דיפלומטיה של חולשה: ארה"ב מחזרת אחרי דיקטטורים ומחפשת עוד סנקציות

באופן פרדוקסלי, ארה״ב הגיעה אל שיא כוחה מיד לאחר התקפת אל קאעידה על מגדלי התאומים ועל הפנטגון, בספטמבר 2001. העולם כולו עצר אז את נשימתו לראות את היקף נקמתה. הנשיא הטרי והטירון ג'ורג' בוש הבן התייצב בפני שני בתי הקונגרס, והציג בשידור טלוויזיה חי את הברירה: ״כל ארץ בכל אזור צריכה להחליט עכשיו ־ האם אתם עומדים לצדנו, או שאתם עומדים לצד הטרוריסטים״.

לעולם החיצון לא הייתה לאמיתו של דבר כל בררה. ״מעצמת העל היחידה״ שתתה דם, אבל עמדה במלוא כוחה הצבאי, הפוליטי והכלכלי.

המנהיג הזר הראשון שטלפן לבוש לאחר אחד־עשר־בספטמבר היה ולדימיר פוטין, כדי לנחם ולעודד, וכדי להבטיח כל עזרה אפשרית. רוסיה פתחה אז את שמיה בפני חיל האוויר האמריקאי, בדרכו לאפגניסטן. פוטין היה מראשוני המנהיגים הזרים, שעלו לרגל אל הריסות המגדלים התאומים.

בספטמבר 2005, פוטין חזר לניו יורק, כשהוא נושא מתנה לאמריקה: אנדרטה ענקית, עשר קומות גובהה, מאת אמן גיאורגי־רוסי, זוראב טסרטלי (Zurab Tsereteli), שניתן לה השם ״להיאבק נגד הטרור העולמי״. הואיל ובמרכזה פעור חלל ענקי דמוי דמעה, היא נודעה עד מהרה בכינוי ״דמעת הצער״, או ״אנדרטת הדמעה הניגרת״. היא הוצבה במעמד רב רושם בצפון מדינת ניו ג'רזי, בעיר הקטנה באיון (Bayonne), על שפת מפרץ ניו יורק. על לוח הזיכרון נחקק שמו של פוטין, כיאה למנהיגה של הארץ התורמת. השבוע הודיע ראש עיריית באיון, כי עירו מחקה את פוטין מן האנדרטה.

שבע שעות ברומא

עשרים שנה לאחר האחד־עשר־בספטמבר, נשיא אמריקאי לא יעז להעניק ברירה קולקטיבית לעולם החיצון. אי אפשר להעלות על הדעת את ג'ו ביידן מתריס, ״האם אתם עומדים לצד אוקראינה והדמוקרטיות, או שאתם עומדים לצד הפולשים והדיקטטורות״. הכרזה כזו, אילו הושמעה, הייתה עקרה וריקה.

ב־2001, ארה״ב לא הייתה צריכה לדבר על לבו של איש, אפילו לא על לבן של יריבות אסטרטגיות. השבוע, לעומת זאת, יועץ הנשיא לביטחון לאומי הנוכחי טס לרומא, ובילה שבע שעות אינטנסטיביות מאוד עם מקבילו הסיני. על סדר היום עמדה, בין השאר, אולי בעיקר, שאלת תפקידה של סין במלחמת אוקראינה.

זה שבועות ארוכים שהמשטר הסיני מהתל בדמוקרטיות המערביות: האם הוא תומך בפלישת רוסיה, או לא תומך; תומך למראית עין, ובעצם מתנגד; מרוצה, או חושש; שואב השראה (לצורך התקפה לעתיד־לבוא על טייוואן) או לומד בדאגה את התוצאות (התלכדות לא צפויה של המערב, התנגדות לא צפויה של האוקראינים).

הניחושים על מגמות סין ממלאים את התקשורת, את הוועידות האקדמיות ואת השרשורים הארוכים והמלומדים ביותר בטוויטר. הניואנסים, הקיימים או המדומים, של דוברי משרד החוץ הסיני נלמדים בכובד ראש עצום. נסקרת הצנזורה הסינית הרשמית על שיח פוליטי במדיה החברתית שמאחורי חומת הסייבר הגדולה: האם מורשית ביקורת על רוסיה? כמה זמן עובר עד שהיא נמחקת?

כבר לא ״פונים לאסיה״

המלחמה הזו טרפה את קלפיה האסטרטגיים של ארה״ב במידה המשרתת בראש ובראשונה את סין, אבל גם משטרים סמכותניים אנטי־אמריקאיים בארצות כמו איראן או ונצואלה. היא משבשת את כוונותיה רבות השנים של אמריקה ״לפנות לאסיה״. את הכוונה הזו הביע ב־2012 ברק אובמה, בין השאר כדי להסביר את הצורך להוריד פרופיל במזרח התיכון. ב״אסיה״ הכוונה הייתה לבעלות ברית פוטנציאליות בבלימת סין. עשר שנים לאחר אחד־עשר־בספטמבר, אמריקה גילתה שהיא אינה בלתי מוגבלת באמצעים, וכדי להקדיש תשומת לב מרבית לאזור אחד, עליה לדלל באזורים אחרים.

