אז רוסיה אמרה. היא אמרה רשמית ופומבית, שהיא מפחיתה "באופן דרסטי" את פעולות צבאה סמוך לבירת אוקראינה קייב וסביב העיר הצפונית הנצורה צ'רניהיב (צ'רניגוב).
הפנטגון מגיב בספקנות, מפני שאיך אפשר אחרת. באמצע פברואר, רוסיה הודיעה רשמית וחד־משמעית שהיא מפנה כוחות מקירבת הגבול האוקראיני, מפני שה"תמרונים" שבהם השתתפו הגיעו אל קיצם. היא פלשה כעבור עשרה ימים.
למנהיגי רוסיה יש יחסים מורכבים עם האמת. תמיד היו. והם העמיקו והלכו בשבועות האחרונים. פקפוק חייב אפוא ללוות כל הכרזה רוסית, שמשתמעת ממנה דה־אסקלציה.
אף על פי כן היו סימנים שהרוסים אמנם מורידים פרופיל בפרוזדור הצפון־מערבי של קייב, שבו התנהלו קרבות־רחוב בין הפולשים למגינים במשך שבועות. בקרבות האלה נחרבו שורה של ערים קטנות ושל כפרים, שהיו לפני המלחמה פרוורים נעימים של המעמד הבינוני.
הרוסים מבקשים לייצר "אמון הדדי"
מה זה אומר? הדה־אסקלציה בצפון מתיישבת עם הודעה רוסית על כוונה לרכז את המאמץ הצבאי בדונבאס, חבל התעשייה והפחם העשיר במזרח אוקראינה. שם הרוסים הקימו שתי "רפובליקות עממיות", והכירו בעצמאותן ערב הפלישה. ההגנה על הרפובליקות נעשתה התירוץ העיקרי ל"פעולת השיטור המיוחדת". אבל גבולותיהן המוצהרים של הרפובליקות האלה רחבים הרבה יותר מן השטחים הנמצאים בשליטתן. צבא רוסיה מתכוון להשתלט על מלוא השטחים שהן תובעות, ממאריופול, עיר הנמל הנצורה והמעונה בדרום, עד חארקיב, הכרך הגדול, המופצץ ללא הרף, בצפון.
כדי להשתלט על דונבאס, צבא הפלישה הרוסי יצטרך לנתק את קווי האספקה של צבא אוקראינה. הוא יעשה כן, לדעת משקיפים, באמצעות התקדמות במעלה נהר הדניפרו (דנייפר). זו הייתה כנראה מגמת פניהם של הרוסים מלכתחילה, כאשר נחתו בחוף האוקראיני של הים השחור, כבשו את הערים חרסון ומליטופול, וניסו לפרוץ אל מיקולאייב. ההנחה הייתה שהכוח הדרומי ייפגש עם הכוח הצפוני בשערי קייב, ולפיתת שני הטורים תחנוק את בירת אוקראינה.
זה לא קרה. הרוסים אומרים שהם מוותרים על הפריצה אל קייב ואל צ'רניהיב כדי ליצור "אמון הדדי" בשיחות השלום. רצונם לעורר אמון נוגע ללב, אבל אין צורך להאמין בקונספירציות כדי להבין שהוויתור על קייב וצ'רניהיב אינו וולונטרי. הוא תוצאה של כישלון צבאי. ההפוגה בקרב על קייב תעניק לרוסים הזדמנות למלא את השורות - ולמלא את המחסנים. זה עניינן של הפוגות, יהיה התירוץ הניתן להן אשר יהיה.
סביר להניח, שהקרב על קייב יתחדש. כדאי להיזכר שב־1996, לאחר שהפסידה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, רוסיה חתמה הסכם שלום עם המורדים הצ'צ'ניים, והעניקה להם עצמאות דה־פקטו. היא חידשה את המלחמה שלוש שנים וחצי אחר כך, החריבה את צ'צ'ניה וסיימה את עצמאותה. אוקראינה אינה צ'צ'ניה, אבל פוטין הוא אותו פוטין (הוא היה ראש הממשלה, כאשר התחילה מלחמת צ'צ'ניה השנייה).
לוחם פרו־רוסי במריופול באוקראינה / צילום: Reuters, Alexander Ermochenko
רק תשאלו את מדינת פולין
צלילי הפיוס וההתרככות בוקעים לא רק ממשרד ההגנה במוסקבה, אלא גם ממשרד החוץ. השיחות באנקרה השבוע לבשו אופי קונסטרוקטיבי. זאת אומרת, הרוסים לא רק חזרו ודקלמו את דרישות־הפתיחה של ממשלתם, כולל "דה־נאציפיקציה", אלא ממש נשאו ונתנו. זה על כל פנים מה שטוענים האוקראינים.
יועץ בכיר במשרד הנשיא, מיחאיילו פודוליאק, הפריח את מספר־הקסם החדש, "15". אוקראינה מציעה, ורוסיה שוקלת בחיוב, שביתת נשק של 15 שנה, שבמרוצתן שתי הארצות יישאו וייתנו על הסדר־קבע בשטחים האוקראיניים שרוסיה סיפחה, או רוצה לספח: חצי האי קרים ודונבאס, וכנראה גם "פרוזדור טריטוריאלי" ביניהן. שתי הארצות יתחייבו, על פי ההצעה, שלא להשתמש בכוח במרוצת 15 השנה האלה.
