ערבים בעיר מעורבת? זה תלוי בדגם ובגישה

הכותבת היא חוקרת ומרצה לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה

אין בישראל עיר מעורבת שלמה. יש בישראל ערים יהודיות שמתגורר בהן מיעוט ערבי לפי הדגם "מעורב" ששורטט להם לנוע בתוכו לפי תכנון מראש. מעלות תרשיחא נופלת למשל תחת הדגם של עיר "מעורבת וחצויה", בגלל שהיא כוללת למעשה כפר ערבי נפרד. הכפר תרשיחא מופרד בכביש ראשי ומרוחק כ-400 מ' ממעלות תרשיחא היהודית, שמתגורר בה מיעוט מזערי של ערבים. ב-1967 החליט משרד הפנים לאחד את תרשיחא ואת מעלות במועצה אחת, וכך היא נכנסה להגדרה "עיר מעורבת" ובעצם לכפר ערבי תחת ריבונות רוב יהודי.

הדגם של לוד ורמלה הוא אחר, אקרא לו דגם העיר "המעורבת והמשוסעת". כמעט כל 27,000 תושביה הערבים של לוד מכירים אחד את השני לפי חלוקה למשפחות המוצא. אחרי הנכבה נשארו בלוד כאלף ערבים, השאר נשאבו אל תוכה בתור פליטים. לוד אחרי הנכבה קלטה את פליטי מג'דל עסקלאן (אשקלון) ואת זכריא (מושב זכריה ושדות מיכה) וגם בדואים מהנגב שבאו בשלבים לצורך חיפוש בית ושטח מרעה. חלק אחר בא ללוד בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, לפיו תושבים היו צריכים לפנות שטחים שישראל מסרה בחזרה למצרים. נוסף על כל אלה הצטרפו לאוכלוסיית לוד הערבית קבוצת המשת"פים שהגיעו ללוד אחרי החתימה על הסכם אוסלו. הבידול בין הקבוצות השונות מורגש היטב בלוד. החברה היהודית בלוד גם מורכבת מקבוצות שונות. רוב היהודים של לוד מקורם במדינות ערביות. מעבר של הערבים להתגורר משכונות הערביות שנתוניהם הסוציו-אקונומיים קשים כמו שכונת אל- מחטה ( שכונת הרכבת ) אל שכונות מעורבות יהודיות-ערביות בלוד, כרוך בלא מעט מקרים בהחלטת היהודים להחליף את מקום מגוריהם. היהודים המוחלשים נשארים בלוד, מי שמצבו הכלכלי משתפר עובר לשוהם, לאלעד, למודיעין ועוד. כך מתפנות דירות שנמכרות לערבים שהשתפר מצבם והתחזקו כלכלית.

מציאות הערבוב והשיסוע ברמלה דומה לזו אשר בלוד. רמלה מנתה לפני 1948 כ-18,000 ערבים, מהם נותרו בה אחרי המלחמה רק כ-1,500 בני אדם. בדומה ללוד, גם רמלה קלטה חלק מפליטי מג'דל עסקלאן (אשקלון) שפונו באוקטובר 1950, וגם בדווים מהנגב, במיוחד אלה שעברו אליה אחרי מלחמת ששת הימים.

נוף הגליל (עד 2019 שם העיר היה נצרת עלית), הינה עיר הנופלת תחת דגם ה"מעורבת מוגבלת" בגלל הזכויות המוגבלות שיכולים תושבי העיר הערבים להנות מהם. "שכונת הכרמים" הערבית הייתה כלולה בנצרת עלית מאז שנוסדה ב-1956. נוסף לשכונה זו עברו ערבים רבים לנוף הגליל בגלל מצוקת הדיור בנצרת ובכפרים הסובבים, ובגלל היעדר סדר ואכיפת חוק באזורי מגוריהם הקודמים. לאחרים הייתה נוף הגליל מקום מפלט משליטת החמולה, המסורת והתרבות הערבית שלא התאימה להם. הערבים בנוף הגליל מפוזרים בכל שכונות העיר. אך שכונות מסוימות נעשו בהדרגה לערביות באופן כמעט מלא. מדובר בשכונות שתושביהן היהודים מכרו את בתיהם בסכומי עתק לערבים ועברו להתגורר בעפולה, בסוללים, בציפורי ובעוד יישובים קרובים ורחוקים "לא מעורבים". תושבי העיר הערבים ה"מוחלשים" שוכרים בדרך כלל דירה במבנים ישנים, ובשכונות מעורבות. מלבד מתנ"ס שכונת הכרמים שנמצאת בפאתי העיר בצמוד לעיר נצרת ההיסטורית אין בנוף הגליל מוסדות חינוך, ותרבות ערביים, גם אין מוסדות דת, אפילו אין בה בית קברות לערבים, והשפה הערבית נעדרת מהנוף העירוני כמעט באופן מלא .בכך הקשר של הערבים עם העיר מוגבל במתן שירותי תושב מוגבלים לשהותו בעיר כתושב הגר "בבית מלון" שהוא רכש או שכר.

