מהנחת הבלו ועד הגרלת הדירות: נותנים לציבור מה שהוא רוצה, ולא מה שהוא צריך

ניסינו ימין וניסינו שמאל, רק ביבי ורק לא ביבי, כדי להבין סופית שלפני הכל זו השיטה שמוכרחה להשתנות. כל עוד בראש המערכת עומד ראש ממשלה חלש, הנתון לגחמות שרים וחברי כנסת החוששים כל רגע מבחירות (מציאות חיינו לפחות בעשור האחרון), הממשלות ימשיכו לדבר גבוהה גבוהה ולהסתכל לכל היותר עד סוף המושב הקרוב. מטרו מתחת לגוש דן בעוד 10 שנים (תאמינו או לא, אבל זה עדיין תאריך היעד)? אם עד 2032 תהיה הסכמה על מיקום התחנות זה יהיה הישג מפתיע. כנ"ל לגבי פינוי מפרץ חיפה "בעשור הקרוב", אגרת גודש "בעוד 3 שנים" ואינספור דוגמאות אחרות.

אז מה אם הציבור רוצה

אבל מה בעצם אנחנו רוצים מהפוליטיקאים? כמו שאמר השבוע חבר הכנסת מוסי רז, "הישראלים הם אלה שמעדיפים רכב פרטי ולא תחבורה ציבורית". באותו אופן, הישראלים הם אלה שמעדיפים למשל דירה בבעלותם, רצוי 4 חדרים. הישראלים הם גם אלה שמעדיפים להחליף את בניין השיכון בפרויקט תמ"א 38 נקודתי ומהיר, ולא בפרויקט פינוי בינוי ענק, שאמנם משדרג את כל השכונה אבל לוקח המון זמן בוועדות.

  

לכן הממשלה הודיעה השבוע על הפחתת המס על הדלק (הפחתה שספק אם תקרה כעת, בצל הדרמה הפוליטית). כי רק 11% מהנוסעים במטרופולין תל אביב בוחרים בתחבורה ציבורית ורק בשנת 2021 גדלה מצבת הרכבים הפרטיים בעוד 4.4%, ל-3.3 מיליון. לכן, הממשלה לדורותיה בעיקר מתמרצת ישראלים להגריל דירות שיהיו בבעלותם, ולא ממש חשוב איפה הן יקומו ואיזה חוב ניקח כדי שהן יהיו שלנו. ולכן, הממשלה מאריכה שוב ושוב את תמ"א 38, תוכנית שהחלה כהוראת שעה לחמש שנים לפני 17 שנה ודי מהר התברר שהיא בעיקר סטתה הרחק ממסלולה. זה לא היא, אלא אנחנו: הישראלים, הציבור, "חוכמת ההמונים", שמבקשים, והפוליטיקאים בסה"כ עושים את רצוננו.

אז זהו, שלא. ההעדפות הללו הוכתבו והוטמעו בנו במשך עשרות שנים על ידי המדינה עצמה, שפשוט תוכננה ככה - עם עדיפות ברורה לנסיעות ברכב פרטי, להקמת דירות גדולות, ולפרבור שמקדש את השניים הללו. מעבר לכך, כשהמדינה והמציאות משתנים, זה לא ממש רלוונטי מה העדפנו עד היום. ובכלל, עד כמה אתם משוכנעים שזוג צעיר או מבוגר שהתרגל להצהיר כי הוא חולם על בית עם גינה וג'יפ לא יעדיף בעצם דירה צנועה יותר, מעל קו רכבת יעיל, שיפנו לו אלפי שקלים בכל חודש?

אבל מעבר לכל זה, חוץ מהעדפות שלנו, קברניטי המדינה מוכרחים לחשוב ולהתחשב גם בהעדפות של מיליוני האזרחים שעדיין לא חיים פה - עוד 15 מיליון ישראלים שיגורו פה עד 2065 ואפילו לא נולדו. מישהו חייב לדאוג שאנחנו נוותר על מעט נוחות בטווח הקצר, כדי שיהיה נסבל איכשהו לחיות פה בטווח הארוך (בתקווה שגם מי שיחיה אז יעשה ויתורים כשיידרש לתכנן 30 או 40 שנים קדימה).

ולא פחות חשוב: אפשר לשנות העדפות. ציבור אינטליגנטי (ברובו לפחות) יכול וצריך להבין שמה שהיה לא יוכל להיות ושרק חמור לא משנה את העדפותיו ואת דעתו. גם הממשלה הנוכחית הבינה את זה מיד, כשהחלה לדבר על תמריצים לתחבורה ציבורית, על בניית עשרות אלפי דירות להשכרה ארוכת טווח, על חלופות לתמ"א 38 שיבטיחו שלא נקבל בניינים של 5 קומות במקומות בהם אפשר וצריך לצופף פי 4 לפחות. אבל באותה נשימה, הממשלה עשתה צעד קטן קדימה, ושני צעדים גדולים לאחור. מי יחלום על חיים בשכירות, כשכדאי לנסות להגריל דירה בהנחה (על אחת כמה וכמה כשגם מבטיחים לו שהמחירים שלה רק יעלו). ומי אמור להתרגש מרפורמה מתוקשרת בתעריפי התחב"צ, אם הפחתת הבלו על הדלק משמעותית בהרבה.

העם גם אוהב בחירות?

אבל כשבחירות דופקות בדלת, אין באמת זמן או חשק לשינוי סדרי עדיפויות. אם כבר, אוטוטו יגידו לנו שהעם אוהב בחירות - והפוליטיקאים בסה"כ עשו כמצוותו.