המלחמה באוקראינה היא הזדמנות עבור ישראל לקדם את סוגיית האנרגיה באגן הים התיכון

הכותב הוא חוקר של יחסים בינלאומיים ומומחה ליחסי ישראל-טורקיה. מכהן כמרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת חרונינגן (הולנד). עמית מינרבה-פוסט דוקטורט במכון לחקר שלום ועימותים בפרנקפורט (PRIF)

המלחמה באוקראינה והסנקציות הכלכליות הקשות על רוסיה מצד ארה"ב וחלק ממדינות המערב, מייצרות ואקום אנרגטי. מדינות רבות באיחוד האירופי ומחוצה לו מצביעות על צורך דחוף במציאת אלטרנטיבות לגז הרוסי. ההשלכות הרוחביות של משבר הגז מתגלגלות גם לפיתחה של ישראל: ניצול הוואקום האנרגטי באמצעות עמדת זינוק דיפלומטית מוצלחת שנבנתה בשנים האחרונות של תקופת בנימין נתניהו - וממשיכה ביתר שאת בתקופת נפתלי בנט. הוואקום שנוצר עשוי להתמלא דרך הובלת גז ישראלי לאירופה, תוך שמירה על עיקרון "הפרד ומשול" בין השחקנים השונים, והאינטרסים שלהם ביחסים עם ירושלים.

בתקופת נתניהו, וכחלק מההכרה ביחסים העכורים עם טורקיה ככלל ועם ארדואן בפרט, ישראל בנתה החל מ־2010 ברית מרשימה עם יוון וקפריסין. דיאלוג שמתבססת על דו שיח אסטרטגי־כלכלי. אמנם זה לא המקום לדון באופן מפורט במורשת מדיניות החוץ של נתניהו, אך די לציין כי היא הייתה ריכוזית במיוחד, לוותה בפולחן אישיות דיפלומטי שלעתים קרובות הזיק לאינטרסים אסטרטגיים חיוניים ולנכסי צאן ברזל במדיניות החוץ של ישראל. זכורים במיוחד היחסים הגרועים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, יחסי אי האמון עם חלקים נרחבים של יהדות אמריקה, ואף חוסר האמון המובהק ששרר בין נתניהו לקנצלרית גרמניה מרקל ולאיחוד האירופי.

אולם, לצד כל אלו יש לציין את הפעילות החיובית והנמרצת של נתניהו בחיזוק הקשר עם קפריסין ועם יוון, שמציב את ישראל בעמדת זינוק טובה בתקופת ממשלת בנט. היחסים עם יוון בשנת ה־80 וה־90 אמנם התאפיינו בנטייה מובהקת לצד הפלסטיני בסכסוך ובביקורת קשה על ישראל, אך החל מ־2010 - ממשלת נתניהו בנתה ערוצי תקשורת יעילים עם אתונה. על רקע המתיחות הגדולה בין ירושלים לבין אנקרה לאחר תקרית משט המאווי מרמרה בקיץ 2010, הוחלפו באותה שנה ביקורים בין נתניהו לבין ראש ממשלת יוון ג'ורג' פפנדראו בהתאמה, ואלו סייעו בבניית תקשורת חיובית בין ירושלים ואתונה.

הגז: תמריץ לשת"פ הדוק יותר עם מדינות באגן הים התיכון

תגליות גז טבעי משמעותיות בחופי ישראל מאז 2009 סיפקו אף הם לנתניהו תמריץ משמעותי לשיתוף פעולה הדוק יותר עם מדינות באגן הים התיכון. ההתקרבות בין ישראל ליוון התמקדה בין היתר בצורך של מימוש קשרי אנרגיה משמעותיים יותר באזור הים התיכון. השבר עם אנקרה וארדואן בשנים הקודמות היו ההוכחה כי הנחת צינור גז מישראל לטורקיה בדרך לאירופה, באותה עת, היה בלתי סביר. חברותה של יוון באיחוד האירופי פתחה אפשרויות עבור ישראל יצוא לשווקי מדינות האיחוד.

