מלכוד הגז של אירופה: הרצון להשתחרר מהרוסים והחשש מקריסת הכלכלה

בחודש שעבר יצא לאור ספרה של פרופ’ הלן תומפסון, Disorder (‘אי סדר’), המשרטט את גורמי העומק לכך שהמאה ה-21 מאופיינת באי יציבות. ביום בו יצא הספר, רוסיה החלה את הפלישה לאוקראינה. מאז הפלישה הרוסית נרשמו טלטלות חדות במחירי הנפט והגז שהגיעו על רקע זינוק באינפלציה, וחששות מהאטה כלכלית. מצב העניינים מזכיר את שנות השבעים, בהן נרשם שילוב הרסני של אמברגו נפט, אינפלציה שיצאה משליטה ומיתון. האם אנחנו בסיטואציה דומה כיום?

"אני חושבת שאנחנו באמת קצת חוזרים אחורה", אמרה תומפסון בראיון בלעדי לגלובס. תומפסון, חוקרת כלכלה פוליטית מאוניברסיטת קיימברידג’, היא מומחית בעלת שם לקשר בין אנרגיה, כלכלה ופוליטיקה עולמית. בשנה שעברה, היא נבחרה לרשימת חמישים ההוגים הגלובליים של המגזין הבריטי ‘פרוספקט’.

"בדומה לשנות ה-70, האנרגיה נמצאת קרוב לפני השטח של הפוליטיקה, אבל יש שתי נקודות שוני. קודם כל, ‘זעזוע האנרגיה’ של שנות השבעים היה קשור בעיקר לנפט, למעט אולי בבריטניה שבה הייתה גם שביתת כורי פחם. ואילו כיום אנחנו רואים בעיות בכל סוגי האנרגיה: נפט, גז, פחם וחשמל. וכל זה מתרחש בזמן שאנחנו מנסים לבצע מעבר לאנרגיה ירוקה. במובן הזה, מדובר בשנות השבעים על סטרואידים".

 ספרה של תומפסון שיצא ערב המלחמה באוקראינה

היצע האנרגיה לא יעמוד בביקושים

אבל יש עוד הבדל. בשנות השבעים, אומרת תומפסון, מה שגרם למחסור בנפט היה בעיקר זעזוע גיאופוליטי: "ארה"ב איבדה את מעמדה כמפיקת הנפט הגדולה בעולם, ועליית מדינות המזרח התיכון, בדגש על סעודיה ואיראן, לוותה ב’לאומנות אנרגיה’ מצידן. בסוף שנות השבעים, כבר לא היה מחסור עולמי באנרגיה, בגלל שדות נפט חדשים שפותחו באלסקה ובים הצפוני.

"ההבדל הוא שהפעם יש לנו בנוסף גידול בביקושים שמגיעים מכיוון אסיה. לא רק מסין, אלא גם מהודו. במקביל, מכיוון ההיצע המצב יותר קשה. לא ברור עד מתי אפשר יהיה להפיק כמות נפט משמעותית מפצלי שמן (מקור הנפט שפיתחה ארה"ב בעשור האחרון, א"פ), ולא ברור מהיכן תגיע אספקת נפט חדשה".

תומפסון מזכירה שוונצואלה ועיראק, בהן קיימות רזרבות משמעותיות, שקועות כל אחת בבעיות משלה. "להבדיל משנות השבעים, נראה שיש מגבלות היצע אמיתיות, בלי קשר לשינוי במאזן הכוחות הגיאופוליטי".

במילים אחרות, תומפסון לא אופטימית לגבי היכולת של ההיצע האנרגיה העולמי לעמוד בביקושים. וזה עוד לפני שדיברנו על הצורך להקטין את פליטת גזי החממה, ההשפעה של המלחמה באוקראינה, חוסר היכולת של אירופה להיגמל מהגז הרוסי, ומאבקי האנרגיה בין מוסקבה לוושינגטון.

הרושם שמתקבל מקריאת ספרה של תומפסון הוא שלאנרגיה יש תפקיד הרבה יותר חשוב בפוליטיקה העולמית ממה שאנשים מבינים. "אני לא רוצה לתת את הרושם שאני חושבת שאנרגיה מסבירה הכל", תומפסון ממהרת להבהיר. "אבל אני כן חושבת שיש הרבה מאוד דברים שאי אפשר להבין בלי לקחת את האנרגיה מאוד ברצינות".

למה את מתכוונת?
"העניין הבסיסי הוא שאנרגיית דלקי מאובנים הפכה ליסוד החומרי של הציביליזציה המודרנית. כדי להיות מדינה מודרנית במאה העשרים היה צריך לצרוך הרבה אנרגיה לנפש, והאנרגיה הזאת הייתה אנרגייה מדלקים מאובנים. כאשר מדינות שאפו לפיתוח כלכלי, זה מה שהן רצו לעשות - להשתמש ביותר אנרגיה. בגלל שנפט לא מפוזר באופן שווה ברחבי העולם, היו לכך משמעויות גיאופוליטיות עמוקות לאורך המאה העשרים".

למשל?
"אפשר להתחיל בעובדה שלמעצמות האירופיות, שהיו אימפריות חובקות עולם בתחילת המאה העשרים, לא היה נפט. ולכן כאשר עידן הנפט מתחיל, מתרחש שינוי יסודי בגיאופוליטיקה: ארצות הברית, ורוסיה, הופכות לשחקניות הגיאופוליטיות החשובות ביותר".

  

כך הוביל מבצע קדש להתמכרות לנפט הרוסי 

שתי מעצמות האנרגיה, ארה"ב ורוסיה, נאבקות כיום בעקיפין בשדה הקרב באוקראינה, ובמישרין בסנקציות הכלכליות. אבל תומפסון מאתרת את שורשיה העמוקים של המלחמה באוקראינה עשרות שנים בעבר, וקרוב אלינו בישראל. "יש קו אנרגיה שנמתח מסואץ באוקטובר-נובמבר 1956 - ועד לאוקראינה", היא כתבה עם פרוץ המלחמה, וכיוונה למה שנודע בישראל כמבצע קדש, או מלחמת סיני.

באותה מלחמה, על קצה המזלג, בריטניה וצרפת רקמו יחד עם ישראל מהלך צבאי שיאפשר להן להשתלט בחזרה על תעלת סואץ, אחרי שמצרים הלאימה אותה. צה"ל אמנם כבש את חצי האי סיני, אבל ההרפתקה הסתיימה בנסיגה של ישראל מסיני, ובהתנגשות בין אמריקה לבריטניה ולצרפת, שהובילה להתקפלות של שתי האחרונות. התעלה נותרה בידי מצרים.

"לפי הסיפור שגדלתי עליו", אומרת תומפסון, "סואץ היתה דוגמה להיבריס אימפריאליסטי בריטי. הבריטים היו צריכים ללמוד שהם כבר לא אימפריה. אבל לדעתי זו חוסר הבנה בסיסי של משבר סואץ". למעשה, לפי תומפסון, מה שעמד ברקע המשבר היה הצורך להבטיח את אספקת האנרגיה לאירופה.

 תותחים של הצבא המצרי שהוחרמו בזמן מבצע קדש / צילום: משה פרידמן- לע''מ

אחרי מלחמת העולם השנייה, היא מסבירה, הנשיא טרומן החליט שהוא לא מעוניין שאירופה תייבא יותר נפט מארה"ב, וגם לא ממקסיקו או מוונצואלה. במקום זאת, אירופה היתה אמורה להישען על אספקת נפט מהמזרח התיכון. מי שאמורה היתה לספק מעטפת הגנה לאספקת הנפט ממדינות ערב, לפי האמריקאים, היא מערב אירופה, ובמיוחד בריטניה. זה למעשה היה הרקע לניסיון ההשתלטות מחדש של הבריטים על התעלה המולאמת, יחד עם צרפת וישראל.

"כאשר הנשיא אייזנהאואר (מחליפו של טרומן בבית הלבן) החליט לחבל במבצע הצבאי באמצעות לחץ על הממשלה הבריטית והחלשת הפאונד", אומרת תומפסון, "זה נתפס בבירות אירופה כצעד עוין להדהים". ולא רק בלונדון או בפריז, אלא גם בבון. "קונרד אדנאואר, הקנצלר המערב גרמני, ראה את זה כהתקפה על מדינות מערב אירופה שעושות את הדבר הסביר כדי להגן על אינטרס האנרגיה שלהן".

המסקנה שאליה הגיעו מדינות מערב אירופה, אומרת תומפסון, היא שהן "צריכות להשיג מקור אנרגיה שיקנה להן עצמאות מסוימת". הן ניסו לעשות את זה בשתי דרכים. הראשונה, שלא עמדה בציפיות, היא השקעה באנרגיה גרעינית. השנייה היא פנייה לנפט הסובייטי, בתור אלטרנטיבה לנפט ממדינות ערב.

"בשנות השישים, נבנה צינור שמוביל נפט מברית המועצות למרכז אירופה. באותה תקופה, גז מתחיל להפוך למקור אנרגיה חשוב. חלק משדות הגז פותחו בסיביר - כך שנבנו גם צינורות שיוליכו את את הגז לאירופה. עבור מערב גרמניה, הפנייה לברה"מ, שהחלה כתגובה למבצע סיני, הפכה לבסיס למדיניות חוץ יותר ‘מכילה’ כלפי הגוש הסובייטי. כך התפתחה בשנות השבעים מערכת יחסים אנרגטית מבנית בין ברה"מ למערב אירופה, ובמיוחד מערב גרמניה".

 צינור הגז שהפך לכאב ראש עבור פוטין 

בשלב הזה, אוקראינה נכנסת לתמונה. הצינורות שמובילים גז אל מערב אירופה עברו דרך אוקראינה ובלארוס - שאחרי התמוטטות ברית המועצות הפכו למדינות עצמאיות. "מבחינת רוסיה, נוצרת בעיה של ניהול מעבר האנרגיה דרך אוקראינה", מסבירה תומפסון. "פוטין בילה חלק ניכר מעשרים השנים האחרונות בניסיון לפתור את הבעיה הזאת, באמצעות העברת הגז הרוסי מתחת לים הבלטי והים השחור, במקום דרך הצינורות האוקראינים".

תומפסון מגוללת שורה של עימותים ומחלוקות שהתלקחו בעשרים השנים האלה במשולש שבין רוסיה, אוקראינה והמערב. למשל, התלונות החוזרות מצד רוסיה על כך שצינורות הגז שעוברים באוקראינה אינם מתוחזקים כראוי, ושהאוקראינים שומרים לעצמם חלק מהגז. "התוצאה של המחלוקות האלה הייתה שגם האירופאים החלו לחשוש לגבי בטיחות צינורות הגז שעוברים באוקראינה", אומרת תומפסון. זה היה הרקע שהוביל את גרמניה, ב-2005, לחתום על ההסכם להקמת צינור הגז נורדסטרים, שעבר מתחת לים הבלטי, ולא היה תלוי במצב היחסים בין אוקראינה לרוסיה.

 צינור הגז נורדסטרים / צילום: Reuters, HANNIBAL HANSCHKE

"הבעיה היא שהיו לכך השלכות גיאופוליטיות עמוקות עבור אוקראינה. פוטין הבין שאם מנתקים את אוקראינה מצינורות הגז, הכלכלה האוקראינית מאוד תוחלש, ורוסיה תתחזק יחסית לאוקראינה".

במבט לאחור על 15 השנים האחרונות, אומרת תומפסון: "היה לא קוהרנטי מצד האיחוד לחשוב שגרמניה יכלה להפנות עורף לאוקראינה עם נורדסטרים, שאפשר יהיה להגיד בהמשך לא לצירוף אוקראינה לנאט"ו, ואז להגיד שהולכים לצרף אותה ל'תיאום כלכלי' עם האיחוד". התקרבות לאיחוד בלי לקבל מטרייה ביטחונית של נאט"ו שמה את אוקראינה בעמדה רגישה מול רוסיה - אבל באיחוד התעלמו מכך".

השתלשלות האירועים הזאת מסבירה למה אוקראינה מצאה את עצמה בעמדה מוחלשת. היא גם מסבירה למה רוסיה פלשה לאוקראינה?
"כאן באמת דרוש הסבר נוסף. זו שאלה קשה, ולא רק בגלל שהיא מצריכה להיכנס לראש של פוטין. יש הרבה אנשים ברוסיה שהיו מאוד ביקורתיים לגבי מדיניות הרחבת נאט"ו, וספציפית לגבי אוקראינה, והם בכל זאת הופתעו ואפילו הזדעזעו מההחלטה של פוטין על פלישה בהיקף מלא לאוקראינה.

"אין קו ישר שמוליך ממשבר קרים ב-2014 עד לרגע הנוכחי, וזה בהחלט דורש עוד הסבר. פוטין מאוד כעס על הסנקציות שהקונגרס העביר על צינור הגז נורדסטרים 2 בשלהי 2019. הסנקציות עיכבו את הפרוייקט לתקופה מסוימת, עד שממשל ביידן הסיר אותן. אפשר להגיד שההידרדרות ביחסי רוסיה-ארה"ב החלה אז".

 הפצצה רוסית במריופול / צילום: Associated Press, Evgeniy Maloletka

השבר בין הכנסיות והמחירים שרק יעלו 

ואולי גם יש עוד מניעים, שחורגים מהגיאופוליטיקה. "יש גם סיפור, שאני לא יודעת עליו מספיק, אבל הוא כנראה משמעותי, והוא השבר שאירע ב-2018 בין הכנסייה הרוסית אורתודוקסית לבין הכנסייה האוקראינית אורתודוקסית. מאוד בולט שבשנים האחרנות פוטין מתבטא יותר במונחים של דת, תרבות וציביליזציה. אפשר לטעון שהכל מצג שווא, ושלפוטין תמיד היה יעד שאפתני של שינוי הגבולות הטריטוריאליים בין רוסיה לאוקראינה, אבל קשה לקבוע".

בכל מקרה, אומרת תומפסון, "לרגע הנוכחי יש היסטוריה ארוכה. זה היה נאיבי לחשוב שברית המועצות פשוט תתפרק ל-15 רפובליקות, כפי שקרה בשנות התשעים, ושזה יהיה סוף הסיפור. במיוחד בהינתן שאין תקדים היסטורי לשינוי גיאופולטי בממדים כאלה שמתרחש באופן שלו".

אם מפנים את המבט למערב, מגלים שקווי השבר באירופה נעלמו בעקבות הפלישה. "אם האיחוד האירופי מגיב כרגע באופן מאוחד יחסית למשבר, זה רק בגלל שהעמדה הגרמנית וגם הצרפתית פשוט קרסו", אומרת תומפסון.

"העמדה הגרמנית, שנתנה את הטון באיחוד, הייתה להתייחס לרוסיה בתור כוח רגיל, שהדבר החשוב ביותר הוא לקיים איתו יחסים מסחריים - והשקפת העולם הזאת קרסה תוך שבועות ספורים. כל מדיניות החוץ הגרמנית כלפי מזרח אירופה בחמישים השנים האחרונות התרסקה".

גרמניה, שמייבאת 55 אחוז מהגז שלה מרוסיה, כבר הספיקה להקפיא בחודש שעבר את הפעלת צינור הנפט נורדסטרים 2, שבנייתו הושלמה בספטמבר, והיתה כרוכה בהשקעה של מיליארדים.

נראה שגרמניה שאופת להשתחרר מהתלות באנרגיה רוסית.
"עד כמה יחסי האנרגיה של גרמניה (עם רוסיה) הולכים להשתנות? זו בעיני שאלה פתוחה. גרמניה עדיין מייבאת הרבה גז דרך צינור נורדסטרים 1. למעשה, בשבועיים האחרונים מדינות האיחוד האירופי מייבאות יותר גז רוסי מאשר בשבועיים שקדמו להם. כך שצריך לראות איפה הדברים יעמדו עוד כמה שנים. אני לא חושבת שניתן לשבור את מערכת היחסים מול רוסיה, בגלל שאזרחי אירופה לא יהיו מוכנים לסבול מחירי גז ונפט הרבה יותר גבוהים.

"וזה לא רק מחירי גז - המשמעות היא גם מחירי חשמל גבוהים הרבה יותר. ועבור הכלכלה הגרמנית, שבה יש את התעשייה הגדולה באירופה, המשמעות של מחירי חשמל גבוהים היא בעיית תחרותיות, במיוחד אם המחירים גבוהים משמעותית מאשר בסין או בארה"ב. כך שצפויה התנגשות בין הרטוריקה של השתחררות מהתלות בגז הרוסי, למציאות של עומק התלות הזאת".

הכלכלות הגדולות ייקלעו למיתון 

לכאורה, יש חלופה לגז הרוסי: גז נוזלי שייובא מאמריקה. הבעיה מבחינת גרמניה, אומרת תומפסון, היא שאין לה טרמינלים לייבוא גז כזה, ולוקח זמן לבנות אותם. ובעצם, יש כאן בעיה גדולה יותר. גרמניה צריכה להתחרות מול מדינות אחרות על הגז הזה.
"הביקוש הסיני לגז נוזלי גדל במהלך 2021. הגז הנוזלי ממילא מובל דרך האוקיינוס (ואפשר לשלוח אותו לכל יעד ימי, א"פ), ומדינות באירופה עשויות להפסיד בהתמקחות עליו מול מדינות באסיה. האירופאים יכולים להגיד, ‘אוקיי, העתיד שלנו הוא גז טבעי נוזלי בהובלה ימית’. אבל זה יעלה את המחירים, ויהיו גם מגבלות היצע, כי העולם חווה כרגע ‘זעזוע ביקושים’ מכיוון סין.

"למעשה, הייתי אומרת שסביר שמחירי האנרגיה המאוד גבוהים האלה הולכים לרסק את הכלכלה העולמית, ושנראה הרס ביקושים. גם לזה יהיו השלכות כלכליות, כי הכלכלות הגדולות בעולם ייקלעו למיתון".