הנה כי כן, ״הפנייה לאסיה״ של 2012 הפכה עכשיו ל״פנייה למזרח אירופה״. כדי לעשות בהצלחה את הפנייה הזו, ארה״ב אנוסה לחפש מסייעות, או בעלות־ברית אד־הוק, במקומות לא סבירים.

היא זקוקה עכשיו לחסדיהם של דיקטטורים, כולל הדיקטטור הסיני. היא רוצה קודם כל שהוא לא יחזור וימלא את מאגרי הנשק והתחמושת המתרוקנים של צבא רוסיה; והיא רוצה שסין לא תקל על ייסוריה הפיננסיים של רוסיה, ולא תרשה לרוסיה לקנות ברובלים או ביואנים מה שאין היא יכולה לקנות בדולרים או באירו; ולא תספק לרוסיה למשל חלפים למטוסי נוסעים מתוצרת המערב, הכלולים במשטר הסנקציות.

ארה״ב זקוקה לנפט וגז חלופיים, לצרכיה שלה אבל בייחוד לצורכי בעלות בריתה באירופה. הימין האמריקאי אומר שאפשר למצוא את החלופות באלסקה ובשורה של מקומות קידוח אסורים ביבשת האמריקאית. ממשל ביידן כופר בזה. אז איפה בכל זאת? ערב הסעודית, האמירויות, קטאר; וגם איראן; וגם, שומו שמיים, ונצואלה.

שתי האחרונות מוקצות מחמת מיאוס. ארה״ב הוציאה אותן, פחות או יותר, משוק הנפט העולמי. שתיהן רוצות תמורה בשכר חזרתן. מה רוצה איראן אנחנו יודעים. ונצואלה רוצה הסרה חלקית או מלאה של הסנקציות המכאיבות, שדרדרו את הארץ בעלת עתודות הנפט הגדולות בעולם אל מדרגת קבצנית. בזמן האחרון היו איתותים שארה״ב אמנם מוכנה לעשות עסקים עם הדיקטטורה הברוטלית ביותר בדרום אמריקה, שהפלתה הייתה בשנים האחרונות יעד בולט של מדיניות החוץ האמריקאית.

הסעודים והאמירתים מסרבים לעזור. הסעודים אפילו נושאים ונותנים עם סין כדי להרשות לה לשלם תמורת נפט ביואנים. אם הרגל כזה יתחיל להתפשט, מרכזיות הדולר תיחלש עם תוצאות לא־חזויות למעמדה הגלובלי של ארה״ב.

מהלך הרתעה צבאי?

תרמיל הסנקציות האמריקאי מתחיל להתרוקן. כמה עוד איסורי כניסה, או הקפאות כסף, אפשר להטיל על יחידים בממשלות רוסיה ובלארוס מבלי שהאפקט ייחלש או ייעלם? כמה מחוות תיאטרליות אפשר עוד לעשות, כמו הזמנת הנשיא זלנסקי לשאת נאומים וירטואליים באוזני בתי נבחרים בכל העולם? (ביום ג' הייתה קנדה, ביום ד' ארה״ב).

שלושה ראשי ממשלה אירופיים ממדינות, שהיו לפנים חלק מן הגוש הקומוניסטי, נסעו ביום ג' ברכבת לקייב לפגוש את זלנסקי. זו הייתה מחווה נועזת. ספק אם השירות החשאי האמריקאי ירשה לנשיא ביידן ללכת בעקבותיהם. הנשיא עומד לנסוע לבריסל בשבוע הבא, לפסגת נאט״ו. גם אם יקפוץ לגבול פולין־אוקראינה, מה עוד הוא יעשה? מה אחרי? ומה מעל ומעבר?

מה יקרה כאשר יתחיל הקרב על קייב במלוא עוצמתו? מה יקרה כאשר יאזלו המים, המזון והדלק בעיר נצורה של שני מיליון? מה יקרה כאשר כוחות רוסיים יפרצו מערבה, לעבר גבולותיהן של ארבע מדינות החברות בנאט״ו?

גנרל אוקראיני בכיר אמר ביום ג', שכוחה האווירי של ארצו תש והולך. היא הסבה אבדות כבדות לרוסים, אבל אבדותיה שלה הגדילו עוד יותר את יתרון הפתיחה של רוסיה. היא זקוקה אפוא עד ייאוש למטריה אווירית, או לפחות לאספקה בהולה של מטוסי מיג 29 מפולין, שארה״ב מסכלת.

מתקרב והולך הרגע שבו ארה״ב תצטרך לשקול משהו החורג ממסגרת הציפיות והכוונות, משהו המתקרב למהלך הרתעה צבאי, אולי בהגנה על מערב אוקראינה; או רכבת אוויר מסיבית שתצריך מטריה אווירית, לפחות זמנית.

משהו מעין אלה יתחיל פרק חדש, נועז, מסוכן ועתיר אי־ודאויות. אין זה מן הנמנע שלשם אנחנו נישאים על כנפי ההיסטוריה, לטוב ולרע, מפני שהאיום המשתמע מן ״הלנו אתה אם לצרינו״ אינו מספיק. האימפריות הגדולות באמת לא היו מוכרחות להילחם. אויביהן היו מבינים את הרמז. הצורך להילחם עשוי להיות סימן של חולשה. ואמריקה של 2022 אמנם עומדת בסימן חולשה.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny