לשחקן כריסטופר ווקן דווקא הייתה ילדות מתוקה לפני שהפך ל"מוזר" של הוליווד

כריסטופר ווקן, בן 78, הוא שחקן זוכה באוסקר שהופיע ביותר מ־100 סרטים, כולל "צייד הצבאים" ו"תפוס אותי אם תוכל". הוא אחד הכוכבים בסדרה "סברנס" של אפל טיווי+ ובסדרה של פריים ווידאן "פורעי החוק". הוא שוחח עם מארק מיירס.

במהלך קריירת הסרטים שלי, לוהקתי לשחק הרבה דמויות מוזרות. המגמה התחיל ב"הרומן שלי עם אנני" ב־1977, ואיכשהו לשחק את הסוג הזה של אישיות דבק בי.

אבל ב"אנני", התפקיד שלי כאחיה האובדני של דיאן קיטון, דוויין, שיושב בחדר שלו בחושך, לא קשור לילדות שלי. לא קרה לי שום דבר נורא כשגדלתי, תודה לאל. זה היה רק משחק, והתחלתי בגיל מאוד צעיר. האזור בו גדלתי באסטוריה, קווינס, היה שלו ומוכוון למשפחות. הרבה מהאנשים שחיו שם דיברו את שפת מדינות המוצא שלהם כשפה ראשונה ואת האנגלית כשפה שנייה.

"במאפייה המשפחתית שלנו, Walken’s, כל מי שעבדו בחזית ומאחור דיברו גרמנית. בעלי המכולת והקצב בהמשך הרחוב דיבר באיטלקית. זה היה כמו לגדול באירופה. גרנו בדירה קטנה בקומת הקרקע. חלקתי חדר שינה עם אחי הקטן גלן. לאחי הגדול, קן, היה חדר משלו.

"אמי ואבי הגיעו לאמריקה בערך באותו זמן בשנות ה־30. אמי, רוזלי, הייתה סקוטית ואבי, פול, היה גרמני. שניהם היו מבוגרים כשהגיעו לכאן ושניהם ברחו מחיים קשים. אביו של אבי היה אופה, ואחיו היו אופים. עד שעזב את גרמניה, הוא גם היה אופה. בניו יורק, עבד אצל אופה אחר עד שפתח את Walken’s.

"אמי הייתה עקרת בית שהייתה מאוהבת בעולם הבידור. הייתה לה תשוקה לסרטים ולתיאטרון, בעיקר מחזות זמר. היא ביקשה מאנשים לקרוא לה רוז, כמו השחקנים רוזלינד ראסל. שמי האמיתי הוא רונלד. היא קראה לי על שם השחקן רונלד קולמן.

"אבי עבד קשה והיה איש שקט. אמי הייתה זו שהייתה לה אישיות בולטת. כשהייתי בן 5, היא גרמה לי ללמוד ריקוד עד גיל 8, ואז הלכתי לבית ספר למחול באסטוריה. בימים ההם, לשם משפחות היו שולחות את הילדים. זה לא היה עניין של תעשיית הבידור. בית ספר למחול היה כמו שיעורי פסנתר - זה היה משהו תרבותי שילדים עושים. בנים הלכו ללמוד סטפס ובנות למדו באלט.

"שני הוריי אהבו סרטים. היינו עולים לרכבת התחתית ומגיעים לטיימס סקוור תוך 15 דקות. הם היו בוחרים סרט מתוך אחד מעשרות אולמות הקולנוע שהיו שם. כשישבתי בחושך וראיתי שחקנים שהיו גדולים מהחיים, הדמיון שלי התפתח. רציתי לעשות מה שהם עשו.

"לא הייתי רגיש במיוחד כילד. למעשה, הייתי די פרוע ורועש והייתי מתרוצץ הרבה ואנשים היו אומרים לי לשבת ולשתוק. התפקיד הראשון שלי הגיע בגיל 5, כניצב בהפקה חובבנית של המחזה 'מדאם באטרפליי'. כשהטלוויזיה התחילה בראשית שנות ה־50, הרשתות היו זקוקות לתוכניות. הרבה תוכניות רדיו עובדו לטלוויזיה, והרבה תוכניות לכל המשפחה היו בצורך מתמיד בילדים לתפקידים שונים.

"לא בהכרח היית צריך להיות ילד שחקן. אם יכולת לשיר ולרקוד קצת ולומר שורה או שתיים, זה הספיק. היו אודיציות ללא הרף. אמא שלי הייתה שייכת למשהו שנקרא 'אגודת אימהות הבמה'. היא גם קראה את רוס רפורט ואת ווריאטי, שם נרשמו המקומות בהם נערכו אודישנים.

"אמא שלי לא דחפה אותי או את אחיי למשחק. היא דחפה אותנו לעסקי הבידור. הזדמנויות משחק פשוט היו יותר נפוצות אז. אחי, קן, היה שחקן קבוע באופרת הסבון הרדיופונית "האור המנחה". כשהיה עסוק בתוכנית טלוויזיה, אני הייתי מחליף אותו ברדיו כי היה לנו קול דומה.

"אחרי התיכון, אבי רצה שאעבוד במשרה מלאה במאפייה שלו. זה היה עסק טוב ועבדתי שם במשלוח של עוגות חתונה. אבל נמשכתי לבמה וחשבתי שאהיה במחזות זמר. קריירת הסרטים שלי הייתה מקרית. חבר דחק בי לעשות אודישן למחזה, אז עשיתי וקיבלתי את התפקיד.

"ואז קיבלתי תפקיד של במאי במחזה "אני ואחי" של רוברט פרנק. אחרי זה היו עוד תפקידים קטנים, אבל היה לי הכישרון להיות בלתי נלאה. התפקיד הראשון הגדול שלי בסרט היה ב"תחנה הבאה, גריניץ' ווילג'" ב־1976.

"היום אשתי, ג'ורג'יאן - שהיא מנהלת ליהוק, ואני גרים בקונטיקט בבית כפרי ישן ונוח על שטח של כמה דונמים. עברנו לכאן לפני 45 שנה. הבית שלנו גובל בשמורת טבע שיש בה המון חיות ויש לנו נוף יפה ופתוח. אני לא גר בלוס אנג'לס. כשאני עושה שם סרטים אני גר במלונות.

"בבית אני אוהב לבשל, אבל אני לא אוכל עוגה או גלידה. תמיד היה לנו את זה בסביבה כשהייתי ילד. אכלתי מספיק".

"המטבח" של כריסטופר

האם אתה עובד בזמן שאתה מבשל? אני עושה זאת. אני קורא תסריטים על השיש במטבח.

התהליך? אני קורא את השורות שלי, חצי בקול, שוב ושוב. לאט, אני משנן אותן.

דמות? כשאני משנן, אני מתחיל לשים לב לדברים לגבי הדמות שלי ומפתח לה אישיות.

לקח? כשחקן, זה לא משנה אם הקהל יודע על מה אתה מדבר. הם רק צריכים לדעת שאתה יודע על מה אתה מדבר. זה הבדל גדול.