החלטת הרב הצבאי הראשי שלא לאפשר חיטוט בתיקים כדי לאתר חמץ בפסח היא נכונה ומבורכת

הכותב הוא מנכ״ל תנועת נאמני תורה ועבודה

מוצב צה"ל פסח תשנ"ו. המוצב מוחזק על ידי פלוגת נח"ל בני מושבים וקיבוצים, מרביתם חילונים שמעולם לא חוו פסח כשר. כל חיילי הפלוגה התגייסו למבצע הניקיון, היה ליל סדר ניפלא וכללי החג נשמרו באדיקות על ידי כולם, מתוך כבוד רב והערכה הדדית. באחד מימי חול המועד, אחד מחברי החיילים חזר מביתו עם פיתות בתיקו ואכל אותן יחד עם הגששים במקום צדדי ונסתר ליד רמפות המוצב. לכולם, כולל אותו חייל, היה ברור שזה חייב להיעשות בצנעה. אסור להתקרב איתן לכלים או למטבח וחובה לוודא ששום פירור לא יתגלגל ויפגע בניקיון עליו עמלנו. כחייל דתי זה כמובן ציער אותי לשמוע, אך הלכתית זה לא פגע בכשרות שהרי איסור בל יראה ובל ימצא, אינו תקף אלא על מה שנמצא ברשותך. העובדה שלא חיטטו לו בתיק , שמרה את המצב בו כולם מכבדים את הכללים הנדרשים לשמירת הפסח. כל חייל דתי עם קצת פז"ם, יודע שהערבות הטובה ביותר לשמירה על רמת הכשרות בצה"ל, מתחילה קודם כל בכבוד הדדי בין כלל החיילים.

כך היה בסוף שנות התשעים ובשנים שאח"כ החלו במקומות לא מעטים לעשות מסדרי פתיחת תיקים, חסימת חבילות אישיות כשבוע מראש ועוד. אלה אשר חייבו את החיטוט בשם שמירת הכשרות אינם אלא כמו הנחש שהוסיף על איסור אכילת עץ הדעת גם את "ולא תיגעו בו", ויצרו בומרנג מיותר. החיטוט בתיקים וההגזמות ביחס לחפציו של הפרט, עוררו את הפורום החילוני וחדו"ש לעתור לבית המשפט העליון ולבקש חופש וכבוד לפרט.

נשווה לרגע את הנעשה בצה"ל למה שקרה באותה סוגיה בבתי החולים. שם, הרבנות הראשית לא הייתה מוכנה למצוא פתרון והתעקשה שוב ושוב על הצורך לחטט בתיקים. חוסר הנכונות של הרבנות הראשית לפשרה, בא למרות שלל ההצעות ההלכתיות שהונחו על השולחן. הסאגה הסתיימה בכך שבית המשפט אסר את החיטוט וכל התהליך לא הוסיף כבוד, בלשון המעטה, לקיום הלכות הפסח.

הרבנות הצבאית בניגוד לרבנות הראשית, הבינה היטב שחיטוט לא יקרב אף אדם ליהדות ומצד האמת הוא גם לא מחויב מצד ההלכה. ניתן למנוע ערבוב חמץ בכלים או באוכל, בעזרת מגוון כללים אחרים שאינם מחייבים ירידה לחייו של הפרט. בהתאם לכך היא התחייבה שלא לעשות בדיקה יזומה בחפצים האישיים של הנכנסים לבסיסי הצבא, ו"למען הסר ספק" הוסיף הפרקליט שייצג את הצבא, "בכוונת צה"ל לרענן את ההנחיות בנושא. חידוד כאמור יופץ לקציני ומפקדי צה"ל לקראת חג הפסח הקרוב" - כל זאת על מנת למנוע את החיטוט.

 על החילונים למשוך את העתירה

אשר על כן, אבקש לטעון שלאחר שהרבנות הצבאית הודיעה קבל עם ובג"ץ שלא תחטט בתיקים - זה הזמן מצד העותרים החילונים, למשוך את העתירה.

