גם אם תזכו בתביעה, תפסידו הרבה כסף בדרך: איסור לשון הרע הפך לאות מתה

תארו לכם את המציאות הבאה: הגעתם לעבודה כמאבטחים במועדון. אל המקום הגיע במרמה אדם שהורחק מן המקום בעבר בשל התנהגות שאיננה הולמת והטרדת בליינים ולכן נכנס ל"רשימה השחורה" של המועדון. נאלצתם להרחיק אותו מן המקום, והוא בתגובה הזעיק משטרה והתלונן על עבירות מין וסמים שמתרחשות במקום. כאשר הגיעה הניידת, הודה המתלונן המורחק כי הוא שיקר ומדובר בדיווח כוזב וכי הוא בסך הכל רצה את כספו בחזרה. לאחר המקרה הזה, מתפרסמת על ידי המורחק הנ"ל תמונה שלכם בסטורי באינסטרגם לכ-13 אלף עוקביו ובה הוא מאשים אתכם: "זהירות!!! מטריד מיני. כל הבנות שרואות אותו מוזמנות לברוח".

  

אירוע כזה היה מנת חלקו של אדם בשם יגאל. אותו יגאל קיבל לפתע מחבריו הודעות כי התפרסם באינסטגרם שהוא מטריד מינית. יגאל החליט להגיש תביעה נגד מי שהכפיש את שמו. כיוון שמדובר בפרסום שנעשה בזדון, עורך דינו של יגאל העמיד את תביעתו על סך 115 אלף שקל (החוק מאפשר במקרה כזה להעמיד את התביעה בסך של כ-140 אלף שקל). לאחר הגשת כתבי טענות ושלושה דיונים בבית המשפט, השופט גיא הימן פסק לאחרונה כביכול לטובת התובע, אולם למעשה התובע יצא מופסד מההליך.

 השופט גיא הימן / צילום: אתר הרשות השופטת

נדרש לשלם לנתבע 1,500 שקל

השופט פסק לטובת התובע 12 אלף שקל, אולם דווקא התובע נאלץ לשלם שכר-טרחה לנתבע בסך 1,500 שקל זאת כיוון שלטענת השופט הימן סכום התביעה היה מופרז. כשחושבים על הפסיקה לעומק, עולה לכאורה שיקול-דעת פגום ותמוה של כבוד השופט. בניכוי האגרה, יצא התובע עם "רווח" של כ-8000 שקל. אין כל ספק, כי התובע שילם לעורך דינו פי כמה מסכום הפיצוי הדל לו הוא זכה.

זו לא הפעם הראשונה שהשופט הימן פוסק סכומים זניחים ומחייב דווקא את התובע שזכה בהליך בהוצאות משפט של הנתבע. השופט הימן אמנם נחשב כסמן הקיצון בתחום תביעות לשון הרע, אולם פסיקותיו אינן חריגות מאוד באולמות בית המשפט.

אם כן, צריך לשאול את עצמנו - מה הטעם בכלל בהגשת תביעות לשון הרע? ומה ציפה השופט הימן שיעשה אותו מאבטח שמצא את עצמו מואשם בכזב ברחבי הרשת, ולשם מה בכלל המחוקק תיקן את חוק איסור לשון הרע אם בסופו של ההליך, התובע מוצא את עצמו בחסרון כיס משמעותי.

השופט הימן כתב בפסק הדין כי הפרסום שגוי וכוזב, כי לא עומדת לנתבע כל הגנה, כי טענותיו המשפטיות חסרות שחר ומשונות, וכי חלקן כה משונות עד שאין טעם אפילו להתייחס אליהן. אבל חרף כל זאת, התובע יצא לאחר ניהול הליך בן שנתיים שכלל שלושה דיונים, עם 8,000 שקל ביד כאשר הוא נאלץ לשלם לעורך דינו סכום גבוה בהרבה על מנת שייצג אותו בהליך.

החוק הפך למותרות לעשירים בלבד

השופט הימן נימק את הסכום הזעום אותו פסק לטובת התובע באמירה כי "על בתי-המשפט לקבוע, לפי מצוותם של שכל ישר ושל היגיון-החיים הבריא, מהי סנקציה סבירה בענינו של אדם ‘מן השורה’, שפרסם פרסום ברשת חברתית".

לדבריו, "חיוב בסך של 10,000 שקל איננו ענין קל ערך, יומיומי ושגור בחייו של אדם. ודאי שאין הוא קל, יומיומי ושגור כפרסומה של רשומה ברשת החברתית - נחלתם של עשרות ושל מאות אלפים של גולשים בארץ מדי יום ביומו. זהו סכום נכבד, שווה ערך למשכורת חודשית שלמה של עובד בשכר ממוצע במשק".