קשה לדעת מה לחשוב על ההצעה הזו. אם אינני טועה, הצד הלוחם היחיד שהציע משהו מעין זה ב־75 השנה האחרונות היה החמאס בעזה. זה רעיון ה'הודנה' עם הציונים ל־50 שנה, או לעשר שנים. כמובן, ה'הודנה' של החמאס נועדה רק להיות שלב ביניים בדרך להריסת המדינה הציונית, בקונטקסט האוקראיני, ההפוגה נועדה להיות שלב ביניים אל הסכם שלום.
אבל מעצם הרעיון של הסכם לשביתת נשק ארוכה מאוד נודפים ניחוחות של הדיפלומטיה האירופית בין שתי מלחמות העולם. גרמניה הנאצית חתמה על "הסכמים לאי־התקפה" עם פולין ב־1934 ועם ברית המועצות ב־1939. כל אחד מהם נחתם לעשר שנים. ההסכם עם פולין החזיק מעמד קצת יותר מחמש שנים וחצי, וההסכם עם ברית המועצות לא הגיע אל יום הולדתו השני.
רוסיה הבטיחה לערוב לשלומה
באפריל 1941, תשעה שבועות לפני פלישת גרמניה הנאצית, ברית המועצות כרתה "חוזה נייטרליות" עם קיסרות יפן לתקופה של "חמש שנים", עם אופציה ל"חמש שנים נוספות", אלא אם אחד הצדדים יקדים להודיע שנה מראש על סירובו לחדש. הנוסח הזה מוכרח להיחשב למגוחך עד אבסורדי בעיני המתבונן בן ימינו. ברית המועצות ביטלה את החוזה כלאחר יד ארבע שנים וארבעה חודשים לאחר חתימתו, ופלשה ליפן.
נראה כי הפעם היחידה שהסכם כזה נחתם לאחר מלחמת העולם השנייה היתה ב־1984, בין דרום אפריקה האנטי־קומוניסטית, בשלטון המיעוט הלבן, לשכנתה מוזמביק, בשלטון הרוב השחור, תחת משטר מרקסיסטי־לניניסטי. כאשר נשיא מוזמביק, סאמורה מאשל, נשאל על נכונותו לחתום הסכם עם משטר האפרטהייד הוא השיב, "יש שני דברים שאדם אינו יכול לבחור: את אחיו ואת שכניו".
שביתת נשק ל־15 שנה יכולה להיחשב לרצינית רק אם יינתנו לה ערובות צבאיות חוזיות. התחייבות אמריקאית תצטרך לקבל אשרור של רוב מיוחס בסנאט של ארה"ב. הסיכוי לאשרור כזה מסופק, אבל גם אם יינתן הוא ירוקן את הפלישה הרוסית מהגיון הפתיחה שלה. פוטין רצה לא רק "דה־נאציפיקציה", אלא נייטרליות אוקראינית, "פירוז" של אוקראינה, והתחייבות שהיא לא תצטרף לנאט"ו. ברית דו־צדדית עם ארה"ב, או עם חברות אחרות בנאט"ו תהיה ההיפך מ"פירוז".
מצד שני, איך אפשר להעלות על הדעת הסכמה אוקראינית לפירוז ולנייטרליות בלי ערובות שיגנו עליה מפני גחמותיו של נשיא רוסי בעתיד. ב־1994, כאשר אוקראינה ויתרה על הכוח הגרעיני שהיא ירשה מברית המועצות, רוסיה הבטיחה לערוב לשלומה מפני התקפות בעתיד. אכן.
הסאנדיי טיימס של לונדון דיווח השבוע, כי כאשר האוליגרך רומן אברמוביץ' נשא פתק בכתב ידו של נשיא אוקראינה זלנסקי אל פוטין במוסקבה, בתחילת חודש מרס, הדיקטטור הרוסי סירב לקבל, והסמיך את אברמוביץ' להגיד לזלנסקי, "אנחנו נחסל אתכם". הנכונות המשתמעת שלא לחסל מוכרחה להיחשב לזמנית ומקרית, וחזקה עליה שהיא לא תאריך ימים.
שליחי אוקראינה למשא־ומתן באנקרה הודרכו על ידי ממשלתם להימנע מלאכול או לשתות במהלך שיחותיהם. בהלת הרעלה צנחה על האוקראינים, לאחר שאברמוביץ' ושניים נוספים סבלו הרעלה במהלך שליחות-שלום בקייב. מקורות אמריקאים מניחים שזו הייתה תוצאה של גורמים סביבתיים, לא של נשק כימי או ביולוגי. אבל האוקראינים מוכנים להאמין הכול על הרוסים.
מדען אוקראיני בכיר דיבר השבוע בפורום בינלאומי על עניין לא פוליטי. הוא היה צריך להזכיר את קשריו המדעיים עם הרוסים לפני המלחמה. "ידידינו לשעבר", הוא אמר עליהם, "הם עכשיו אויבינו המרים".
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובגלובס: https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
