"הגשם ייפסק, הלילה יסתיים, הכאב יימוג, והתקווה אף פעם לא אבודה עד כדי כך שאי אפשר למצוא אותה" (ארנסט המינגווי).
ביום חמישי, 24 בפברואר, החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה. יומיים לפני כן הכריז נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מחוזות לוהאנסק ודונצק, הממוקמים במערב אוקראינה, הם כעת מדינות חופשיות, ולא שכח להבהיר כי הם ממוקמים על "אדמות רוסיות עתיקות".
שלושה וחצי שבועות אחרי תחילת הפלישה הרוסית, עשרות ערים אוקראיניות הופגזו מהקרקע ומהאוויר, עיר מרכזית אחת בדרום המדינה, חרסון, נפלה בידי הרוסים, עיר גדולה נוספת, מריופול, בעלת החשיבות הכלכלית העצומה כעיר-נמל, נצורה, בודדת ומופצצת עם עדויות זוועתיות על מתים ברחובות, בניינים מעלים עשן, ומחסור חמור בתרופות ובמזון.
בימים האחרונים מתמקדים מאמצי הרוסים בהפגזה וכיתור של הבירה קייב שבה התגוררו כשלושה מיליון איש לפני הפלישה; זהו המצב גם של חרקיב, העיר השנייה בגודלה במדינה עם 1.5 מיליון איש לפני המלחמה; ובמריופול שבה כחצי מיליון אוקראינים. בסוף השבוע הופצצה בפעם השנייה העיר לביב במערב המדינה, שבה מתגוררים למעלה מ-700 אלף איש, ודרכה עוברים כיום חלק ניכר מהפליטים.
המספרים הם כולם בלשון עבר. מאז החלה המלחמה מיליוני בני אדם - קשישים וקשישות, נשים וילדים וילדות - קמו על רגליהם, יצאו את ביתם וירדו למקלטים מעופשים ומצחינים מימי מלחמת העולם השנייה, שהיו בעיקר סגורים במשך עשרות שנים. אחרים מתחבאים במשך ימים ושבועות מתחת לאדמה בתחנות הרכבת התחתית, שנחשבות למקומות הבטוחים ביותר.
גבול פולין-אוקראינה / צילום: בר לביא
ישנם גם אלה שברחו לקרוביהם בערים ועיירות מרוחקות יותר במזרח, שם הם מקווים שהפגזים לא ישיגו אותם. וכמובן, יש את המיליונים שהפכו לפליטים במדינות אחרות.
עד כאן התיאור הטכני של מצב הדברים.
מילים אחרות, קול אחר וטרגדיה
כעת אנחנו נידרש למילים אחרות, לקול אחר כדי להביע את האימה, חוסר האונים, הטרגדיה, הבושה והמבוכה של בני האדם, שעד לפני ימים ספורים חיו את חייהם הקטנים והנורמליים, ולפתע מצאו את עצמם בדרכים, כפיוני משחק על לוח השחמט של האנשים הגדולים שמנווטים בדרכם את ההיסטוריה. יש רגעים שנדמה כי גלגלי הזמן נעים כאן בקצב אחר ולעתים נדמה כאילו המלחמה כישפה את הזמן ואת כל העומדים בטורי האדם העצומים.
פגשנו אותם בגבול האוקראיני. מכאן והלאה לכל משפט שנכתוב יש משמעות אחרת.
הדבר הראשון המהמם, פשוטו כמשמעו, שפוגשים בגבול הוא מסות. מסות של מתנדבים, מסות של מזון, מסות של שמיכות, מסות של ציוד, מסות של כלי רכב. מסות. אבל מעל הכול המפגש המהמם ביותר הוא עם פליטי האדם. במבט ראשון ומרוחק בשל הצפיפות הגדולה והמונוטוניות של מציאות, שלא באמת משתנה - אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים עומדים, אנשים ישנים - חלקם בעמידה. האנשים נראים כגוש אחד. גוש חסר איפיון אישי. המון-אדם. רק השמש והעננים נעים בשמיים מתחלפים ביניהם ככל שהשעות נוקפות - למטה בגבול לעומת זאת יש בני אדם, מסות של בני אדם, שמתחלפים ביניהם כל הזמן, ומחוץ לזמן, כי לזמן פה אין את אותה המשמעות כפי שהתרבות האנושית הסתדרה לפיה. הזמן, כאמור, עצר מלכת.
