לטייל בהודו על חשבון החברים: בקיבוץ סמר בערבה לא חייבים לעבוד והכסף זורם לכולם

לפני 20 שנה החליטו בני הזוג איילת (58) ואסף הולצר (64), חברי קיבוץ סמר בערבה, לקחת פסק זמן מהחיים ולטוס לשמונה חודשים בהודו עם שלושת ילדיהם יובל, נעמה והילה (אז בני 11, 8 ו־5). "רצינו לצאת למסע משפחתי במקום ובסביבה אחרים ולהיות מחוברים לקהילה המקומית", מספר אסף. "בהסתכלות לאחור, זה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשינו כמשפחה. זה בנה אותנו יחד וכל אחד לחוד. נפתחנו לנופים ולתרבויות יוצאי דופן. התחברנו בינינו".

נסיעה מסוג זה היא תמיד יוצאת דופן, בטח בעבור קיבוצניקים. אבל במקרה של משפחת הולצר היה בה משהו חריג עוד יותר. עלות הנסיעה, 60 אלף שקל, מומנה כמעט במלואה בידי הקיבוץ. זה לא היה מתקציב שניתן מראש למשפחה ולפי תור, כפי שקורה בדרך כלל בקיבוצים שיתופיים, כי אם בכרטיס האשראי של הקיבוץ שאסף לקח עמו להודו. "הייתי בקשר עם הגזבר בזמן הטיול, וזה היה בסדר", הוא נזכר.

שמעתם נכון. משפחת הולצר טסה להודו עם כרטיס אשראי של הקיבוץ - תקופה שבה גם לא עבדה ולא הכניסה כסף לקופתו המשותפת.

אלא שסיפור כזה יכול להתרחש ככל הנראה רק בסמר, הקיבוץ שנוסד בשנות השבעים על עקרונות של חופש, שותפות ואמון הדדי - שאולי התאימו לתקופה ההיא, אבל באופן פלאי הצליחו להשתמר עד היום.

כשהוא קם הקופה המשותפת הייתה תיבת עץ עמוסת שטרות. "זו הייתה קופת עץ קטנה שהונחה בתוך ארון, והיה מפתח שהוחבא מתחת לאבן", מספר פרופ' אמיר הר-גיל, ממייסדי סמר. "לקיבוץ היה חשבון בנק שבו הופקדו המשכורות, אם היו, ומה שנשאר אחרי כיסוי המחויבויות השוטפות הלך לקופה". כל מי שהוציא כסף רשם על פתק קטן כמה נשאר, מבלי לציין את שמו. "היו פעמים שבאתי לקופה ולא נשאר שם כלום", הוא נזכר.

 אמיר הר-גיל, ממייסדי הקיבוץ. ''בכיתה י''א היה לנו חלום על מקום שבו אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות'' / צילום: איל יצהר

היום מדובר בחשבון בנק של ממש, שכל אחד מהחברים מכניס אליו כמידת יכולתו וגם לוקח לפי הצורך באמצעות כרטיס האשראי שלו שמחובר לחשבון המשותף. "ברוב הקיבוצים הקבוצה באה לפני הפרט", מסבירה איילת. "אצלנו הפרט הוא במקום הראשון".

גם אז וגם היום התנועה הקיבוצית מכנה את סמר "קיבוץ אנרכיסטי", יש המכירים אותו כ"מקום שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה", והחברים נוטים לכנות אותו "הקיבוץ האינדיבידואליסטי הראשון". החלטות מתקבלות ברוב קולות, אבל הן בגדר המלצה בלבד, ומי שיש לו רכוש במקום אחר או כסף מירושה - לא צריך לשתף אותו עם שאר החברים. בסמר לא שואפים למה שלא קיים ממילא: שוויון גמור בין כולם.

 מטעי הדקלים של הקיבוץ / צילום: איל יצהר

בשבוע שעבר, אחרי נסיעה של כמעט ארבע שעות מהמרכז דרומה, מרחק 34 ק"מ מאילת, הגענו לשם כדי לגלות איך הצליח קיבוץ קטן, אי ירוק בלב מדבר, לפצח את השיטה שתאפשר לכל אחד מחבריו לבחור אם ואיך לעבוד וכמה כסף לבזבז, ואם אכן זה המתכון למה שהרבה מחבריו מכנים "הכי קרוב לגן עדן".

