ג'ו ביידן גנב במוצאי שבת את ההצגה לג'ו ביידן. נאום יוצא דופן בוורשה על משבר אוקראינה הקפיץ אותו בדרגה, והתקרב להעניק לו את שרביט המנהיג של העולם החופשי. זה היה נאום מרשים כשלעצמו, אולי המרשים ביותר בכל הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, והנשיא היה רהוט, תקיף ונחוש. אבל אז, ברגע האחרון, התפלח חיווי מאולתר, שכנראה לא נכלל בנוסח המוכן על הטלפרומפטר: "בשם אלוהים, האיש הזה אינו יכול להישאר בשלטון".
"האיש הזה" הוא כמובן ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, נשיא הפדרציה הרוסית. החיווי הזה הסיח את תשומת לבה של התקשורת. הכותרות עסקו במה שנשמעה ללא ספק כמו קריאה להחלפת המשטר ברוסיה. הבית הלבן ניסה מיד אחר כך להפיג את הרושם של קריאה להפיכה ברוסיה, ללא הצלחה.
דובר הקרמלין הכריז: "הרוסים הם שיחליטו מי יהיה נשיא רוסיה".
"החלפת משטר" היא נוסחה, שהייתה לה עדנה בשנים הראשונות של המאה, כאשר 'מהפכות צבע' (כתום, ירוק, צהוב) הפילו ממשלות סמכותניות בכמה משכנותיה של רוסיה, והילכו אימים על משטרים לא־דמוקרטיים אחרים, למשל באיראן, או בתאילנד. המהפכות האלה, בייחוד זו באוקראינה, שכנעו את פוטין שארה"ב זוממת להפיל גם אותו. בערך בזמן ההוא התחילה להתגבר איבתו כלפי אמריקה וכלפי הדמוקרטיה המערבית. אז הוא התחיל גם להצר את צעדיהם של יריביו הפוליטיים, לרדוף עמותות ולהגביל את חופש הדיבור.
ארה"ב ניסתה בשנים האחרונות לשכנע את פוטין, שהיא אינה מעוניינת ב"החלפת משטר". מעבר לחומה של טינה וחשדנות, פוטין לא השתכנע.
"הוא ,רוצח", הוא "פושע מלחמה"
דעתו של ביידן על פוטין מיוסדת על הרבה שנות ניסיון. הוא עמד איתו בקשר ישיר, ואפילו ידידותי, לפחות למראית עין, עוד מזמן שהיה סגן הנשיא בממשל אובמה. הוא התוודע אל שיטות פוטין באמצע העשור שעבר, כאשר אובמה הטיל עליו את הטיפול באוקראינה. זה היה מיד לאחר שפוטין פלש, כבש ותלש נתחים ניכרים של שטח אוקראינה.
במארס 2021, שאלו אותו עיתונאים אם פוטין הוא רוצח (killer). "כן", הוא השיב, "אני חושב שהוא רוצח". בדיוק שנה אחת אחר כך, בשבוע שעבר, עיתונאית שאלה את ביידן אם פוטין הוא "פושע מלחמה". "לא", השיב הנשיא, אבל חזר על עקבותיו 30 שניות אחר כך, פנה אל העיתונאית מחדש, ואמר "אני חושב שהוא פושע מלחמה".
במרוצת החלק הלא־מאולתר של נאומו ביום שבת, ביידן הזכיר לשומעיו את ניסיונות־השווא שלו ושל בעלי בריתו למנוע מלחמה. הוא פגש את פוטין, הוא דיבר אתו אין ספור פעמים בטלפון, הוא אמר. לשווא. פוטין הגיב על הצעותיו "בשקרים ובאולטימטומים". יתר על כן, "הוא חזר ואמר שהוא לא יפלוש... שהכוחות הרוסיים לאורך הגבול הוצבו שם לצורך אימונים. כל 180 האלף".
לטרוק את כל הדלתות?
חידת ולדימיר פוטין כרוכה עכשיו במידה בלתי ניתנת להתרה בשאלת המלחמה באוקראינה. היא יציר כפיו. שום מלחמה בזמננו, אולי חוץ ממלחמת עיראק־איראן של 1980, לא נקשרה במידה כזאת ברצונותיו של אדם אחד ובגחמותיו. הוא המציא אותה, הוא נתן לה צידוקים, הוא כפה אותה הר כגיגית על צבאו ועל עמו. האוסף של שנאותיו, קנאותיו, טינותיו, אמונותיו, דעותיו הקדומות, יצריו, דחפיו, הרגליו וגינוניו עומד ביסוד המשבר הבינלאומי החמור ביותר של זמננו.
יש בהחלט סיבה טובה להניח, או לפחות לטעון, כי כל זמן שהוא יישב בקרמלין לא ייתכן מוצא של שלום. אבל השאלה היא מה לעשות בידיעה הזו, ואם אמנם צריך לטרוק את כל הדלתות.
