תביעות על מחיר מופרז לא יפתרו את בעיית יוקר המחיה בישראל

הכותבת היא ראש מחלקת תחרות והגבלים עסקיים בפישר (FBC & Co) ומייצגת בעלי מונופולין הנתבעים בטענת מחיר מופרז

יוקר המחיה בישראל הוא עניין משמעותי ולא חדש. ביולי 2011, בתוך המחאה החברתית שהחלה כ"מחאת הקוטג''", הוגשה תובענה ייצוגית בטענה כי תנובה ניצלה לרעה את מעמדה המונופוליסטי כשקבעה מחיר גבוה בלתי הוגן לקוטג'. התובענה נסמכה על החזקה שבחוק התחרות הכלכלית (בעבר, חוק ההגבלים העסקיים), לפיה מונופולין יראה כמנצל מעמדו לרעה, אם קבע מחירים "בלתי הוגנים" למוצר שבמונופולין.

לא מדובר בעניין טריוויאלי, שכן לא ברור אם החזקה בדבר מחיר "בלתי הוגן" חלה רק לגבי מחיר "טורפני" (נמוך), שדוחק מתחרים מהשוק, או גם לגבי מחיר גבוה.

לאחר תיק הקוטג' התרבו הליכים ייצוגיים, בהם נטען כי הנתבעים הם מונופולין שניצלו מעמדם לרעה כשקבעו מחירים מופרזים. התובעים הייצוגיים התאהבו בפוטנציאל שבעילה והגישו יותר מ-50 תובענות לגבי מוצרים ושירותים מגוונים: מוצרי חלב, קקאו, משקאות מוגזים, מלח שולחן, מרגרינה, פופקורן, גז טבעי, העברת בעלות ברכב, חלקות קבר ועוד.

אין הכרעה

השאלה אם הוראת הסעיף חלה גם על מחיר גבוה בלתי הוגן, טרם הוכרעה בעליון. לפני תיק הקוטג', העילה הגיעה לעליון שלוש פעמים, אולם לא הוכרעה לגופה. כיום, בעקבות "שגשוג" העילה, תלויים ועומדים בעליון חמישה הליכי ערעור, הדנים בשאלת קיום העילה והיקפה. בתי המשפט המחוזיים, שנתנו החלטות סותרות, ממתינים להכרעה.

אחד ההליכים שהוגשו לאחרונה הוא ערעור שהגיש פרופ' ירון זליכה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת תמר בזק-רפפורט, המשמשת גם כראש בית הדין לתחרות), שבו נדונה הטענה כי תנובה קבעה מחיר מופרז לגבינה לבנה 5%; שמנת מתוקה 38% ו-32%. בקשת האישור נדחתה, לאחר שתנובה חשפה נתונים עסקיים והציגה עלויות ורווחיות של המוצרים, ונקבע כי לא מדובר במחיר "מופרז".

האם פסיקה זו היא סימן לבאות? האם העליון יכריע באופן דומה? בקרוב אולי נדע, אך מבט על קשיי העילה מלמד כי עילת "מחיר מופרז" לא תפתור את בעיות יוקר המחיה.

קיימים טעמים נכבדים, משפטיים וכלכליים, שפועלים נגד הכרה באיסור על מחיר "מופרז": ההיסטוריה החקיקתית; אנשי מקצוע רבים סבורים כי התערבות חיצונית תפגע ביכולת התיקון העצמית של השוק ובתחרות פוטנציאלית; יישום העילה כרוך בקשיים מהותיים, כשבתי המשפט ייאלצו להפוך לאנליסטים ולהכריע מה המחיר ה"הוגן" והרווח ה"סביר" למוצר או שירות ספציפי בנקודת זמן נתונה, וכן מה הפער מעל המחיר ה"הוגן", שמצדיק את אכיפת האיסור ופסיקת פיצויים; ועוד.

לא בכדי הסכימו מומחים מקצועיים, נציגי רשות התחרות והיועץ המשפטי לממשלה, שאפילו אם העילה תוכר, היישום שלה צריך להיות שמור למקרים חריגים, מובהקים, כשאי-ההוגנות שבהתנהלות המונופולין "דוקרת את העין".

המסקנה שמונופול קבע מחיר מופרז חייבת להתבסס על ניתוח כלכלי, שיבחן עלויות ייצור, רווחיות, מידת התחרותיות בשוק, קיום אלטרנטיבות, ביקוש צרכני ועוד - לקבלת תמונה מלאה ונכונה.

מדובר בהליכים עתירי משאבים, שבמסגרתם בית המשפט נדרש להכריע בין תזות כלכליות וחשבונאיות שונות. הליכים מורכבים אלה אורכים שנים (לעתים יותר מעשור), גוזלים זמן שיפוטי יקר ודורשים הכרעות כלכליות נכבדות; כל זאת - כשההכרעה על המחיר ה"הוגן" ממילא נכונה רק לנקודת זמן היסטורית.

בישראל מספר רגולטורים ייעודיים יכולים לפקח על מחירים שגובה מונופול, בהם רשות התחרות, שהביעה עמדתה שבנסיבות המתאימות תאכוף את האיסור מינהלית (עיצום כספי); ופיקוח מכוח חוק הפיקוח על מחירים (החלטת שרים לאחר המלצות ועדה מקצועית).

ראייה רחבה של המשק

אם תוכר העילה על-ידי בית המשפט העליון, לדעתי ראוי להותיר את האכיפה בידי הרגולטורים. ראשית, לרשות התחרות (כמו גם למפקח על המחירים) יש סמכות לדרוש מהמונופול, ומגורמים נוספים בשוק (מתחרים, ספקים, לקוחות) למסור מידע ונתונים הדרושים להפעלת סמכויותיה. בית המשפט, לעומת זאת, כפוף לנתונים שמציגים הצדדים לפניו, למגבלות של גילוי מסמכים ויהיה חשוף, לכל היותר, לנתוני המונופול.

שנית, לרשות התחרות יש ראייה רחבה של המשק. הרשות מפעילה שיקול-דעת מבחינת סדרי עדיפויות בהשקעת המשאבים. מנגד, בית המשפט נדרש להכריע בכל סכסוך שלפניו, גם אם אינו מצדיק את השקעת המשאבים.

שלישית, מחירים מתעדכנים. הליך אזרחי פוסק בנקודת זמן ספציפית. גם אם ייקבע, לדוגמה, שבשנת 2010 המחיר ההוגן של הקוטג' היה X, אין משמעותו שזהו המחיר ה"נכון" לאחר עשור, עת ניתן פסק הדין.

לא בכדי קבעה השופטת בזק-רפפורט: "מסופקת אני אם הליך אזרחי ככלל ותובענה ייצוגית בפרט הם המסגרת המתאימה [לבירור פרטני של מחירי מוצרים]". המחיר הכרוך בכך הוא פשוט גבוה מדי.