יום ולילה - אלה מושגים חסרי משמעות, כי גם ביום וגם בלילה עומדים, ממתינים, דואגים. כך גם לגבי זמן השכמה, זמן שינה, שעת הקראת סיפור לפני השינה, שעת ארוחה, שעות עבודה, שעות פנאי ובילוי וכו’. אלה מושגים של העולם שלנו. אך כאן, כל אלה הם חסרי משמעות. בשעון הפליטות יש זמן אחר. אלפי שנות תרבות נמחקים לטובת חזרה למצב הפרימטיבי, הברברי, המצב ההישרדותי.
תמונת ההמון מעוורת את התודעה
תמונת ההמון מעוורת. מהמרחק אפשר להבין מיד את גודל בעיית הפליטות ואת ההשלכות המידיות שלה, אבל באותו הזמן קשה להבין לעומק את הטרגדיה האנושית הפרטית.
אלא שככל שמתקרבים, הגוש מתפרק, המסה מתאיינת, וברגע אחד ממש אפשר לחוש בריחות של אנשים במנוסה שלא ראו מקלחת כמה ימים. ריחות של פחד - יש דבר כזה מסתבר. וככל שמתקרבים יותר וחודרים מבעד למסה, ניתן פתאום, כמעט ברגע אחד, לזהות שמלה קרועה בשוליה, שיער פרוע, אחיזה חזקה של יד קטנה בתוך כף יד אימהית, מבט מוטרד, כריך מבצבץ מתוך כיס מעיל, בכי של ילד, שקית עם כובע על הרצפה.
אבל מעל הכול אלה העיניים שמבדילות בין האנשים. עיניים קרועות. עיניים אדומות. עיניים חשדניות. עיניים מותשות. עיניים עצובות, ובעיקר עייפות ורעבות. ויש את האישונים, שכל כמה זמן במין אקט הישרדותי-חייתי, מסתובבים במהירות ימינה ושמאלה בתוך ארובות העיניים, כאילו הן תובעות לשרוד. כל אלה עוטפים ומכים במתבונן מבחוץ ללא רחם.
אנשים ממתינים בצד האוקראיני של הגבול / צילום: בר לביא
המשפחות שמנסות לעזוב את אוקראינה ממתינות לעתים 10 שעות או יותר בקור של אפס עד 10 מעלות, עד ששומרי הגבול, שידיהם מלאות הרבה מעבר להליכים הביורוקרטים הסבירים, מגיעים לעיין במסמכים שלהם. אם התמזל מזלן, זה ייקח שעות בודדות בלבד. מאחר שלרבים מהם כלל אין דרכונים, תעודות לידה גם מתקבלות. עם המעבר של המשפחה לצד הפולני, מסתובבים בעלים ובנים ונשלחים בחזרה למזרח, לשמור על הערים שלהם, ולהילחם במסגרת הצבא הסדיר וצבא האזרחים המאולתר.
גם מבחינה סוציולוגית יש פער גדול בין הפליטים שמגיעים כעת לבין אלה שהגיעו לפני שבועיים-שלושה. הראשונים שברחו על נפשם מבתיהם היו לעתים קרובות אלה "היותר-מקושרים", בעלי חברים וקרובים במדינות זרות, שתיאמו מראש את הגעתם אליהם. ברבים מהמקרים הם אפילו יכלו להרשות לעצמם כרטיסי טיסה ותנאי ניוד רגילים. אך כעת אלה שמציפים את הגבולות הם על פי רוב תמונת מראה של הראשונים - פליטים שלעתים קרובות יש להם מעט כסף והם אבודים ללא אנשי קשר להתקשר עימם, וללא יעד הגעה ברור.