חברי סמר חושפים בפעם הראשונה, באופן מלא וגלוי, את אורחות חייהם המיוחדים.

הכול התחיל בכלל בתל אביב

הסיפור של סמר מתחיל בערב חורפי בתחילת 1974 בקן צפון של תנועת השומר הצעיר בתל אביב. "היינו חבר'ה אידאליסטים, ואחרי התיכון רצינו להקים גרעין התיישבותי", מספר הר־גיל. "כבר בכיתה י"א היה לנו חלום על מקום שבו אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, ואם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אז הוא יהיה מאושר".

החבר'ה התכנסו כדי להצביע בשאלה שהייתה אז הרת גורל: אם מצטרפים לקיבוץ קיים או מקימים קיבוץ חדש. "החלטתי שביום ההצבעה אני לא הולך לבית הספר, אלא יוצא למסע שכנוע. הלכתי תיכון אחר תיכון בתל אביב כדי לתפוס אנשים בהפסקה ולשכנע אותם למה זה צריך להיות מקום חדש. 'כדי שאם נרצה ללכת עם גרביים אדומים אז זה מה שנעשה', הסברתי, 'ואף אחד לא יגיד לנו מה לעשות'. בערב הייתה ההצבעה, והרוב היה בעד להקים קיבוץ חדש, מאפס".

שנתיים לאחר מכן הקיבוץ הוקם רשמית כחלק מגרעין נח"ל. "היינו סך הכול 80 אנשים, בעיקר יוצאי קיבוצים אבל גם ירושלמים וחיפאים".

את שמו הוא קיבל מצמח הסמר שגדל אז באזור, אבל "צחקנו שסמר זה גם ראשי תיבות של 'סתם מקום רחוק'". מה היה שם אז? תלוליות של חול וכמה קרוואנים. "רק אחר כך נבנו בתים. גידלנו בצל, מלפפונים ופלפלים והיה לזה מחיר די טוב".

איך התנועה הקיבוצית הגיבה אז למודל החתרני הזה שלכם?
"הם לא האמינו בנו מההתחלה והגישה שלהם כלפינו הייתה 'תתבגרו'. הם שלחו אלינו מדריכים שינסו להכניס אותנו לתלם".

אחרי ארבע שנים עזב הר־גיל את הקיבוץ כדי להתחיל ללמוד, ובסופו של דבר השתקע בקיבוץ יקום. אבל אז בנו האמצעי, רועי (27), החליט לעשות שנת שירות דווקא בסמר. "כמו כל הורה, נסעתי לבקר אותו. הגעתי למקום והייתי המום. הקופה המשותפת שלנו מפעם היא כבר לא קופסת עץ עם מפתח מתחת לאבן, אלא חשבון בנק ששייך לכל החברים. אסף (ממייסדי הקיבוץ עם הר־גיל - ה"ו) ואיילת טסו להודו עם כרטיס אשראי של הקיבוץ והכול טוב. אמרתי לעצמי: אני חייב לעשות על זה סרט".

בעשור האחרון הר־גיל, גם במאי דוקומנטרי ומרצה לתקשורת, מתעד את סמר לצורך סרט, שבימים אלה מגויסים לו כספים במימון המונים (עד כה נאספו לו 190 אלף שקל באתר הדסטארט ובפייסבוק והגיוס נמשך תחת השם "כולם צ'יף אין אינדיאנים"). הוא התלווה אלינו לביקור ורבים מהמרואיינים שפגשנו גם מככבים בסרטו.

"אנחנו לא חיים בבועה"

מספיק יום אחד של ביקור בסמר כדי להיווכח שמדובר במקום לא שגרתי. ברחבי הקיבוץ פזורות יצירות פסיפס צבעוניות פרי דמיונה של נגה בראון (64), גם היא תל-אביבית במקור וממייסדי סמר ואם לשני בנים ("הבנים הראשונים של הקיבוץ"), אלעד (43) ואבנר (41).