הרקע העיקרי לצורך בשיתוף פעולה היה מדיניות החוץ התוקפנית של ארדואן באגן הים התיכון כלפי ישראל, יוון וקפריסין והצהרות לוחמניות בנושא תגליות הגז. עבור ישראל, תקרית המרמרה הייתה האיתות המשמעותי ביותר בדבר הנחיצות בבחינה מחודשת של הבריתות האזוריות. ואמנם לאחר מכן, טורקיה חתמה עם ישראל על הסכם נרמול ב־2016, אך המתח סירב להיעלם. אנקרה וירושלים מצאו עצמן שוב בעימות קשה במאי 2018 סביב האירועים בעזה והעברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים. אל הקשר המיוחד שהותווה אז ומפגש האינטרסים בין אתונה לירושלים, הצטרפה קפריסין. בשנת 2018 נחתם בבאר שבע מזכר הבנות בין שלושת המדינות על שיתופי פעולה בתחומי האנרגיה, תיירות ומסחר, וביטחון.

המשולש בנט־לפיד־הרצוג

מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, ישראל מתנהלת בזירה הדיפלומטית במנעד שמאפשר תמרון דיפלומטי בהתאם לזיהוי הצרכים. בחזית הזו חשוב להבחין בין שלושה שחקנים: רה"מ בנט מדגיש את הגישה הפרגמטית בנוגע לסכסוך בין רוסיה ולאוקראינה. הוא לא בוחר צדדים באופן מובהק, סירב לשלוח נשק לדרישתו של זלנסקי, ומנסה להירתם להיבט ההומניטרי ולסיוע לאזרחי אוקראינה.

שר החוץ לפיד נוטל תפקיד ביקורתי ומצפוני יותר והיה השר הראשון והיחיד שהתבטא נגד התוקפנות הרוסית. ב־24 בפברואר הוא טען מפורשות כי המתקפה הרוסית על אוקראינה היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי. ככל שהלחימה באוקראינה ממשיכה ואף מתעצמת יש צורך בחזרה תכופה על האמירה הזו היות והיא מחזקת את ההיבט הנורמטיבי והערכי במדיניות החוץ של ישראל.

השחקן השלישי ואולי החשוב ביותר הוא נשיא המדינה הרצוג שמפלס לו דרך מרשימה שמוסיפה ממד רציונלי, מפוכח ובוגר יותר לסדר היום הדיפלומטי של ממשלת בנט־לפיד. הנשיא הרצוג משלב בין גישת שר החוץ ורה"מ. בדומה ללפיד, חשבון הטוויטר הפעיל של הרצוג פרסם גינוי למלחמה באוקראינה, לרבות הפגיעה באזרחיה ובחוק ובסדר העולמי. עם זאת, כמו בנט, הרצוג נמנע מלבקר ישירות את התוקפנות הרוסית - במטרה למנוע פתיחת חזית מיותרת עם מוסקבה.

השימוש המושכל בנסיונו הרב של הרצוג הן בזירה הפוליטית המקומית כשר וחבר כנסת והן הדיפלומטי כראש הסוכנות היהודית הוא מרשים ביותר. בלטו במיוחד פגישותיו של הרצוג ביוון ובקפריסין בשבוע שקדם לפסגה באנקרה עם ארדואן, שבהם שלח הנשיא מסר מרגיע לשותפות האסטרטגיות של ישראל. בין השאר, הרצוג הבטיח כי הנרמול היחסים עם טורקיה לא מגיע על חשבון הברית ההלנית. שכבה נוספת למסר זה נוגעת לעצמאותה של מדיניות החוץ של ישראל כשחקנית חשובה באגן הים התיכון: אי כניעה לסחטנות דיפלומטית על רקע היריבות ההיסטורית בין טורקיה יוון וקפריסין.

המשבר הכלכלי הקשה בטורקיה, וסיבוב הפרסה של ארדואן, שפעל בחודשים באחרונים לנרמל את היחסים עם שורה של מדינות שאיתן הסתכסך ביניהן ישראל, משחקים לידיים של ממשלת בנט. הנחת צינור גז הוא בתהליך שיקח זמן רב וידרוש השקעות ארוכות טווח מצד כל השותפים. כדאי אומנם רצוי שישראל תמשיך לבחון את כדאיותו לצד התפתחויות בחזית באוקראינה אך ניכר כי השינויים הגיאופוליטיים בסדר העולמי מייצרים גם הזדמנויות חדשות במזרח התיכון ורצוי לסמן מטרות כבר כעת. לצד הניסיון הכנה לאפשר לארדואן לבנות נתיב אמון מחודש עם ממשלת בנט והגברת שיתוף הפעולה המסחרי, התרבותי והתיירותי - צריך להמשיך לשמר הישגים ולפתח נתיבים חדשים בציר ההלני, תוך שמירה על עקירון "הפרד ומשול" והמשך שימוש בכלים דיפלומטיים מגוונים בדמות המשולש בנט־לפיד־הרצוג.