צריך הרבה מאוד אופטימיות ואמונה כדי להאמין שלא ייתכן כי המציאות האכזריות הזאת, שמנתקת ביום אחד מיליונים מבתיהם המופגזים ומעתיד לא ברור, תימשך וכי מגפת הדבר שפוטין פיזר על אירופה תחדל. אבל היא תחדל. לכרוניקת המלחמה הזו, תהיה בסופו של דבר סוף.
הסיפורים והעדויות מתחילים לצוף
בצד האוקראיני של הגבול מפלס הלחץ והחרדה גבוה במיוחד. כשרוב הגברים נותרו מאחור והמשפחות עומדות לפתוח פרק במדינה חדשה, הסיפורים והעדויות מתחילים לצוף. חמישה בני משפחה שהגיעו מחרקיב, ארבע נשים וגבר מבוגר אחד, מספרים כיצד ביתם נהרס, וכך גם כל אזור מגוריהם. יומיים הם עברו בדרכים יחד עם שני כלבים קטנים שנמצאים בעיקר בעגלת התיקים או על הידיים. הם הולכים לעבר יעד חדש, אך אין להם מושג איפה הוא יהיה ומתי אם בכלל יחזרו הביתה לחרקיב.
לאחר שחוצים את הגבול לפולין התמונה משתנה מעט. משתרע מסלול ארוך של אוהלים שבסופו תחנת האוטובוס, ממנה נוסעים (בחינם) לתחנה הבאה. באוהלים הללו, שהוקמו על ידי מתנדבים משלל ארגונים, עמותות ומדינות, מציעים ללא כל תמורה, בנוסף לסיוע והכוונה, משקה חם, מזון, חטיפים מתוקים ומלוחים, חיתולים, מוצרי טואלטיקה, בגדים, אביזרים לחיות מחמד ועוד. בולט במיוחד הביקוש לכרטיסי סים טעונים בחבילות גלישה, המחולקים בחינם ומקנים תקשורת וודאות למי שזה עתה עברו את הגבול למדינה זרה בדרך אל הלא נודע. לרוב אפילו יותר ממזון או משתייה חמה.
לארגונים ולעמותות מישראל יש נוכחות בולטת במקום. בין האוהלים השונים פגשנו גם משלחת מצרית. ראדה, מצרי המתגורר באיטליה, סיפר כי הם דואגים שמסביב לשעון יהיו במקום אנשים דוברי שש שפות שונות וכי הם מציעים עזרה ראשונה בתרופות ובחטיפים לכל מי שרק רוצה. בנוסף לכך, סיפר ראדה כי עבור בעלי אזרחות מצרית המגיעים מאוקראינה הם דואגים לטיסה ולהעברה משדה התעופה ליעד חלופי במצרים. הכול בחינם וללא תמורה.
מתנדבת אחרת מאיטליה סיפרה לנו שעזבה את עבודתה בינתיים, וכי המשפחה שלה מעניקה לה רשת ביטחון כלכלית המאפשרת לה להגיע לפה ולהתנדב.
יש אפילו דוכן עם ציוד לחיות מחמד לטובת הרבים שעזבו את בתיהם עם חיות המחמד. בדוכן זה הם יכולים לקחת אוכל לחתול או לכלב שהביאו איתם, ולהצטייד בביגוד חם לכלבים, לקחת כלוב חדש או רצועה.
גבול פולין-אוקראינה / צילום: בר לביא
פגשנו את אנה שחצתה בשעות הערב את הגבול, כאשר כבר החשיך והטמפרטורות החלו לצנוח. היא סיפרה לנו שהיא צריכה שני כלובים גדולים לטובת חמשת החתולים שהיא סוחבת עימה מאוקראינה.
גם אנה, כמו לא מעט אחרים, עדיין לא התרגלה לכך שכל הדוכנים ממעבר הגבול ועד לאוטובוס, מחלקים חפצים, מזון, בגדים ועוד בחינם. אנחנו מסייעים לה לשלוף מתוך הערימה את הכלובים המבוקשים, והיא חוזרת במהרה לבני משפחתה וחתוליה שעומדים בצד.