איך יתבטא ההרס בביקושים?
"מה שקורה עם מחירי נפט - ואני חושבת שנראה את מחירי הגז מתנהגים באופן דומה - הוא שכאשר הם מגיעים לרמות מאוד גבוהות, כמו למשל באמצע 2008 (אז הנפט הגיע ל-150 דולר לחבית), כל מי שמשתמש בנפט לא יכול להרשות לעצמו לקנות במחירים האלה. מאזרחים, דרך יצרניות גדולות ועד חברות תובלה. אז הם פשוט מפסיקים לקנות.
"בגלל שכל כך הרבה מהכלכלה העולמית תלויה בנפט, ברגע שיש פחות ביקושים לנפט, זה אומר פחות צמיחה. מאז מלחמת העולם השנייה, לכל המיתונים הגדולים במערב קדם זינוק במחירי הנפט.

"השאלה היא האם הגז יגרום לאותה דינמיקה, דרך תפקידו בייצור החשמל. אם נראה עלייה במחירי הגז, גם מחירי החשמל יצטרכו לעלות - ולזה יש פוטנציאל להשפיע על כל הכלכלה".

 פוטין וקנצלר גרמניה לשעבר שרדר בפורום האנרגיה במוסקבה ב־2019 / צילום: Reuters, Sputnik Photo Agency

 מה המשבר הנוכחי אומר על המעבר לאנרגיה ירוקה

לסיום אנחנו עוברים לאתגר שמחכה מעבר לאופק, ואולי בעצם הוא כבר נמצא כאן: איך לעבור לאנרגיה ירוקה. תומפסון מנסה להתייחס לנושא באופן מפוכח. היא דוחה את מה שהיא מגדירה כ"חשיבה אוטופית", כאילו עם המעבר לאנרגיה ירוקה "הרשע יסולק מהעולם". ומצד שני, היא מזהירה מהנטייה המערבית להיסחף לתרחישים אפוקליפטיים, "כאילו אם לא נפסיק לחלוטין להשתמש בדלקים מאובנים בעשור הקרוב, הציביליזציה שלנו אבודה. גם זה לא מועיל".

ובאופן מפוכח, לפי תומפסון, כדי לעמוד ביעדי ההתחממות, נידרש להפחית את צריכת האנרגיה שלנו. "אם אתה לוקח ברצינות את פרויקט איפוס פליטות הפחמן, ובמיוחד את האמירה שנוריד עד 2030 את פליטות הפחמן על מנת להגיע לאפס פליטות עד 2050 - אז ממש אין שום דבר לעשות את זה בלי להפחית משמעותית את צריכת האנרגיה במדינות המערב.

"זה ידרוש פריצת דרך טכנולוגית בכזה סדר גודל עצום ובפרק זמן קצר שהסיכוי שזה יקרה לא גדול. אני לא אומרת שלא תהיה פריצת דרך כזאת, אבל היא לא כאן עכשיו. אנחנו מדברים על 2030 ולא נשאר הרבה זמן. כך שאם אנחנו רציניים לגבי ההתחייבויות שלנו להגיע לאפס פליטות פחמן, הדרך היחידה לעמוד בהן בטווח הבינוני היא להפחית את צריכת האנרגיה. וזה דבר שלא ערב לחיכם של פוליטיקאים". תומפסון מזכירה את הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, שהניסיון שלו לקרוא לצריכת פחות אנרגיה, בסוף שנות השבעים, לא עלה יפה . קרטר, כזכור, כיהן כהונה אחת בלבד.

"אבל כיום אנחנו רואים שאמיתות קשות לגבי הפחתת צריכת האנרגיה עולות על הפרק. רק אתמול ראיתי כתבה בפיננשייל טיימס על יועצים לממשלת בריטניה שאומרים שהנהגים הבריטים צריכים להפחית את מהירות הנהיגה שלהם ל-55 מייל לשעה, כי צריך להפחית את צריכת האנרגיה. כך שהמשבר הנוכחי העלה לראש סדר היום הפוליטי את השאלה האם אנחנו יכולים להמשיך לצרוך אנרגיה בקצב הנוכחי".

פרופ' הלן תומפסון

אישי: נולדה ב־1967
מקצועי: מרצה לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קיימברידג', חוקרת אנרגיה בעלת שם. נבחרה ב־2021 לאחת מ'50 ההוגים הגלובליים' של המגזין הבריטי 'פרוספקט'
עוד משהו: עד לאחרונה הייתה אחת ממגישות הפודקאסט הפופולרי Talking Politics