ננתח לרגע את תשובת הצבא לבית המשפט: מצד אחד הוא מבקש להמשיך את הכלל שאין להכניס חמץ לצה"ל ומנגד הוא מודיע שלא יחטט בתיקים.

מהקצה החרדי לאומי יש שאינם מוכנים לקבל זאת, שהרי כיצד אפשר ליצור פקודה מבלי היכולת לאכוף אותה עד הסוף.

מהקצה החילוני גם לא מוכנים לקבל זאת, שהרי אמנם לא מחטטים בתיקים אבל עדיין הפקודה דורשת צבא נקי מחמץ.

אמת. יש פה מורכבות וצודקים שני הצדדים הטוענים שעמדת הצבא אשר נוסחה יחד עם הרבנות, איננה תפורה הרמטית. אבקש לטעון כי העמימות היחסית שנותרה, מעידה דווקא על נכונות הפיתרון.

אם חייל מתעקש על פיתה - לא נחטט לו בתיק

עמדת צה"ל אומרת למעשה: אנו רוצים לשמור על אופיו של הצבא כיהודי ואנו רוצים לוודא שהאוכל יהיה כשר לפסח. ואולם, אם יש חייל שמתעקש על פיתה, לא נחטט לו בתיק. נתעלם ונאפשר לו סוג של חופש כל עוד אין סיכוי שהפיתה תיגע בכלים או באוכל. הפקודה לא תבוטל אך גם לא תיאכף על הפרט "עד הסוף". אכן זה לא מושלם מבחינת העותרים ועדיין קיים חשש שמפקד מסויים יפעל בצורה שאינה תורמת כלפי חייל שהביא חמץ בתיקו, אך נדמה שרוב צה"ל הפנים היטב שאפשר להקפיד על כשרות הפסח גם בלי קיומם של מסדרי תיקים אישיים.

הוצאת הנחיה שיש בה סוג של מורכבות ובנויה במידה מסויימת על התעלמות ממקרים זניחים, היא פתרון מעשי שפותר הרבה משברים ומחלוקות בהיבטים שונים בחיינו. פתרון שכזה מחזק את האמון ואת הכבוד ההדדי אשר גם במונחים הלכתיים גרידא, מסייע פי כמה וכמה לשמירת רמת הכשרות בפסח.

שתי אפשרויות ניצבות כעת בפני העותרים: האחת היא להמשיך להתעקש על חופש מלא ולקוות שבג"ץ יצדד בכך, כי גם הוא אינו יכול להכיל הוראות סותרות. בית משפט מעצם תפקידו חייב לקבוע "שחור" או "לבן" ואין לו יכולת להכיר במציאות של "אפור". פסיקה אשר תשנה את הפקודה ותאפשר הכנסה רשמית של חמץ לצה"ל, תהיה "ניצחון" חילוני, אבל יהיה בה הפסד גדול לאלו המנסים למצוא פשרות ולאפשר חיים משותפים ומתחשבים יחדיו. דתיים רבים המצדדים בפשרות כמו מסלול מקביל לנישואין אזרחיים, קיומה של תחבורה ציבורית בשבת במקביל לצמצום המסחר ועוד ועוד, יפנימו בעקבות "ניצחון" שכזה, שאין בישראל יכולת להגיע לפשרות, אלא רק משחק סכום אפס שבו האחד מכניע את השני.

האפשרות השנייה היא להסתפק בהתחייבות הצבא שלא לחטט בתיקים, למשוך את העתירה ולעבור לטפל נושאים אחרים בהם נדרשת פשרה או הסדרה בין מגזרים שונים. זה ניצחון חלקי לעותרים, אך שלם ונכון יותר עבור עתיד כולנו כעם יהודי המבקש לחיות יחד.

נדמה לי שאם נדע לכבד את הוויתור החלקי שנוצר כאן, נצליח גם בהסדרים הבאים העומדים לפתחנו בסוגיות דת ומדינה.