 נגה בראון. ''הוותיקים מחזיקים את הקיבוץ'' / צילום: איל יצהר

אנחנו פוגשים אותה ליד מועדון הנוער, כשהקלנועית שלה לצדה, והיא שוקדת בנמרצות על יצירה על קיר המועדון: שיבוץ מפת העולם בפסיפס. לא רחוק מאיתנו ניבטת יצירה נוספת שלה על הקיר המוביל לבריכה. "כך ברא אותך הטבע, עם קצת דמיון ומחשבה חופשית", נכתב על עבודה אחרת שלה בקיבוץ.

זו לא האמירה הפילוסופית היחידה שאפשר למצוא על קירות סמר. בחלל בית האריזה של התמרים חקוק הסלוגן: "תודה לאלוהים על החיים שנתת לי. אמנם הם לא גן של (שושנים), אבל אני לומד כל רגע".

אבל רוב חברי סמר דווקא כן מרגישים בגן של שושנים. כשביקשנו מהם לדרג את האושר שלהם מ-0 עד 10, שמענו בעיקר 9 ו-10. "חד משמעית 10", אמרה לנו נירית קטנר (61), חברת סמר זה 28 שנים וכיום מנהלת אבטחת איכות ויחסי חוץ במטע התמרים - מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ (40% מהכנסותיו, בעיקר מיצוא). "אני חלק מצוות ניהול המטע", היא מסבירה. "חשבי על דירקטוריון שיש בו עשרה יושבי ראש".

כעת זו עונת ההפריה, וקטנר - בבגדי עבודה ובפנים קורנות - מראה לנו איך מפיקים אבקה מפרחי הזכרים, שאחר כך מופצת במפוחי ענק לכיוון העצים ותפרחות הנקבות. הן שהופכות לאשכולות התמרים, שמבשילים באוגוסט.

 נירית קטנר. ''הכול כאן פתוח מבחינת ההזדמנויות'' / צילום: איל יצהר

אז מה כל כך טוב פה?
"הכול פתוח מבחינת ההזדמנויות. אני רוצה ליצור בנגריה, אני רק צריכה לבקש שילמדו אותי להשתמש במכונות. אני רוצה לרתך, המסגרייה פתוחה. אני רוצה לעשות הופעה, מסיבה, חוג - כל האמצעים לרשותי, בחומר וגם ברוח. זה גן עדן לילדים שלנו, וגם למבוגרים, מוגבלים וזקנים".

מה הביא אתכם לפה?
"אחי הוא מראשוני סמר, אז הסתקרנו. הגענו לשנת חופש, ונדלקנו על אופציית החיים הכל כך ייחודית הזאת. גם התאהבתי בעבודת המטע".

לקטנר ובעלה יובל יש בית גם ביישוב מתת שבגליל העליון. "אנחנו לא שבויים פה. הוא נותן לנו שכר דירה, ויש לנו אופציה לגור במקום אחר", היא מספרת.

קטנר אולי מדרגת את החיים בסמר כמושלמים, אבל גם מעידה שזה לא תמיד פשוט. "צריך הרבה סבלנות. צריך להאמין באנשים ולרצות להיות בשותפות. פה ושם הגיעו לסמר אנשים שהשותפות קצת נכפתה עליהם. תראי, אנחנו מבשלים יחד, מכבסים יחד ואוכלים יחד. יש לנו כיס משותף. בשביל שסמר ימשיך להיות אלטרנטיבה, צריך שיהיו מספיק אנשים שרוצים לעשות דברים יחד".

גם בנם של הזוג קטנר, שלו (35), ואשתו סופי רידליוס (36) גרים בקיבוץ עם בתם אלמה בת השנתיים. רידליוס נולדה בכלל בשוודיה, ואת שלו הכירה לפני יותר מעשור בטיול בהודו. "הייתי באוסטרליה, הודו, דרום אמריקה, כמעט בכל אירופה. פה בסמר יש את איכות החיים הכי גבוהה שחוויתי", היא מספרת בעברית מצוחצחת, כשהיא יוצאת להפסקה מעבודתה במטע. אנחנו יושבות בפינת זולה, לצדנו גיטרה זרוקה על ספה מהוהה, טבק לגלגול ואפילו הבלחות מהניינטיז כמו הספר "שירת הסירנה".

