. אז למי לעזור קודם? אבל אנחנו מנסים לעמוד במחויבות שלנו. אם קבענו עם בית חולים אחד, הוא יקבל את זה קודם. אין פה מי יותר מסכן, כולם בגיהינום".

איך יודעים לאן צריך לשלוח?
"לפעמים אנחנו פונים ישירות לבתי החולים, אבל הרבה פעמים יש מתנדבים בערים שמעבירים לנו רשימות ובקשות מבתי החולים. אנחנו שולחים לקייב פעם ביום או פעם ביומיים, כי לשם מגיעים פצועים מכל האזורים, ויש שם הרבה בתי חולים. גם לחרקיב, זו העיר השנייה בגודלה באוקראינה, והיא ספגה פגיעה מאוד קשה, ובמקרה הטוב נשאר שליש מהעיר. אנחנו אוספים עכשיו גם תרופות לשלוח לזפוריז'יה, שממנה אפשר להגיע למריופול, שיש שם בעיקר הריסות עכשיו.

"יש מקומות שאי אפשר להיכנס עליהם יותר כי הם בשליטה רוסית, אבל אנחנו מנסים למצוא דרך להתקרב לשם. עכשיו אנחנו מחפשים איך להגיע לעיר צ'רניהיב, שספגה מכה מאוד קשה, ובינתיים לא מצאנו. משלשום אין להם מים וחשמל. היה לי איש קשר שם שרציתי לשלוח לו כסף, אבל הקשר איתו נותק, ואנחנו לא יודעים מה קרה לו".

המסע מלביב ללב המלחמה בטח מסוכן מאוד. איך הצלחתם לגייס את הנהגים שמעבירים את התרופות?
"יש נהגים שלוקחים כסף, ואנחנו משלמים להם, אין להם עבודה אחרת. אז הם לוקחים 500 דולר על נסיעה הלוך-חזור, ויש גם חברות הייטק שעוזרות עם התשלום על הדלק. לפעמים חברים שלנו נוסעים, או שאנחנו מחפשים אנשים שנוסעים לכיוון ויכולים לקחת גם את התרופות. יש לנו פה קבוצה של בערך עשרה נהגים, אבל אני מעדיפה לא להכיר אותם ולשמור את הזהות שלהם בסודיות, זה מאוד מסוכן".

היו נהגים שנפגעו?
"אצלנו לא היו, אבל אצל חברים כן. היה מיניבוס אחד שנסע לכיוון קייב, הם התבלבלו בדרך, ויחידה רוסית עם נשק עצרה אותם. ביקשו מהם להוריד את כל הסחורה על הכביש, ופשוט שלחו אותם בחזרה ללביב".

כמה זמן לוקח לנהגים לבצע משלוח כזה?
"בפעם הראשונה ששלחנו לקייב זה לקח שלושה ימים, וזו נסיעה שבזמן רגיל לוקחת שבע-שמונה שעות. היה עוצר בלילה, והנהגים פחדו לנהוג. עכשיו אפשר לנהוג בלילה בין הערים, אבל אסור להיכנס לתוכן, אז צריך לישון בשדה או להספיק להגיע לפני עשר בלילה. בפעם השנייה ששלחנו זה לקח יומיים, ועכשיו זה לוקח בערך 20 שעות.

"גם גילינו שהדואר עדיין עובד, ואפשר לשלוח דרכו סחורות. הרוסים לא כל כך מבינים איפה הם נמצאים, בהרבה מקומות באוקראינה הורידו שלטים ברחובות ובכבישים, אז הם ממש מתבלבלים. לשמחתנו הם לא מצליחים להגיע לתחנות דואר, אז אנחנו משתמשים בהן. זה יקר אבל מגיע בתוך יומיים". 

"יש אזעקות כל הזמן"

איך נראים החיים בלביב עכשיו? יש הרגשה של פאניקה?
"הרבה אנשים לא עובדים, ויש גם הרבה שמתנדבים לעזור. יש מסעדות שעדיין פתוחות חלקית, וגם אנשים עוד מסתובבים במרכז העיר. אין כל כך הרגשה של פאניקה, אבל יש פה אזעקות כל הזמן. לפי דיווחים, הרוסים מכוונים לכאן את הירי. יש עדיין אוכל בחנויות, אבל הוא מתחיל להיגמר. נגיד, ליד הבית שלי יש שתי חנויות, אחת עם מוצרים מאוד יקרים מחו"ל ואחת רגילה. הרגילה כבר חצי ריקה, אבל היקרה עדיין מלאה. חוץ מזה, עכשיו אסור גם למכור אלכוהול באוקראינה, וכולם רוצים פה כוס יין. זה באמת אומץ לעבור מלחמה בלי לשתות.

"לביב גם הפכה למקלט של כל המדינה. הגיעו לכאן 100 אלף איש בנוסף לתושבים שכבר היו כאן. העיר פשוט מלאה, ואין איפה לחיות, אי אפשר להשכיר דירה, ויש תורי ענק בסופרים".

מה תעשי אם הצבא הרוסי יגיע?
"אני לא גיבורה גדולה, אני לא רוצה שיהרגו אותי. אם יתנו לי נשק, מה אני אעשה איתו? אני תוך שנייה אהפוך לבשר ודם. אני יכולה לעזור עם דברים שקשורים לעבודה הומניטרית וגיוס כסף. אז אני אחפש מקום כמה שיותר בטוח, שאני אוכל להמשיך לעשות בו את מה שאני עושה. אבל לא משנה מה יהיה, גם אם אני אחזור לישראל, אני אחזור לפה אחר כך ואעזור לבנות את המדינה הזו מחדש. יש פה מספיק עבודה לעוד עשר שנים לפחות".