זרם של פליטים לוורשה וקרקוב
אחרי זמן קצר באזור "המחבק" של מעבר הגבול, הם עולים על אוטובוסים לעיר הפולנית הקרובה, פשמישל, בה מתגוררים כיום כ-70 אלף איש, וממנה הם עולים על רכבות. בשלב הראשון לוורשה הבירה וקרקוב - שתי הערים הגדולות של פולין. משם הם יצטרכו להחליט לאן לנסוע. האם להישאר בפולין, הסמוכה לאוקראינה, ומאפשרת להם לדלג בקלילות יחסית בחזרה למדינתם אם תסתיים לפתע המלחמה, או להמשיך הלאה למדינות אחרות.
על פי האו"ם, שלושה מיליון אוקראינים עזבו את המדינה - בעיקר נשים, ילדים וקשישים (הגברים נותרו מאחור על פי חוק כדי להילחם). כ-1.9 מיליון אנשים מתוכם הגיעו ונשארו בפולין. ההערכות מדברות על כך שבערך מיליון מתוכם, כמחצית מכלל הפליטים במדינה, הם ילדים ובני נוער, לעתים כאלה שחצו לבד את הגבול והתניידו בדרכים בכוחות עצמם, ורבים אחרים זקנים. יותר מ-400 אלף פליטים שוהים בוורשה ובקרקוב.
פקידים בפולין סבורים כי מספר הפליטים יגיע בערים אלה לפי שניים ממה שהוא עכשיו.
העיר קרקוב, שבימים רגילים היא ביתם של 800 אלף פולנים, קלטה בתוך 20 יום כ-120 אלף פליטים - גידול של 15%; ורשה שאוכלוסייתה מונה 1.8 מיליון איש, גדלה באותו זמן ב-300 אלף איש - 17% גידול. אחד מכל שישה ורשאים כעת הוא אוקראיני.
מלבד מוסדות ציבור כגון בתי ספר שמשמשים כעת להלנת הפליטים בפולין, מאות אלפי אוקראינים שוהים כעת אצל חברים שהם מכירים מהעבר או אצל בני משפחה, אך גם אצל פולנים שפתחו את בתיהם לזרים לישון בבתיהם, במשהו שמזכיר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות בכל אחד מסבבי הלחימה בעוטף עזה בעיקר.
לחץ עצום על התשתיות העירוניות
שלא במפתיע מבול האנשים ששוטף את הערים הגדולות בפולין מייצר לחץ עצום על מערכות התחבורה, הדיור, הרווחה וגם על מערכת החינוך.
בתחום הדיור למשל, אחרי שאזלו הדירות שבהן ניתן לשכן פליטים, מלונות בשתי הערים ובסביבתן כבר מזמן בתפוסת יתר וקניונים ישנים ובתי חולים עזובים עברו בימים האחרונים המרה לקליטת פליטים והלנתם.
בתחום החינוך, ניתן לראות כבר עכשיו את ההשפעה לטווח רחוק על המערכת, שרק חזרה לתפקד אחרי שנתיים של מגפת קורונה. כך לדוגמה, החוקים שמגבילים את גודל כיתות הלימוד ומספר התלמידים, הוזזו הצידה ונדחו לזמן לא ברור, ובתי הספר והגנים מפוצצים כעת בתלמידים אוקראינים חדשים. תוסיפו לזה את קשיי השפה, המחסור בספרי לימוד, עטים, עפרונות, מחברות, מחשבים וכו’ - וקיבלתם מערכת חינוך שכמעט בן לילה נזרקה עשרים שנה לעבר.
יש לפיצוץ האוכלוסין הזה גם השפעה פוטנציאלית לא קטנה על התגברות האינפלציה - כאשר בתוך זמן כל כך קצר רבים נאלצים לחלוק כעת באותם המצרכים, בדלק ועוד. וכמובן, אם לוקחים בחשבון את אי הוודאות לגבי עתיד המלחמה או מצבם של האוקראינים הפליטים לאורך זמן, ברור שהמוסדות הרשמיים של פולין או האיחוד האירופי לא יספקו קצבאות או עזרה כלכלית מספקת לאורך זמן.