אלא שכאמור, שכר-הטרחה של עורך דינו של התובע גבוה בהרבה. לדבריו, סכום הפיצוי נגזר "לפי מצוותם של שכל ישר ושל היגיון-החיים הבריא", אלא שאין כל היגיון בפסיקת פיצוי שנמוך פי כמה משכר-טרחת עורך דין ממוצע. השכל הישר והיגיון החיים הבריא של השופט הימן אומרים למעשה כי תובע צריך לצאת בחיסרון כיס כאשר הוא מגיש תביעות לשון הרע וכי אם ידרוש פיצוי כספי שיכסה לכל הפחות את הוצאותיו המשפטיות בגין הגשת ההליך - בית המשפט יחייב אותו בהוצאות בגין סכום התביעה המופרז.

קשה להכיל שיקול-דעת כה פגום ותמוה. כך הופך השופט הימן במודע את חוק איסור לשון הרע למותרות לעשירים בלבד ומרחיק את זכות הגישה לערכאות מאנשים מן השורה שנפגעו באמת ובתמים מדברי לשון הרע חמורים המייחסים להם עבירות פליליות מכוערות. אדם צריך לממן מכיסו עשרות אלפי שקלים על מנת שבית המשפט יאשר כי הוציאו את דיבתו רעה.

הימן אולי חריג, אבל הוא לא לבד

לפני מספר חודשים השופט הימן התעלה על עצמו בגישתו התמוהה, וכתב כי יש לשקול לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל סכומים מופרזים לטעמו של הימן במסגרת תביעות לשון הרע. לדבריו, "סכומיהן המופרזים בעליל, כמוהן כשימוש לרעה בהליכי-המשפט; לאמור - ניסיון להשיג, באמצעותו של ההליך בבית-המשפט, מטרות שבינן לבין העילה המשפטית אין מאום. קביעה שכזו סוללת הייתה את הדרך לחיובם של הצדדים המפריזים, שניהם, בהוצאות לאוצר המדינה. אולי בכך מקיץ היה הקץ על העמדתן של תביעות... על סכומים, העושים את הבירור יקר ומורכב הרבה מן הדרוש וגורמים, כמו מאליהם, להתארכותו ולהכבדה, שאין לה צידוק, על משאבי השפיטה".

גם אם השופט הימן חריג בקיצוניות שלו, שופטים אחרים אינם פוסקים בדרך כלל סכומים גבוהים בהרבה. גם שופטים אחרים פוסקים סכומים בסך עשרות אלפי שקלים בודדים, אשר נמוכים משכר-טרחת עורך דינו של התובע. התנהלות בתי המשפט בעניין זה היא אפקט מצנן דרמטי על הגשת תובענות בגין לשון הרע ותמריץ שלילי גם עבור עורכי דין מהתמקצעות בתחום.

לגיטימי לחשוב שצריך לבטל כליל את חוק איסור לשון הרע, לגיטימי לחשוב שבית המשפט לא צריך להתערב בשיח ברשתות, בעיתונות ובמרחב הציבורי. לגיטימי לחשוב שבית המשפט צריך לפסוק פיצויים רק כאשר הוכח שהלשון הרע שנאמרה גרמה לתובע נזק ממוני של ממש. אולם זה לא המצב החוקי כיום, ובתי המשפט למרבה התדהמה נדרשים לפסוק על פי החוק המצוי ולא על פי הדין הרצוי בעיניהם.

למרות זאת, התביעות רק מזנקות

כמי שמחבב את תחום דיני לשון הרע, ואף מצא את עצמו לא רק מסקר את התחום אלא צד בהליכים אלו - צריך לומר בכנות, חוק איסור לשון הרע הפך על ידי הרשות השופטת לחוק מיותר, חסר טעם וערך, אשר מכלה את ממונם של התובעים והנתבעים לשווא.
אם אתה לא עשיר, או שלא מדובר עבורך בעניין ששווה להשקיע עבורו זמן רב ועשרות אלפי שקלים שלא יחזרו - מומלץ בחום להימנע מהגשת תביעת לשון הרע.

זו התוצאה שהשופט הימן וחבריו מעוניינים בה, גם אם היא מנוגדת להוראת המחוקק. בפועל אפילו התוצאה הזו לא מושגת, כיוון שמדי שנה מאות רבות של תביעות לשון הרע ממשיכות לנהור אל בתי המשפט בישראל. חלק לא מבוטל מן ההליכים שממשיכים לנהור הם הליכי סרק שיש להצטער על ניהולם ועל בזבוז המשאב השיפוטי על בירורם. והציבור? הוא יוצא קרח מזה ומזה.

הנהלת בתי המשפט בחרה לא להגיב.

גילוי מלא. כותב הטור מתנהל בעצמו בבתי משפט בימים אלה במסגרת שתי תביעות לשון הרע כנתבע על פרסומים עיתונאיים בגלובס, ובאחת נוספת כתובע וכנתבע.