 סופי רידליוס. ''אני מקבלת את ההחלטות פה לפי אחריות אישית'' / צילום: איל יצהר

כמי שמגיעה ממדינה שמערכת הרווחה בה היא מהנדיבות עולם עניין אותי להבין מה היא מוצאת דווקא בסמר. "הכול קורה פה והכול קרוב. הפעוטון של הבת שלי הוא ממש נקסט דור והעבודה היא חמש דקות נסיעה מהבית. מישהו מבשל את האוכל שאני אוכלת ומישהו עושה את הכביסה שלי. אנחנו מתרכזים בבניית היחסים עם המשפחה והחברים. הכול קורה בלי לחץ. לחץ היום, זה, איך אומרים, destroys everything? זה מה זה נחמד, גם לגוף, גם למוח וגם לתודעה. הכול קורה לאט, כמו טבע".

איך נראה יום העבודה שלך?
"בעיקרון אני פה משמונה בבוקר עד שלוש אחר הצהריים. אבל תראי, אין לנו כל כך חוקים פה ואין נורמות נוקשות. נניח השבוע אח שלי הגיע לבקר משוודיה, אז זה בסדר להגיד: לא אגיע יומיים־שלושה. אני מוודאת שיש מי שעובד, אני מסתכלת על התמונה הגדולה ומקבלת החלטה מתוך אחריות אישית".

לא היית רוצה לעבוד במשהו אחר? אולי למדת משהו אחר?
"למדתי אנתרופולוגיה. אבל לא כל כך אכפת לי במה אני עובדת. פה אני עובדת עם החברים הכי טובים שלי ועם המשפחה שלי, ויש פה את האוכל הכי טוב בעולם".

את לא מתגעגעת לחוויית חיים עשירה יותר, עם קניות, תרבות, תעסוקה?
"לא, אין לי צרכים כאלה. לפעמים בא לי לצאת לבית קפה ולקרוא את הספר שלי, להיות בשקט ולראות אנשים אחרים. אז בשביל זה יש את אילת. ובכל פעם שאנחנו באילת אנחנו אומרים לעצמנו: כיף לחזור הביתה.

"מה שכן, לפעמים קשה להיות פה ספונטניים. נניח אם אני רוצה ללכת לים אבל אין לי אוטו, קשה לצאת מסמר. אז אין לי את החופש הזה".

אני פוגשת גם את מיכל קוגלר (33), בת קיבוץ, וצפריר כץ (39), בן זוגה שחזר איתה לסמר לפני חמש שנים, בביתם בשעת אחר הצהריים, כשבתם רות בת השנה וחודשיים משחקת לצדנו, והללי בת השלוש תגיע בקרוב הביתה מהפעוטון. "סמר זה הכי קרוב לגן עדן מבחינתי", אומר כץ. "יש פה שקט ביורוקרטי. אתה לא צריך לרדוף אחרי חשבון בנק, ההתעסקות שלך בזה היא מינורית".

 מיכל קוגלר, צפריר כץ ובנותיהם רות והללי. ''יש פה שקט ביורוקרטי'' / צילום: איל יצהר

קוגלר עובדת כמורה לעברית יומיים בשבוע בבית ספר יסודי ובשאר הזמן היא רכזת הגיל הרך וגם עובדת במזכירות הקיבוץ. כץ עובד במסגרייה, "אנחנו מטפלים שם בכלים חקלאיים. אני מת על זה".

כשאני שואלת על רצון לבית משלהם, הם עונים בנחישות: "יש לנו בית משלנו, מראש זו צורת החיים שבחרנו".

"רמת חיים עבורי היא לא לשדרג את הבית", אומרת קוגלר, "אלא הבריאות הנפשית, החוסן החברתי, מצב הזוגיות שלי, האפשרות להיות עם הילדות שלי יותר משלוש שעות אחר הצהריים. מהבחינות האלה אני מרגישה הכי עשירה".

איזה תפקיד יש לעבודה בחיים שלך? הרי אם הקופה משותפת ואין הכרח לעבוד משרה מלאה, אז למה להתאמץ?
"התועלת הכי טובה שאדם מביא לחברה הוא העשייה שהכי טובה עבורו. תועלת יכולה להיות מדידה בכסף או בהרבה דברים אחרים. אני משתדלת לקיים את האיזון הזה, לעשות משהו שאני טובה בו וגם אוהבת. ואם אעשה את זה, אז כנראה שזה גם יכניס כסף. זה גם חלק מנקודת המבט שלנו, אנחנו לא באמת חיים בבועה".

