לא ראוי שהקמת יישוב חדש בנגב תהפוך לעניין של פנטזיה פוליטית

הכותב הוא ד"ר במשפטים מאוניברסיטת תל  אביב ועורך דין שותף במשרד מ. פירון ושות'

לאחרונה, החליטה הממשלה על הקמת חמישה יישובים חדשים בנגב, אחד מהם הוא יישוב בדואי קיים, והאחרים יישובים חדשים שהזכאים לגור בהם יצטרכו לעבור ועדת קבלה מטעם החטיבה להתיישבות. השרה שקד תיארה את ההחלטה כהיסטורית ומרגשת והוסיפה כי "יישובים חדשים בנגב הם המפעל הציוני במלוא תפארתו, אנחנו ממשיכים להפריח את השממה בנגב ולהגשים את חזון בן גוריון". הרושם שמדובר בהחלטה שהתקבלה כתגובה מהבטן לאירועים בדרום יותר מאשר החלטה מושכלת שבדקה והפנימה את המשמעויות הסבוכות של הקמת יישוב חדש.

החלטה על הקמת יישוב חדש אינה עניין של מה בכך. מדובר בהחלטה מורכבת בעלת השלכות במישור החברתי, הכלכלי, התכנוני, הלאומי ועוד. זו אינה החלטה נקודתית וזמנית. זו החלטה מרחבית, ארצית וארוכת טווח. למעט הכרה ביישוב קיים, במקרה של הקמת יישוב חדש, מדובר ביצירת מקום חדש לאוכלוסייה חדשה. החתירה שהיישוב החדש יחזק את סביבתו. הדבר תלוי במידה רבה גם באוכלוסייה שתגור ביישוב. לפיכך, ההחלטה על הקמת יישוב חדש מערבת בצורה מובנת שאלות עקרוניות, לרבות, למי מיועד היישוב, מי האוכלוסייה שתיישב אותו, והאם בחירת מיקום היישוב ובחירת האוכלוסייה לא מדירות ומפלות אוכלוסיות אחרות ואזורים אחרים.

מרוב התלהבות, הפוליטיקאים שכחו את תושבי המקום

בנוסף, הדילמה בין הרחבה וחיזוק היישובים הקיימים לבין הקמת יישובים חדשים, אינה פשוטה, כששיקולים כבדי משקל ניצבים מכאן ומכאן. בתוך כך, נדרש לבדוק אם הקצאת התקציבים העצומים לשם הקמת יישוב חדש, על פני ייעודם ליישובים קיימים, עושה צדק מרחבי וחלוקתי עם היישובים הקיימים והאוכלוסיות הקיימות. זאת ועוד, פיזור הבינוי הנוצר בהקמת יישובים חדשים, לעומת הרחבת יישובים קיימים, עלול להביא לניצול בזבזני של הקרקע והמרחב. אין להקל ראש בשיקול זה לנוכח שטחה המוגבל של מדינת ישראל והיות הקרקע משאב מתכלה.

החשש מיצירת פרבור גם הוא מוטיב בהחלטה. הקושי בהספקת תשתיות ושירותים והיעדר תחזוקה וחיזוק מתמידים ליישובים נידחים מחלישים את האוכלוסיות הגרות בהם. בעקבות זאת, במקרים רבים המשפחות האיתנות מתחילות לעזוב את המקום ולחפש איכות החיים ביישובים אחרים. כך מתחילים היישובים אט אט לסבול מתופעת הגירה וניוון והופכים מקום של אוכלוסיות חלשות ועניות בלבד והדוגמאות לכך בישראל ובעולם רבות.

פוליטיזציה של הנגב

על אף ההשלכות הרבות של הקמת יישוב חדש, הליך קבלת החלטה על הקמת יישוב חדש בישראל אינו מוסדר בחוק. התהליך מוסדר בנוהל של היועץ המשפטי לממשלה משנת 2004. על פי הנוהל, החלטה על הקמת יישוב חדש צריכה להתקבל בידי הממשלה או ועדת שרים מטעמה. לצד זאת, לפי הנוהל החלטת הממשלה אינה באה במקומן של רשויות התכנון, ולפיכך ההחלטה תהיה בניסוח עקרוני-כללי, ללא פירוט מדויק של מיקום ושטח ומאפייני היישוב החדש, כדי שלא יישלל שיקול הדעת המקצועי של מוסדות התכנון. לצד הנחית היועץ המשפטי לממשלה, קיים גם נוהל עבודה של המועצה הארצית לתכנון ובניה לטיפול בבקשות להקמת יישובים חדשים המגיעות לפתחה.

לא ברור מדוע נושא עקרוני כמו הקמת יישוב חדש אינו מוסדר עד היום בחוק אלא בנוהל ישן של היועץ המשפטי לממשלה. בעיני, היעדרה של הסדרה חקיקתית לנושא מאתגרת ברמה החוקתית את עצם סמכותה של הממשלה לעסוק בעניין. גם התהליך עצמו אינו מבטיח ראיה כוללת לכלל השיקולים ושיתוף ראוי לציבור ולכלל בעלי העניין. התהליך מובנה כתהליך ממשלתי שמוכתב מלמעלה בצורה שמקשה על האוכלוסיות הנוגעות בדבר והנפגעות מההחלטה לשנות את הגזירה. לצורך טיוב התהליך והגברת סיכוייו להגיע לתוצאה הסבירה ביותר בנסיבות, אני סבור שיש לאמץ גם את הכללים המנחים שפרסם הארגון העולמי לערים חדשות. לפי כללים אלה, לקראת החלטה על הקמת יישוב חדש יש לפעול לעירוב הרשויות המקומיות, המחוזיות והארציות בשלבים המוקדמים של התכנון, גיבוש חזון ברור, שיתוף ציבור והקהילה המקומית, טיפול בשיקולים של המגזר הציבורי והפרטי, הרחקה וניתוק של תהליכי תכנון ובניית העיר מפוליטיזציה של התהליכים. מכאן, קבלת החלטה על הקמת יישוב חדש ממניעים פוליטיים גרידא, או לקיחת ההחלטה כתגובה חפוזה לרוח שעה, הינן מעשה לא סביר ולא ראוי והוא מחטיא את התהליך הראוי לקבלת החלטה דרמטית כזו.