דגם אחר, הוא ערי החוף ההיסטוריות, עכו, חיפה ויפו אשר ניתן לשים אותן תחת הדגם של עיר "מעורבת למחצה". בערים אלה, הערבים נמצאים בכל רחבי העיר, ובנוסף וזה הנוף המתבלט הם גם מאוגדים בשכונות מגורים נפרדות. החלק שנשאר מיפו ההיסטורית והתוססת חיי תרבות לאחר 1948, סופח לעיר תל-אביב, ונחשב כיום לרובע מעורב, ששליש מתושביו ערבים. לאחר 1948, המדינה הייתה עסוקה בבניית תל-אביב , המרכז העירוני שלה. במשך תקופה מסוימת יפו הייתה רובע נטוש ומוזנח, אך לאחר גילוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון בה היא הפכה לאזור מיושב על ידי רוב יהודי. עליית הביקוש למגורים ביפו הביאה לעליית מחירי הדיור. רוב הערבים ביפו מתגוררים בשכונות עג'מי אשר בהם קובצו ב-1948. רוב תושבי השכונות אלה "מוחלשים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך", בשל כך הם מתקשים לעמוד בדרישות השוק ולא יכולים לרכוש דירות חדשות ביפו היקרה. בנוסף, חלקם הגדול נאבקים כיום על שימור זכיותיהם על הבתים שירשו מסביהם, ושעד עכשיו שהו בהם כדיירים מוגנים ללא זכות בעלות בגלל שהמדינה היא בעצם בעלת הרכוש מאז 1948. גם בחיפה 3000 הערבים מתוך כ-75,000 קובצו לאחר כיבוש העיר בסוף אפריל 1948, באזור העיר התחתית. באזור זה קיימים רוב מוסדות הלימוד והדת הערביים שהוקמו לפני 1948. מאז הקמת מדינת ישראל, לא נבנו מוסדות לימוד נוספים לערבים, למרות שהערבים מפוזרים בריכוזים שונים בכל רחבי העיר חיפה. מצבן של השכונות חליסה וואדי ניסנאס ושאר השכונות בעיר התחתית בחיפה דומה למצבן של השכונות עג'מי וג'בליה שביפו.

גם עכו הינה עיר מעורבת למחצה. ובדומה לחיפה ויפו, מוסדות החינוך הערביים מרוכזים באזור אחד, גם שם יש מצוקת חוסר כתות לימוד חדה והמאבק על בניית בית ספר יסודי חדש ערבי התרוצץ במסדרות בתי המשפט לשנים ממושכות. לפני כ-15 שנה התגוררו בעכו העתיקה כ-10,000 ערבים. כיום נשארו בה רק כ-3,500 ערבים. דחיקת התושבים הערבים אל מחוץ לחומות עכו העתיקה שהייתה ברובה המוחץ ערבית, נעשתה במעין הליך של "הגליה שקטה": סיום חוזה הדיור והמוגן והצעת מכירת בתי הדיירים המוגנים על ידי המדינה -משרד השיכון במחיר גבוה מיכולת התשלום של הדיירים הערבים, וכמובן באמצעות מדיניות של הזנחה מתמשכת וחוסר טיפול בבעיות בוערות בשכונות הערביות כמו רווחה, תעסוקה, דיור, חינוך, אלימות סמים ועוד. הסיפור של שרשרת הנדידה של הדיירים בלוד חוזר על עצמו גם בעכו. בכל שכונה שבה הערבים רוב או מתחילים להיות רוב, היהודים קמים ועוזבים לשכונות החדשות, או לערים הסובבות כמו נהריה, חצור, כרמיאל ועוד. כך שכונת וולפסון ש נבנתה כשכונה יהודית, עם הזמן הפכה כולה לערבית.

על חוסר השוויון וההדרה של הערבים מהמרחב הציבורי האמור להיות משותף בערים המעורבות בישראל ועל חוסר ההתאמצות לייזום לבניית קהילות משותפות ניתן לדבר הרבה, אך נראה שזה מיותר, כי הכל תלוי בדגם.