"הרבה פעמים אנשים אומרים: אה, סמר, המקום שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה", אומר כץ, "אבל זה נכון רק בחלקו. זה חופש שמגיע עם אחריות אישית גבוהה ביותר".

1,800 שקל לאדם בחודש

הר־גיל אמנם עזב את סמר מזמן, אבל ניכר שהתפיסה הקיבוצית־סוציאליסטית עדיין מפעמת בו. "אנשים חכמים הסבירו לי שבטבע האדם לסמוך על עצמו, ולא על האחר, שהקפיטליזם זה הרע במיעוטו, השיטה הכי טובה שמצאנו. לאורך השנים ביקרתי בכל מיני קומונות בעולם שלא החזיקו מעמד. כל מה שקורה בסמר גרם לי להרהר על הכול מחדש".

אבל סמר לא מתקיים בחלל ריק. הוא תלוי ופועל בתוך החברה הקפיטליסטית שסביבו.
"כלפי חוץ הם קפיטליסטיים ופועלים בסביבה קפיטליסטית. הם לא נותנים דברים בחינם, אבל הם גם לא באים למקסם רווח. תכלית המקום היא לקיים את עצמו ושלאנשים יהיה טוב. במטע בסמר למשל אין עובדים זרים, כי הם רוצים להימנע מניצול. עובדים שכירים נמצאים רק במקומות שבהם לא מוצאים עובדים אחרים, כמו הרפת ומערכת החינוך".

במה עוד סמר נבדל מהקיבוץ השיתופי הקלאסי?
"בקיבוץ השיתופי עובדים ב-100% משרה, יש כללים, תקנונים, ועדות לכל דבר. זה לא 'תעשה מה שאתה רוצה'. בסמר זה הפוך. החלטת הרוב היא רק המלצה, אתה יכול לעבוד כמה שתרצה, אפילו לא לעבוד כלל. זה הכי רחוק שיש מתורת העבודה של א"ד גורדון".

כן, אבל הסנקציה היא חברתית.
"נכון, זה כמו במשפחה. בדרך כלל החברים מנסים להבין לאן נושבת הרוח ופועלים כדי להשיג הרמוניה".

אלא שסמר של 1976 הוא לא סמר של 2022. אפילו סימן ההיכר הכי מובהק, קופת העץ עם השטרות שפתוחה לכל אחד ובכל סכום, כבר לא עובדת ממש כך.

למעשה, כבר כמעט שני עשורים יש מושג כלכלי חדש בקיבוץ, והוא עוגן: 1,800 שקל בערך לאדם בודד ו-2,400 לזוג בלי ילדים - זה הסכום שהחברים מצופים להוציא בכל חודש. העוגן משמש לאקסטרות: אוכל מיוחד שאין בקיבוץ, בילויים וקניות. כאנשים בסמר מדברים על "הכסף האישי שלי", הם מתכוונים לזה.

 חדר האוכל בקיבוץ / צילום: איל יצהר

מה מתאים למימון בכסף אישי ומה מתאים להוצאה מהקופה המשותפת - זו סוגיה שנתונה לפרשנות. אם אחד החברים מעוניין להעשיר את עצמו בקורס אמנות באילת, ההחלטה איזו קופה תשלם על כך נתונה בידיו.

בעשור האחרון גם התהוו סנקציות חדשות: מי שחורג מהעוגן באופן עקבי, יתבקש להחזיר את כרטיס האשראי ובמקום זאת לקחת כסף ישירות מהגזבר. "אבל אלה מקרים בשוליים", מסביר הולצר, "השיטה, בגדול, עובדת. מי שחרג בחודש מסוים, יצטמצם בחודשים שלאחר מכן".