די ברור שבשלב מסוים הם יצטרכו לצאת ולחפש מקומות עבודה. אולם, צריך לקחת בחשבון שחלק ניכר מהפליטים אינם חלק מכוח העבודה - ילדים וקשישים, וגם אמהות. וגם אם כולם כן היו בגיל המתאים, באיזה עבודות יעבדו? שיעור המובטלים בפולין נכון לינואר 2022 עמד על 5.5%, ובוורשה הבירה על 1.8% בלבד. סביר להניח שהפליטים לא יוכלו להמשיך לעבוד במקצועות שלהם. מי יודע כמה מהם יבחרו או ייאלצו לעבוד ב"שחור".
חלקם, מכורח המציאות אולי, יציעו את כוח העבודה שלהם בשכר נמוך יותר מזה של הפולנים המקומיים - דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו כמגביר תהודה טבעי של לאומנות ושנאת זרים. הידיים המחבקות והלחץ הציבורי הגלובלי לסייע לאוקראינה יכול במהרה להתהפך בסיטואציות כאלה. כל אלה הם רק חתיכות קטנות מאפקט הפרפר הטראגי שפוטין יצר באירופה.
מערכת המחשבים של ורשה קרסה
בדיווחים המקומיים נכתב כי שירותי הרווחה הבסיסיים בפולין כמעט קורסים תחת מפולת הפליטים. בוורשה לדוגמה, מערכת המחשבים של העיר קרסה בשלב מסוים בימים האחרונים, כתוצאה מרישום מוגבר של תושבים-פליטים חדשים, כך על פי דיווח בתקשורת הבינלאומית.
מחנה אוהלים ארעי בנקודת הגבול בין אוקראינה לפולין / צילום: בר לביא
בקרקוב, הדיור כל כך מועט שהפליטים שמגיעים לעיר נשלחים כעת למקומות לינה וישובים במרחק של כמה שעות נסיעה מהעיר. בפולין מתחננים כעת בפני מדינות אחרות שיקבלו עוד אנשים הבורחים מאוקראינה.
עובדי הרווחה בוורשה, כך דווח בשבוע שעבר בוול סטריט ג’ורנל, עובדים שעות נוספות רבות עם הפליטים, תוך שהם "מזניחים" את הפולנים הנזקקים. זו עוד אחת מהטרגדיות בשרשרת הטרגדיות. דיור ציבורי שנועד לפולנים נזקקים תפוס עכשיו על ידי אוקראינים. "תתחילו בבקשה לשלוח רכבות לכל המקומות, לא רק לוורשה", מתחננים בעירייה.
הזווית היהודית: עיר שילוח הפליטים על גבול פולין-אוקראינה
מנקודת מבט של ישראלים בפולין ובאוקראינה, אחד הדברים שבלתי אפשרי להתעלם מהם הוא הקשר בין המקומות, ושמות הערים והעיירות היום לתרבות היהודית וההיסטוריה היהודית - זאת הרחוקה מלפני מאות שנים, וזאת הקרובה יותר שסופה במלחמת העולם השנייה.
בספרי ההיסטוריה של העם היהודי, לעיר הגבול הפולנית פשמישל יש מקום של כבוד. ישנו תיעוד על סחר יהודי בפולין כבר המאה ה־8 לספירה, ועדויות להתיישבות יהודית החל מהמאה ה־10. היישוב פשימשל הוקם במאה ה־10 וכבר במאה ה־11 יש עדויות לקיום של חיים יהודים בה. לאורך המאות ובמיוחד במאה ה-17 וה-18, יהודי העיר חוו רדיפות ועלילות דם, בעיקר על רקע כלכלי. ערב פלישת הגרמנים לפולין במלחמת העולם השנייה, כשליש מתושבי העיר - 22 אלף - היו יהודים.
כמו רבות מהערים והעיירות באזור זה, לאורך השנים פשמישל עברה בין הגבולות, נכבשה וחולקה כמה פעמים. פעם היא הייתה שייכת לנסיכות קייב, אחר כך לממלכת פולין, ואז לאימפריה האוסטרו־הונגרית, לאחר מכן שוב פולין, ואז במלחמת העולם השנייה היא עברה בין ברית המועצות לגרמניה ועוד.
