סוף פסוק? המאבק של תושבי גבעת עמל רחוק מלהסתיים

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות', ואף ייצג חלק מהדיירים בפרשה

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הבקשה לתובענה ייצוגית שהוגשה על-ידי חלק מתושבי גבעת עמל, מסיט את הדיון מעוולות שביצעו הרשויות ובעלי הקרקע כלפי התושבים. בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי הסכימו כי עניינה של גבעת עמל אינו ראוי להתברר במסגרת תובענה ייצוגית ממגוון רחב של סיבות, ועסקו בסוגיית הסתלקות מהבקשה לתובענה ייצוגית, עם תגמול או ללא תגמול. דברים אללה אינם עומדים בלב הדיון של תושבי השכונה - העוולות שבוצעו כלפיהם במשך שנים.

בעיניי, כמי שמטפל עד היום בעניינם של חלק מהתושבים, לב העניין כעת הוא משפט אחד מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופט נעם סולברג). כך נכתב: "מקובלת עלינו טענת המדינה, שלפיה 'על אף שהדברים אינם בגדר הכרעה שיפוטית [...], הם עלולים להשפיע שלא כראוי על הליכים תלויים ועומדים בנושא גבעת עמל, ועל הליכים אחרים אם יוגשו'". ובכן, ממה חוששת המדינה, ומדוע בית המשפט העליון נימק את ביטול פסק דינה של כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן גם בנימוק יוצא דופן זה?

אין זה סוד שתושבי גבעת עמל סבורים כי הכספים שנפסקו לטובתם (3 מיליון שקל למשפחה) אינם משקפים את המגיע להם, וכי מגיעים להם כספים נוספים. תפיסת עולם מוצדקת זו הביאה חלק מהתושבים להגיש את הבקשה לתובענה הייצוגית, וחלק אחר הגיש תובענה המבוססת על חוק איסור לשון הרע, מתוך הנחה כי הליכים אלה יביאו כספים נוספים לכיסם.

לטעמי, הגיע הזמן שבתי המשפט יבררו את הטענות של תושבי גבעת עמל על בסיס עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין) שנקטו רוכשי הקרקע לדורותיהם, בעידוד המדינה ועיריית תל אביב (ביחד עם עוולות נוספות נגד גופים אלה, כגון רשלנות).

עוולת הנגישה קובעת כך: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך".

במשך שנים הגישו רוכשי הקרקע (בשרשור משפחת דנקנר ולאחר מכן יצחק תשובה) תביעות סרק לא מבוססות לבתי המשפט השונים - בלשון החוק "הליכי נפל" - שלא היה בהן אמת, ונטען בהן כאילו תושבי השכונה הם "פולשים". המציאות הייתה הפוכה ב-180 מעלות: התושבים שהו במקום כדין, והמדינה וכן רוכשי הקרקע הפרו ברגל גסה את ההסכם משנת 1961, בו התחייבו לשכן את תושבי השכונה בדירות חדשות שהם היו אמורים לבנות עבורם.

60 שנים (!!) של עשרות, אם לא מאות, הליכים משפטיים שהיוזם היה בעלי הקרקע, והמילה היחידה שניתן לומר עליהם היא שאלה היו הליכי נפל. כל אלה הסתיימו בפסק דינו של כבוד השופט מנחם קליין (שאושר, בצד המהותי, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון), אשר קבע באופן חד-משמעי כי תושבי השכונה שהו במקום כדין, לא היו פולשים כלל ועיקר, וכי הרשויות ובעלי הקרקע נהגו בהם שלא כראוי.

היה מזעזע לראות כיצד בהליך שנוהל בפני כבוד השופט קליין בבית משפט השלום, התייצבו המדינה ועיריית תל אביב לצד בעלי הקרקע, בניסיון להדוף את טענות התושבים על הפרתו היסודית והבוטה של הסכם 19,61 וזאת במקום לבצע את תפקידן, לתמוך בטענות התושבים ולהפסיק את ההתעללות בהם.

במהלך 60 השנים הללו סבלו תושבי השכונה מנחת זרועם של הרשויות ורוכשי הקרקע, וזאת מעבר לתביעות הסרק שהוגשו נגדם: בשכונה שהה "שריף" מטעמם של רוכשי הקרקע שהיה עסוק במניעת כל בנייה או פעולה אחרת בבתים והכין תשתית לצווי מניעה תכופים, עיריית תל אביב סירבה לספק תשתיות בסיסיות לשכונה ולא סיפקה שירותים שוטפים כראוי, בעלי הקרקע שיסו חלק מבני משפחה אלה באלה ויצרו קרעים עמוקים שלא יירפאו עוד שנים רבות, המדינה לא אכפה על בעלי הקרקע את התחייבותם בהתאם להסכם 1961, ותושבים רבים פשוט כרעו תחת הנטל, נשברו ומכרו את זכויותיהם במעות בודדות.

כאשר בית המשפט העליון כותב בפסק דינו כי אין ולא יכולה להיות תובענה ייצוגית, הואיל ומרבית התושבים התפשרו במהלך השנים עם בעלי הקרקע ועזבו את המקום (ולכן אין גם קבוצה לצורך תובענה ייצוגית), הוא מתעלם, או אינו מודע, למציאות הקשה ששררה במקום, הכול תחת עגל הזהב של הנדל"ן.

על כן, כאשר המדינה כתבה לבית המשפט העליון כי היא חוששת מתביעות שבדרך, היא ידעה היטב מה היא כותבת ומה החשש שלה:- על העוולות שנמשכו 60 שנים, תוך הפרת הסכם ותוך זלזול עמוק וארוך בתושבי השכונה, יש לשלם, ותהיה העילה המשפטית אשר תהא.

צדק בית המשפט העליון בפסק דינו באשר להסתלקות ללא תגמול, ואולם ההנמקה כי המדינה חוששת מתביעות נוספות, ועל כן יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הנמקה שמתעלמת ממציאות קשה שהייתה חייבת להיות מוכרת לבית המשפט העליון, ומצער שבית המשפט העליון נתפס לעמדה זו של המדינה, שעוולה קשות כלפי תושבי גבעת עמל, ועתה יש לדרוש ממנה את התמורה.