וזה תלוי גם בתקופה. עכשיו, למשל, המצב הכלכלי של הקיבוץ לא טוב, בעיקר בגלל עסקי התמרים שההכנסות מהם ירדו. לכן חברי הקיבוץ מתבקשים להדק את החגורה. "היו אפילו דיונים על להפסיק לקנות קפה שחור של עלית למטבח", מספרת בראון. "בסוף התפשרנו על פחות בשר והחלפת טונה סטארקיסט בטונה אחרת". אל השנתיים האחרונות התנקזו גם ההתחזקות של השקל, שפוגעת ביצואנים, והתגברות התחרות בתחום יצוא תמרים בישראל ובעולם.

לדברי בני לוי (70), שחי בסמר מאז 1980 ועובד במטע כבר 40 שנה, הקיבוץ לא חישב נכון את מסלולו הכלכלי. "משפחות גדלו וגדלו, נכנסו אינטרסים לתוך המערכת, יותר צרכים כלכליים. תמיד יש כאן אנשים שלא עובדים מספיק או אנשים שהכנסנו ולא בהכרח התאימו. טעינו בקריאת המציאות. היינו צריכים לייצר מנגנונים מתאימים. אנחנו לא ממש מתחשבנים על שום דבר, ולא בטוח שזה יחזיק".

 בני לוי. ''עם השנים נכנסו אינטרסים לתוך המערכת'' / צילום: איל יצהר

היום המחזור של הקיבוץ הוא סביב 35 מיליון שקל בשנה, לא גדול במיוחד בהשוואה לקיבוצים בגודל דומה. עיקר ההכנסות מגיע מיצוא התמרים (40%), שמכניס כ-17 מיליון שקל בשנה, והשאר מעבודת הרפת (20%), מעבודות החברים מחוץ לקיבוץ (15%) ומענפים נוספים כמו שדות סולאריים ששייכים לו.

כמה מרוויחים אנשי סמר? מנעד המשכורות רחב מאוד ויכול לנוע משכר מינימום ועד 20 אלף שקל בחודש, אבל "זה לא אישיו, ואין על זה שיחות", אומר הולצר. "ברור שמישהו בתפקיד ניהולי ירוויח הרבה הרבה יותר מסייעת בבית ספר. אנחנו משתדלים לעודד אנשים למצות את מקסימום ההשתכרות שלהם, בעיקר בשל הזכויות שמגיעות שלהם כעובדים".

אין שיוך נכסים או מבני נעורים

ככל שפוגשים עוד ועוד מחברי סמר, השיח על חופש נעשה מורכב יותר, וגם ברור שהפרשנות השונה שיש לאנשים עליו היא כר פורה לחיכוכים. "השאלה היא איפה נגמר החופש שלי", אומרת בראון. "אולי איפה שמתחיל החופש שלך? אולי החופש שלי פוגע בחופש שלך?".

עבור בני הזוג הולצר הפגיעה בחופש האישי נעוצה בבסיס השיטה. "היא לא מאפשרת לחסוך", הם מסבירים. "ישנם קיבוצים שיכולים לתגמל את החברים בכמה אלפי שקלים בחודש, ואז אפשר לחסוך. אצלנו זה לא קיים".

 איילת ואסף הולצר. ''משתדלים לעודד אנשים למצות את מקסימום ההשתכרות שלהם'' / צילום: איל יצהר

זה מתסכל?
"חוסר היכולת לחסוך בעייתי, תמיד היה. זה מגביל את החופש. זה חופש בתמורה לחופש. לכל דבר יש איזשהו מחיר. זה הסיפור, פשוט מאוד".

לזוג שלושה ילדים, כיום בני 29, 27 ו-23, וייתכן שיתקשו לעמוד לבד בעלויות הגבוהות של המחיה בישראל, בעיקר אם ירצו לקנות בית. "אין לנו מענה לזה", מודה איילת. "יש לנו תוכנית חיסכון לבני ובנות הקיבוץ שיש בה כסף לשלוש שנות אוניברסיטה במקרה הטוב ורק לשכר הלימוד. יש לנו את הבית, שלא רשום על שמנו כי אין פה שיוך נכסים. כשהילדים שלנו באים לכאן, אז יש להם בית חם. אנחנו נותנים להם את כל העזרה והתמיכה שאנחנו יכולים לתת". הם מסבירים שהקיבוץ התהווה כך שהמשאבים מושקעים בבתי החברים ופחות במבני ציבור. "אין לנו גם מבני נעורים וכל הסידור הזה. לכל ילד יש חדר משלו בבית".

