פרישת סילמן היא הרבה יותר ממכה קלה בכנף הדמוקרטיה

הכותב הוא מרצה בכיר בבית ספר למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב

דמוקרטיה דומה משהו לתמנון: יצור דינמי, חסר חוט שדרה, מבוזר ורב זרועות, ששורד דווקא בזכות ריבוי של מקורות התמיכה וההזנה שלו. אכן, גם הדמוקרטיה תלויה בחוסן גפיה: חוקה, נורמות, מוסדות, אזרחות פעילה ועוד. התמנון שורד אם נפגעת זרוע אחת ומצמיח אותה מחדש - וכך יכולה גם הדמוקרטיה, מאחר ואינה תלויה באדם אחד. אך מה קורה כאשר כמה איברים נפגעים בו-זמנית?

ארה"ב, בעלת המסורת הדמוקרטית המפוארת, שרדה בקושי רב את טראמפ ואת נסיון ההפיכה שלו. האם לדמוקרטיה בישראל יש את אותו החוסן?

המשבר שנוצר בעקבות פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה חשף שוב עד כמה הדמוקרטיה הישראלית חבולה, לא רק עד כמה הקואליציה רעועה. האפשרות לבחירות חמישיות תוך 4-3 שנים איננה רק תוצאה של תיקו בין הגושים, אלא של גורמי עומק נוספים, כולל חוסר יציבות מפלגתית ודלדול נורמות.

ממשלת בנט-לפיד עשתה שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית, לא רק בגלל העברת התקציב ומספר רפורמות שיזמה, אלא גם מאחר ומיתנה את השיסוי בין הימין לשמאל ואת המתקפות כנגד מערכת המשפט. זאת ועוד, היא החזירה לנו את הרעיון הדמוקרטי כי קיים בינינו, מעצם היותנו בני אדם, דמיון בסיסי. הנה, מסתבר שאדם מוכשר, עם התכונות הנכונות - אבל שאינו "מליגה אחרת" - יכול להיות ראש ממשלה סביר בהחלט. אלא שאת הההתחדשות הדמוקרטית העמוקה לה זקוקה מדינת ישראל הממשלה הנוכחית לא קידמה, ובמובנים מסוימים אף פגעה בה בדרכה.

אחד הלקחים החשובים של הגרמנים לאחר תקופת המשטר הנאצי היה כי מפלגות חייבות לפעול על פי עקרונות דמוקרטיים, לקח המעוגן בחוקה הגרמנית. הם הבינו כי הדרך לשליטה סמכותנית או דיקטטורית במדינה עוברת דרך שליטה ללא עוררין במפלגה, וסברו גם שאין אפשרות לקיים באופן אמין ערכים דמוקרטיים כגון שוויון, תחרות וביזור עוצמה ברמת המדינה, כאשר תוקפם מוכחש ברמת המפלגה.

בישראל, לעומת זאת, חלה בעשור האחרון נסיגה מעיקרון הדמוקרטיה הפנימית של המפלגות, והממשלה הנוכחית הביאה תופעה עגומה זו לשיא: ימינה, יש עתיד, חוסן לישראל, תקווה חדשה וישראל ביתנו הן מפלגות שהעומד בראשן אינו עומד לבחירה, ומחליט (לרוב ללא גוף מייעץ) על רשימת המועמדים לכנסת. אין במפלגות אלו אפשרות תקנונית ו\או מעשית להדיח את העומד בראשן, ואין החלטות ביחס למדיניות המתקבלת בניגוד לדעתו.

כך, המערכת הפוליטית בישראל נבנית בהדרגה כמערכת פרסונלית בה שוררת רוח סמכותנית וצייתנות של חברי הכנסת במפלגותיהם; במקום מאה ועשרים נציגים\ות שמביעים דעה ועמדה על ענייני היום, מספר ראשי מפלגות שולטים בכול. רבים מהאליטה הישראלית (מתחומי הביטחון, העסקים, האקדמיה, העיתונות ועוד) משתפים פעולה עם צורה זו של ארגון העולם הפוליטי ואינם מתקוממים נגדה. על מנת להיות חברי כנסת או שרים בממשלה, הם מוחלים על כבודם ומקבלים את כללי המשחק הסמכותניים במפלגותיהם, ובכך עוזרים לנרמל ולהחדיר כללי משחק אלו לכלל החברה. לא רבים מתייחסים עוד למפלגות כאל מוסדות בעלי מסורת וזהות, מסגרות לדיון פלורליסטי ולגיבוש דרך ותפיסת עולם.

כן, עידית סילמן עשתה מעשה לא פטריוטי וראוי לגינוי בכך שקירבה את ישראל למערכת בחירות נוספת. אך יש להודות כי בין חוסר הדמוקרטיות של המפלגות ושחיחות הגו המצופה מהחברים בהן מחד, לבין היותן, עבור רבים, בעיקר בימה לקידום אישי ושהיחס אליהן אינסטרומנטלי גרידא מאידך, מפליא שאין יותר סילמנים בישראל.

בשורש מצב המפלגות עומדת הנסיגה מערכים דמוקרטיים בישראל, ובייחוד מהמחויבות לשוויון ולחירות. ראש המפלגה איננו עוד ראשון בין שווים, וחברי כנסת מוערכים בעיקר על פי מידת צייתנותם ונאמנותם אליו ופחות בזכות חופש מחשבתם ועצמאות פועלם. נסיגתם של ערכים אלו ניכרת כאמור בכול, כולל היעדרם ממעשה החקיקה החשוב ביותר שנעשה כאן עשרות שנים: חוק הלאום. שוויון וחירות, מושגי מפתח במגילת העצמאות, הוצאו בהדרגה מהחוק בגירסאותיו המוקדמות - ואולי לא במקרה תהליך זה התרחש במקביל לשינוי פני המפלגות בישראל.