הרשויות מקבלות החלטות בלי לנמק אותן. זה חייב להשתנות

הכותבת היא יועצת בתחום הממשל, החברה והשקיפות. לשעבר ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע

הורים בוודאי מכירים את הסיטואציה בה עם קבלת החלטה מסוימת הילד מבקש לדעת "אבל למה?" בכל מדריך להורה המתחיל כתוב כי רצוי לתת לצד ההחלטה הסבר, על מנת שהילד יצליח להבין את ההיגיון (ככל שישנו) מאחורי ההחלטה. נכון, ההסבר לא תמיד מסיים את פרץ השאלות, אך ההנחה החינוכית היא כי הדבר יבהיר כי לא מדובר בהחלטה שרירותית (אם כי לעתים ישנן החלטות שרירותיות) ובמקרים דומים בעתיד, ידעו שני הצדדים מה ההחלטה הצפויה. בתיאוריה.

ההיגיון והתיאוריות הללו רלוונטיים גם ביחסים שבין אדם לרשות ציבורית.

בישראל, המחוקק ציפה כי מי שפונה לרשות ציבורית בבקשה, לא יידרש כלל לשאול "למה". החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) משנת 1958, הידוע כ"חוק ההנמקות", קובע כי רשות ציבורית תהיה חייבת לתת מענה לאדם בתוך 45 יום. ככל שהרשות החליטה לסרב לבקשה - היא נדרשת לנמק החלטתה. קבלת החלטות לא מוסברות - ברשויות כמו אצל הורים - אינה מבטלת את ההחלטות. אולם, לפחות ביחס לרשויות, החוק ניסה לתת סיוע (סעד) למבקש, ובמקרים מסוג זה אם מגיע דיון לבית המשפט, הרשות היא זו שצריכה לבסס את החלטתה.

פרקטיקה אוטופית

יש להניח כי רבים מכם נתקלו במציאות שונה מהמתואר, בבית ובציבוריות, הן לעניין מתן המענה, הן לעניין ההנמקה, והן לעניין ההשלכות של התנהלות כאמור על החלטתה של הרשות. נדמה כי חוק ההנמקות הוא פרקטיקה אוטופית שאינה נפוצה במחוזותינו.

לאחרונה ג'ולייטה ביירחטריאן, באמצעות עורך דינה אלי גרביץ, החליטה לנסות לאתגר את המדינה ולגרום לה לעמוד בהוראות החוק. ספוילר: ניסיונה לא צלח, אולם זכינו לעמדת מיעוט שיש לקוות שתהיה עוגן בעתיד לשינוי המצב.

סיפור המקרה, בקצרה, נוגע לבקשתה של ביירחטריאן להכיר בה כיהודייה, לצורך חוק השבות על אף היותה בת דת אחרת (נוצרייה). בקשתה זו סורבה בעל-פה. נדרשו לה שני הליכי חופש מידע בבתי משפט כדי להבין על מה מתבססת החלטת הרשות. בקשה שנייה של ביירחטריאן נענתה שוב בשלילה, בהחלטה ללא נימוק. כאשר פנתה ביירחטריאן לבית המשפט המחוזי בהתבסס גם על חוק ההנמקות, הבטיחה הרשות לבחון את בקשתה שנית והעתירה נמחקה.

פנתה המבקשת לבקש סעד מבית המשפט העליון. בהתבסס על חוק ההנמקות ביקשה כי במקום שיטריחו אותה, תידרש הרשות לעמוד בפני בית המשפט ולבסס את החלטתה. כמו שכתב המחוקק.

ביירחטריאן לא מצאה סעד בבית המשפט העליון. דעת הרוב הייתה שמכיוון שניתנה החלטה חדשה, אין עוד טעם בערעור. השופטים הוסיפו נזיפה קלה בשולי פסק הדין גם לרשות. הם נזפו כי אי קיום הוראות החוק פוגעת במבקשת ובאינטרס הציבורי. אבל זאת רק בשולי הדברים.

המעניין בהחלטה של בית המשפט, הוא דווקא דעת המיעוט המפורטת של השופט שאול שוחט, שמונה לעליון במינוי זמני לאחרונה. השופט מפרט את הדרך המפותלת והמאמצים שנדרשו מאת המבקשת, בשל התנהגות הרשות. התנהגות זו מצדיקה שהרשות תדרש להתאמץ לבסס החלטותיה, כפי שנקבע בחוק ההנמקות. מחיקת העתירה על ידי המחוזי גרמה לעוול למבקשת שלא בצדק. בהחלטה זו, סבר השופט שוחט, הוראות חוק ההנמקות הופכות לאות מתה.

אות מתה

נודה על האמת, חוק ההנמקות הוא אכן אות מתה. השגרה בה רשויות ציבוריות כלל אינן משיבות לפונים, או משיבות תשובות לאקוניות, מוכרת לכולנו. לזכותו של המחוקק יש לומר, כי הוא צפה את הנולד, ולצד הצפייה הוא נתן כלי לפתרון: העברה של חובת הצדקת המעשה על הרשות. אם ההנחה שלנו היא שהרשות, ככלל, צודקת, בעת אי מתן מענה מנומק ההנחה מתהפכת. הרשות נדרשת "להזיע" בפני בית המשפט, והמבקש יכול להתרווח, ולו במעט. כאשר בתי המשפט אינם נוקטים בגישתו של השופט שוחט, הם בפועל נותנים רוח גבית לרשויות להפר את הוראות חוק ההנמקות, ולהותיר את הציבור כשידו על התחתונה.

השופט שוחט כתב החלטה שצריכה לעמוד אל מול עיניהם של מקבלי החלטות ברשויות הציבוריות. אסור להקל בצורך של האדם המבקש, ושלנו כציבור, להבין את הנימוקים העומדים ביסוד החלטותיה של רשות ציבורית. במקום בו נמנעה מהאזרח הידיעה הזו, טוב יעשו בתי המשפט אם יתנו סעד למבקש ולא לרשות.

לו עמדת המיעוט של השופט שוחט תהפוך להיות עמדת רוב בהליכים אחרים, יזהרו הרשויות בהתנהלותן, ובתי המשפט יקלו, ולו במעט, על הקושי של האדם העומד חסר אונים מול החלטות שנימוקיהם אינם בצדם. נקווה שכך יהיה.