ואם לחזור לנסיעה ההיא להודו, לא נראה שלכל חברי הקיבוץ היא עברה חלק בגרון. "היו דיבורים והשגות, זה ברור", מודה איילת. "אבל אנחנו הרגשנו מאוד טוב כל הזמן".

"הפך לאתר של מסיבות"

אם נדמה שרוב חברי הקיבוץ גרים שם כבר עשורים, דווקא בשנים האחרונות יש תנועה של צעירים לסמר. כיום שש משפחות נמצאות בתהליכי קליטה, וניכר שחדר האוכל רוחש דיבורים סביב ההחלטה את מי לקבל ומדוע.

התנועה של דור חדש וחדור מרץ ועשייה לקיבוץ מחדדת את אחת הסוגיות הכי בוערות בו: איך ניתן לפשר בין הרצונות של הצעירים לבין אלה של הוותיקים. "אני מקווה שהחבורה הצעירה של הקיבוץ תיקח ובגדול", אומרת קטנר, שחלק מילדיה ונכדיה גרים בקיבוץ, ומודה: "גם היום וגם בעבר היו חיכוכים. אבל הייתה סבלנות גדולה יותר ואנשים פחות קיטרו. לא דרשו רעה זה של זה. עכשיו יש אנרגיה של תחילת ויתור".

בראון ממש לא מרוצה מהמצב. "כל שישי־שבת יש פה מסיבות. אז במסיבות יש בירות ושלושה ימים לפני כן כל הצעירים מכינים קישוטים. בשבוע הבא עוד פעם יש מסיבה. סמר הפך בעיקר לאתר של מסיבות. הוותיקים מחזיקים את הקיבוץ".

לפני כ-20 שנה, היא מספרת, המועדון של הקיבוץ ניתן לבני הנוער, שהיו צריכים עוד מרחב. "אף פעם לא שכחנו מזה, אבל עכשיו התעורר הצורך שלנו, המבוגרים, במקום שבו נוכל לעשות פאזלים, לצפות בסרטים ולשתות קפה. יש ספרייה, אבל היא כל הזמן תפוסה".

כשאנחנו יושבות במטבח ביתה האמנותי היא אומרת בכנות, ברגע של הארה: "היה לי יותר טוב לא להיות פה. בהסתכלות לאחור אני אומרת לעצמי - אולי סתם נתקעתי פה. יכולתי לגור ביפו, אני אוהבת את הים, ואז לא היו לי ציפיות משכנים. פה יש לי ציפיות".
גם קוגלר וכץ מרגישים שפער הדורות משחק תפקיד. "אנחנו נמצאים בשיאו של המעבר הבין-דורי", אומר כץ. "הוא משלב בתוכו משפחות חדשות לצד משפחות ותיקות שחלקן אומר: טוב, בואו נסיים עם המשחק, תנו לי את השקט שלי. זה כל הזמן מתנגש. זה יכול להביא אותך ממקום של להיות בפסגה, לשאלות כמו מה אני מחפש פה בכלל. בינתיים הפלוס עולה על המינוס, וזה מה שמחזיק אותי".

"האתגרים הם בין אדם לחברו", מוסיפה קוגלר, "ההתמודדות הבין־אישית מאוד נוכחת".
"הצעירים רוצים לשפר ולשנות ואני רואה את זה לחיוב", אומר הר־גיל. "יש אכן הרבה מסיבות. הצעירים רוקדים למוזיקה בפול ווליום בשדות, לא בתוך הקיבוץ. חבר'ה מהאזור מגיעים לסמר בשביל זה. אף פעם לא הייתי בין המוזמנים למסיבות האלה, וזה בסדר גמור".

ובכל זאת, כשאנחנו מסיימים את הסיור עומדת השאלה אם הוא חש החמצה על שלא נשאר לגור בו, על הדרך שלא נבחרה. "לו הייתי נשאר בסמר, כנראה לא הייתי נעשה במאי. אז הרווחתי דברים אחרים, גם את הזוגיות עם אשתי אדוה, שלא הייתה מוכנה לשמוע על לעבור לפה. מה שבטוח, אם המקום הזה לא היה משפיע עליי כל כך לא הייתי משקיע עשור מחיי בלתעד אותו".