גם בממשלת השינוי שום דבר לא השתנה ביחס לחברה הערבית

הכותבת היא מנהלת סניף שתיל צפון-הקרן החדשה לישראל וממייסדות קואליציית נשים נגד נשק 

ביום חמישי האחרון קמתי בבהלה ורצתי לחדרים של הבנות שלי לוודא שהכל בסדר. זה היה אחרי שרזאן עבאס, נערה בת 17 מכפר כנא, נורתה מכדור תועה בזמן שישבה בחדרה בבית. כידוע, מקרי אלימות ורצח בחברה הערבית הם לא דבר נדיר, אבל משהו ברצח של רזאן זיעזע אותי במיוחד. אולי זו העובדה שאני עצמי אמא לנערה בת 16. אולי זה כי רזאן ישבה והתכוננה למבחני הבגרות בזמן שכדור שנכנס לחדרה סיים את חייה. אולי זו הבנאליות שבה מתואר מקרה כזה כ"ירי מכדור תועה", בזמן שהירי נמשך למעלה מ-20 דקות, ולמרות שיש תחנת משטרה בכפר, אף אחד לא שמע והגיע לעצור את האלימות. במדינה מתוקנת היו מקימים וועדת חקירה שתחקור את התנהלות המשטרה.

כשבאתי לביקור תנחומים השבוע אצל אמא של רזאן, היא סיפרה לי על בתה היפהפייה, שהייתה תלמידה מצטיינת ופעילה מאוד, שחלמה ללמוד רופאה. בחדרה יש ארנק שתכננה ללכת איתו במסיבת הסיום של כיתה י"ב וציורים נפלאים שציירה, לצד ספרי הלימוד שמהם למדה למבחני הבגרות. חדר רגיל של נערה שהפך לזירת רצח. "אם רזאן הייתה הקורבן האחרון לשימוש בנשק בחברה הערבית, הייתי מוכנה להקריב אותה", אמא של רזאן אמרה לי . "אבל אני ואת יודעות שהיא לא האחרונה". ואנחנו כנראה נצטרך להמשיך להקריב עוד הרבה ילדים.

כדורים תועים רצחו בשנים האחרונות את עמאר חוג'יראת בן ה-4 בזמן ששיחק בגן משחקים, את תופיק זהר בזמן שהלך עם נכדתו ברחוב באמצע היום, את עאסם סלטי שעמד במרפסת ביתו, ואת המורה שריפה עמאר בזמן הכינה בקבוק חלב לתינוק שלה. המספרים רק הולכים וגדלים.

המושג "כדור תועה" מטעה. אפשר לחשוב שמדובר בתאונה, מוות מקרי, בלי כוונת זדון של אף אחד. זה רחוק מלהיות המצב. כל כדור תועה שהרג אזרחים ערבים בשנים האחרונות יצא מנשק שניסה לרצוח, וכל כלי נשק שיורה בחברה הערבית הוא חלק ממגפת הנשק הלא חוקי. 400 אלף כלי נשק לא חוקיים מסתובבים בחברה הערבית, והמשטרה לא מצליחה לעצור את הזרם. לכל היותר מתפארים בתפיסה של 50 כלי נשק.

למשטרה יש כלים, אבל בדרך כלל משתמשת בהם באירועים לאומניים. ראינו את זה באירועי מאי האחרונים. מה שדרוש זו החלטה פוליטית להיאבק בפשיעה.

ממשלת השינוי התחייבה להיאבק בנשק הלא-חוקי, באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. מאז שהוקמה נרצחו יותר מ-100 אזרחים ערבים, והנשק ממשיך לזרום - דרך הגבולות ומבסיסי הצבא. הממשלה מתגאה בהישגים, בשיפור עבודת המשטרה, אבל אנחנו לא מרגישים שמשהו השתנה ובינתיים הילדים שלנו ממשיכים להירצח. מקרי רצח כמו זה של רזאן מוכיחים שאפילו בבתינו אנחנו כבר לא בטוחים, שמגפת האלימות מגיעה לכל מקום, גם לחדרי השינה של הילדות והילדים שלנו. מה עוד צריך לקרות כדי שהממשלה תתחיל לאסוף את הנשק ולתפוס את הפושעים והרוצחים?

בכנס חיפה לפוליטיקה ולחברה הערבית בישראל של אוניברסיטת חיפה, המכון הישראלי לדמוקרטיה והקרן החדשה לישראל, שיתקיים בתחילת השבוע הקרוב, יעלו הצעות ופתרונות, ואם מקבלי ההחלטות יהיו אמיצים כדי להקשיב באמת לציבור נוכל גם לצאת לדרך חדשה.

הציבור הערבי זועק כבר שנים לעזרה. אנחנו ממשיכים לדרוש שהמשטרה תבוא ותאסוף את הנשק הלא חוקי ותיאבק בארגוני הפשע, במנגנון הכלכלי העצום שמבוסס על פשיעה בחברה הערבית, מנגנון שהרס כל חלקה טובה. אנחנו קוראים להתערבות מסיבית של המשטרה ורשויות החוק, אבל הפתרון לא יסתכם בכך. מוכרחים כבר עכשיו לחשוב על היום שאחרי. מוכרחים לחשוב על אלפי הפצועים הפיזיים והנפשיים, להציע שיקום לכל הצעירים שרוצים לעזוב את עולם הפשיעה וכיום לא רואים אופק אחר. עלינו כחברה מוטלת האחריות לפעול למען בנייה מחדש של המרקם החברתי. ללא מאבק חברתי, לא נוכל להצליח במאבק הזה. אסור לנו להשאיר את העבודה רק למדינה, כי משם לא תצמח הישועה.