נאום ורשה של ביידן היה, הבה נגיד את זה באופן המפורש ביותר, נאום של ימי מלחמה. לא היה בו שום וו דיפלומטי להיתלות בו. הוא העמיד את אוקראינה במרכזו של מאבק קוסמי בין הדמוקרטיה (המערבית) לבין שלטון היחיד (הרוסי), זה הרוחש "בוז לשלטון החוק, בוז לחירות הדמוקרטית, בוז לאמת עצמה". רוסיה, ביידן אמר, "חנקה את הדמוקרטיה, והיא חותרת לעשות כן לא רק בביתה".
"להזיק לכלכלת רוסיה"
רוסיה היא איפוא אויבת אידיאולוגית מרה ומסוכנת, ממש כפי שהייתה בימי השיא של המלחמה הקרה. היא מאיימת על עצם קיומן של שכנותיה בשם "טענות כוזבות של סולידריות אתנית". והיא אויבת צבאית, המגלה את "אחד הדחפים האנושיים העתיקים ביותר, השימוש בכוח ברוטלי ובדיסאינפורמציה כדי לממש את הערגה לכוח מוחלט ולשליטה".
הוא דיבר על הצורך לא רק לבלום את רוסיה, אלא גם לפגוע בה. הסנקציות, הוא אמר, נועדו "להזיק לכלכלת רוסיה". הוא מנה את הנזקים, כולל התמוטטות המטבע (משחק מלים באנגלית על רובל ועל rubble, עיי הריסות). כלכלת רוסיה, 11 בעולם לפני המלחמה, עומדת להצטמק בחצי, ולרדת אל מתחת למקום ה־20. "הסנקציות הבינלאומיות מוצצות את לשדה", הוא אמר, ודיבר על "זן חדש של מדינאות כלכלית, המסוגלת להסב נזק, שמשתווה לזה של כוח צבאי, או עולה עליו".
כדי להבטיח שהעולם לא יחזור אל תוהו־ובוהו, על הדמוקרטיות המערביות לגבות "מחיר מיידי וכבד" מרוסיה, מפני שרק מחיר כזה "יביא את רוסיה לשנות את דרכה".
ואמנם, בזכות אומץ לבם של האוקראינים, הסיוע הצבאי האמריקאי (1.35 מיליארד דולר מאז תחילת הפלישה) נוצל "במידה הרסנית" נגד הפולשים, הכריז ביידן.
הנשיא לא הציע אופק מדיני. הוא אמנם פנה במישרים אל העם הרוסי, "אם אתם יכולים להאזין לי", כדי להבטיח שאמריקה אינה שוחרת את רעתו; אבל הוא דיבר בנשימה אחת על הצורך להביס את רוסיה צבאית, לשון אחר, להרוג ולפצוע חיילים רוסיים. הוא לא קרא למשא־ומתן. הוא לא הזמין איש לתווך. הוא חבט באגרופו (מטאפורית), והרים את קולו (וגם הוריד אותו, כאשר דיבר על ילדים פליטים שפגש על אדמת פולין). המלה "דיפלומטיה" הופיעה רק פעם אחת, ורק בלשון עבר, כדי לתאר ניסיון כושל למנוע את המלחמה.
לאן כל זה מוביל?
לאן אפוא כל זה מוביל? הוא לא הסביר. היה אפשר כמעט למצוא שם את קזבלנקה 1943, פסגת רוזוולט וצ'רצ'יל, שממנה יצאה הדרישה ל"כניעה ללא תנאים" של גרמניה הנאצית, שנתיים ויותר לפני סוף המלחמה.
הנסיבות שונות מאוד, כמובן, אבל צד הדמיון הוא גיוס משאביהן של הדמוקרטיות המערביות, כדי להביס את האיום הגדול ביותר לא רק על מעמדן המדיני והצבאי, אלא על אורח חייהן.
ג'ו ביידן הודיע בעצם בוורשה, שמלחמת אוקראינה היא מלחמת־עולם, גם אם אין היא מתחוללת בשדות הקרב הקונבנציונליים של מלחמות קודמות. הוא סיגל טון כמעט צ'רצ'יליאני, כשהכריז "זה לא יהיה קל, יהיה מחיר. אבל זה מחיר שעלינו לשלם מפני שהחשיכה המדריכה את שלטון היחיד לא תוכל לשלהבת החירות, המאירה את נפשותיהם של בני־חורין באשר הם". והואיל ודיבר באוזני פולנים, הוא ציטט את האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני, "אל נא תאבדו את התקווה. אל נא תפקפקו. אל נא תתעייפו. אל נא יירפו ידיכם. אל נא תפחדו".
ג'ו ביידן מזמין את העולם החופשי למאבק ארוך וקשה. נראה אם העולם החופשי מוכן לקבל את ההזמנה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