בעת מלחמת העולם השנייה הייתה בעיר קהילה יהודית גדולה בת 18 אלף איש - 28% מכלל האוכלוסייה העירונית. העיירה נכבשה על ידי הגרמנים, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, ב־14 בספטמבר 1939. מיד לאחר מכן, החל טבח ביהודים העיר. חלקם נרצחו ברחובות העיר וחלקם נלקחות ליערות שונים באזורו ונורו ונקברו בתוך בורות ירי. בסוף פברואר 1944 אחרוני היהודים של העיירה נשלחו לאושוויץ או לסטולה וולה.
בעיירת הגבול: שורה של מיטות בתוך חנות כלבו
בהתחשב בגודלה הצנוע, נראה שעיר הגבול הפולנית מדיקה מצליחה לקבל בברכה מספר גדול באופן לא פרופורציונלי מתוך כ-2 מיליון הפליטים האוקראינים, שחצו עד כה את הגבול. אחרי כמה ימים בדרכים, רובם זקוקים למקום לעצור בו ולנוח, להתארגן ולהתאושש לפני המעבר לערים אחרות בפולין או מעבר לכך.
בשיתוף של עמותות, ארגונים לא ממשלתיים וכן תחנת המשטרה המקומית ושירותי הכבאות, העירייה הפכה את אחד ממרכזי הספורט למרכז קבלה וקליטה, שכולל מיטות שדה, מזרנים, כריות ראש, שמיכות ועוד. חיות המחמד (ויש המון כאלה) שהגיעו עם הפליטים מוחזקות בבניין סמוך. ראש העיר סיפר בסוף השבוע האחרון כי הוא מקבל תמיכה מרשויות מונציפאליות אחרות באזור.
קשישה על כיסא גלגלים מובלת על ידי מתנדבים / צילום: בר לביא
במדיקה מבינים שאם הסכסוך יתרחב למערב אוקראינה, רבים יותר יעברו דרך העיר. ארגון הפליטים של האו"ם העמיד צוותים באזורי הגבול ובאזורים עירוניים כדי לסייע בניטור הכניסות, לספק מידע לפליטים על האפשרויות שלהם, לייעץ למתנדבים המסייעים לפליטים ולהציע תמיכה מומחים בהגנה על ילדים וכן סיוע משפטי.
רוב הפליטים ממשיכים מכאן וגם ממעבר הגבול ישירות לעיר פשמישל, שבעברה הייתה עיירה בעלת רקע יהודי ענף וארוך שנים (ראו תיבה נוספת). לפי הדיווחים, בחלק מהימים הצפופים יותר בגבול, כ-50 אלף פליטים עוברים דרך העיר.
מחפשים עתיד: פליטים מתלבטים לאן להמשיך
באחד הפרברים של פשמישל, לצד הכביש, ישנה חנות כלבו ענקית של רשת "טסקו", שאינה בשימוש כבר זמן מה. עכשיו, הטסקו הסגור פועל כעת כמרכז סיוע הומניטרי מאולתר, שבו מתאספים מדי יום ולילה אלפים שמחפשים מקלט, מזון והובלה.
במקום מצרכים על המדפים, וצוותים בקופות, הוצבו שורות-שורות של מאות מיטות לטובת הפליטים. ילדים יושבים עם הוריהם או חבריהם, משחקים במקום או לומדים את הסביבה החדשה שהם נחתו לתוכה. הקשישים יותר אנשים מבוגרים נושאים את כל החפצים שהביאו איתם ומנסים למצוא פינה למנוחה. חלקם עדיין לא החליטו לאן להמשיך, אבל הזמן נוקף והחלטה תצטרך להתקבל בהקדם.
בינתיים בחוץ, כמו במעבר הגבול של מדיקה, ממוקמים אוהלים רבים של מתנדבים. גם כאן יש הרבה מים, הרבה אוכל והרבה ציוד סניטרי, ציוד תינוקות וכמובן תרופות.
כתבות
ני"ע
