הכותבת היא יו"ר ארגון גשר ונציבת שב"ס לשעבר
אז מסתבר שמלחמות כן קורות בחורף. אל מול עיניו המשתאות של העולם כולו - מכונת המלחמה הרוסית נמצאת כבר עמוק בשבוע השלישי של המלחמה המדממת, הכואבת ובעיקר המיותרת - שנגזרה על אירופה.
אבל האם יש סיבה אמיתית לשפיכות הדמים ולמשבר ההומניטרי ההולך ומתעצם? היעלה על הדעת שבשל גחמה של אדם אחד, בשר ודם, היבשת השקטה והרגועה חזרה יותר מ-80 שנה לאחור?
בעידן של רשתות חברתיות ותקשורת זמינה, אנו מביטים בזמן אמת בתמונות הזוועה ולא מעכלים. אזרחיות ואזרחים שחיו חיים שלמים ומלאים כמוכם וכמוני, בורחים מבועתים מבתיהם, ברכבות, באוטובוסים ואפילו ברגל, מטופלים בילדים ובתינוקות, גוררים מזוודה או חיית מחמד על הכתף. ללא הסממנים המודרניים-פה מזוודת טרולי, שם ילדה חמודה במעיל יוניקלו אופנתי - התמונות הללו זורקות אותנו לזיכרונות אפלים שנראו כאילו נלקחו מהמלחמה ההיא באלף הקודם.
בתוך כך, אנו עוקבים אחר תגובת הדמוקרטיות המערביות ובראשן ארה"ב, חוזים בסנקציות הכלכליות החריפות, אבל נותרים עם אותה השורה התחתונה: הגינויים עוברים והמלחמה נמשכת. מנהיגי העולם החופשי הבהירו היטב - לא נתערב צבאית ולא ננסה לשנות את רוע הגזירה.
ואז, לנגד עינינו, קורה דבר מדהים: בזמן ש"המבוגרים האחראים" של העולם מגמגמים עצמם לדעת באינספור שיחות ודיונים עקרים, הולכת ונרקמת לה בשטח התנהלות מעוררת השראה מצדה של החברה האזרחית. היא איננה מכירה בבריתות הגנה מדיניות ולא מחויבת לשיקול פוליטי או אסטרטגי כזה או אחר. החברה האזרחית חוצת גבולות,ימים, יבשות ודתות, וזו היא שעתה הגדולה.
אזרחים אמיצים באוקראינה עומדים חשופים (בבגדיהם המודרניים והצבעוניים) מול טנקים או רכבים משוריינים של הצבא הרוסי, פונים אליהם בשפתם ומבקשים מהם לסגת, כי "אין לכם מה לחפש פה". נערות ונערים מכינים בריקדות ובקבוקי תבערה כדי להגן על מולדתם בגופם הם.
מנגד, אזרחים רוסים, אמיצים לא פחות (ויש שיאמרו אף יותר), היוצאים באלפיהם להפגנות נגד מנהיגם ונגד הפלישה האלימה למדינה השכנה, ללא סיבה אמיתית ומבלי להבין מדוע הפכו אחיהם לאויבים. הם אינם נרתעים, למרות מעצרים המוניים והידיעה הברורה שבשלטון במדינתם אין רחמים או הבנה לחופש הביטוי כמתבקש. גם לאחר שנחקקו בימים האחרונים חוקים דרקוניים כנגד הפגנות, או אפילו הקריאה לילד בשמו "מלחמה", גוררים מאסר ממושך של 3 -15 שנה.
המדינות הגובלות באוקראינה פתחו את הגבולות, וכשני מיליון אזרחים מבועתים כבר נמלטו אל מעבר לגבול, אך מה אז? אזרחים רבים וטובים נחלצים לעזרתם, מגיעים ומסייעים בכל דרך אפשרית במזון, מקלט, ציוד והסעות למרכזי הקליטה והמחנות הזמניים שהוקמו כדי לשכן את הפליטים. במקביל, גופים אזרחיים מכל הסוגים ומכל העולם נחלצים לאיסוף כספים ולסיוע הומניטרי, ואפילו קבוצות של צוותים רפואיים ובראשם ישראלים, מעניקים שירותים רפואיים ראשונים לכל הנדרש לכך.
כחלק מאותו "שילוב ידיים" גלובלי, גופי הספורט הבינלאומיים מחרימים את רוסיה, חברות בינלאומיות רבות במגזר הפרטי מפסיקות את שירותיהן במדינה תוך שהן מוכנות לספוג הפסדים כספיים רק כדי להבהיר שהחברה האזרחית, אם תרצו, האנושות במאה ה-21, לא מוכנה לסבול מעשי הרג וגירוש אזרחים.
כדאי לשים לב לכך שלמחאה אזרחית אין גבולות פיזיים ושלעשייה חברתית אין מחסומי גאוגרפיה ושפה. מכאן, שהלחץ הכלכלי המושת על אזרחי רוסיה לא נובע רק מהסנקציות הרשמיות של השחקנים המדינתיים, אלא מתחזק דווקא במסר אותו מעבירות החברות הבינלאומיות ומאות מיליוני אזרחים ברחבי העולם.
גם ישראל הקטנה, תורמת את חלקה, כאשר ארגונים ובודדים מישראל מסייעים לפליטים על אדמת אירופה, כמו גם לפליטים שמתדפקים על שערינו. כמו באירופה, גם בישראל, הלחץ הציבורי האזרחי יצר לחץ תקשורתי שהיה לו תפקיד חשוב בשינוי הגישה של הממשלה לפליטים שאינם "זכאי חוק השבות". בנוסף לעשייה הממשלתית וההיערכות הרשמית, אנו, הגופים האזרחיים, חייבים להמשיך ליזום וליטול חלק פעיל בחיזוק החוסן החברתי, בסיוע בקליטה ובהשתלבות בחברה ובמדינה. זוהי שעתה החשובה והגדולה של החברה האזרחית בישראל ובעולם כולו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
