הדבר הבולט ביותר ב"תוכנית הממשלתית להיערכות מהירה לקליטת העלייה מאוקראינה, רוסיה ומדינות האזור" הוא ההתעלמות מהמגזר הפרטי. התוכנית כוללת אלמנטים של חזרה לימי הקראוונים של שרון, השמשת יחידות דיור מוזנחות ולא מבוקשות, והשיא: הסבת מתנ"סים ומבנים חקלאיים ליחידות דיור לעולים.
כאילו לא התקדמנו
בשנותיה הראשונות קלטה ישראל מספר עולים דומה לכמות התושבים בה - 650 אלף; בשנות התשעים נקלטו בישראל כמיליון עולים. לעומת שני הגלים הללו, הגל הצפוי מאוקראינה ואולי גם מרוסיה - הוא כמעט זניח, לפחות מבחינה כמותית.
גם מבחינת בנייה, המצב כיום שונה לחלוטין מאשר בתחילת שנות החמישים ובתחילת שנות התשעים. כשהוקמה המדינה לא היו דירות בישראל; והעשור של ערב העלייה הגדולה מברית המועצות המתפרקת היה גם עשור של משבר אינפלציוני ובנקאי, והבנייה בו, בהיקפים שנתיים, הייתה פחות מחצי מהיום (בשנות ה-80’ ממוצע התחלות הבנייה הגיע ל-24 אלף בשנה, לעומת למעלה מ-50 אלף בשנים האחרונות). הכלכלה התחזקה מאז לאין ערוך.
רה''מ לשעבר יצחק רבין עם עולי ברית המועצות לשעבר. 1994 / צילום: אבי אוחיון - לע''מ
אז מה בדיוק גורם לממשלה להעלות פתרונות מהבוידעם, תוך התעלמות מוחלטת מהשוק הפרטי, שכמעט לא היה קיים בשנות ה־50' ושנעשה בו שימוש כבד בשנות ה־90'?
התוכנית הנוכחית מתייחסת בעיקרה לשלושה לוחות זמנים שאינם תחומים בזמן: בטווח המיידי איתור דירות להשכרה וסיוע בשכר דירה לעולים; הסבה זמנית של מבני ציבור ומבנים בבעלות הרשויות המקומיות והתאגידים העירוניים, ואף מבנים חקלאיים, מעונות סטודנטים ועוד; שיפוץ והשמשת 386 דירות בבעלות משרד הבינוי והשיכון, כמחציתן בבתי דיור מוגן, שעליהן נכתב כי "אין להן ביקוש ואינן מתאימות במצבן הנוכחי למגורים".
התקציב שהוקדש להשמשת הדירות הלא מבוקשות הללו הוא 20 מיליון שקל. בחישוב פשוט מדובר בכ-50 אלף שקל ל דירה. כל מי ששיפץ דירה מעבר לצביעת הקירות יודע שהעלות האמיתית מגיעה ל־6 ספרות בשקלים. כך שהדירות שהמדינה עצמה הגדירה כ"לא מתאימות למגורים במצבן הנוכחי" לא באמת ישופצו, או שרק חלק מהן (100-150 דירות) ישופצו במהלך 2022, והיתר יידחה לשנים הבאות.
הטווח הבינוני כולל כבר חזרה לימי הקראוונים. כאן מדובר על 4,500 קראוונים שיעטרו את המדינה, שימוש במגורי חיילים במחנות צה"ל שיתפנו, ועידוד פיצול דירות.
לטווח הארוך פורסת הממשלה אמירות מוכרות להגדלת היצע דירות בפריפריה, הסרת חסמים, קיצור הליכי רישוי ועוד עקרונות שמוכרים לנו ממדיניות הדיור הממשלתית הכללית. ואולם, מה שמשנה באמת זה הטווח הקצר.
צריך להיעזר במשקיעים
המגזר הפרטי מוזכר בתוכנית הממשלתית בעקיפין בשני מקומות: הראשון - באיתור דירות להשכרה ע"י משרד השיכון וסבסוד השכרתן; השני - במתן אפשרות לפצל דירות.
מה לגבי תמרוץ משקיעים לרכוש ולהשכיר דירות לעולים? מה עם שכירת דירות ע"י הממשלה בפרויקטים חדשים? באמת אי אפשר לשכן את העולם בתנאים של המאה ה־21?
תשובה אפשרית אחת היא שמהלכים כאלה יסתרו את המדיניות שמקדמת הממשלה הנוכחית - הגבלת המשקיעים והפשרת דירות מוזלות לזוגות צעירים. בניגוד לשנות התשעים, שבהן בוטל המס על השכרת דירות כדי לעודד משקיעים להכנס לשוק, כיום מוטל עליהם מס רכישה גבוה, בניסיון ההפוך - למנוע את כניסתם. הממשלה רואה בהם החשודים המידיים בעליית מחירי הדירות.
אם התשובה הזו נכונה, המשמעות היא שלממשלה חשוב יותר למתן את מחירי הדירות, מאשר לקלוט את העולים. להקים מעונות עולים במתנ"סים ובסיסים, במקום לנצל את השוק הפרטי למציאת רעיונות טובים יותר נשמע כמו בחירת פתרונות מתקופת הצנע - וזה לא נראה טוב.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
