המשבר במערכת החינוך ייפתר, אם תהפוך לרלוונטית לכל תחומי חיינו

פרופ' יפעת ביטון היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה

פרופ' אורית אבידב-אונגר היא דיקן בית הספר לחינוך, המכללה האקדמית אחוה

בעוד המשבר במערכת החינוך מתרחב, השאלה היסודית "למה זקוקה מערכת החינוך?" נענית בתשובות הנוגעות למסגרת שבין כיתה א' ל-יב'. טענתנו היא שהמענה להתרחבות המשבר טמון בהרחבת גבולה של "מערכת החינוך" המוכרת מטה, מעלה ולרוחב. ההרחבה "מטה" לגילאי 3-0 נעשתה ברפורמה האחרונה של שרת החינוך שאשא-ביטון שהעבירה את מעונות היום ממשרד הרווחה למשרדה, ועמם העבירה את המדינה מעמדת השמרטף לעמדת המחנכת.

ההרחבה "מעלה" מחייבת הכללה של ההשכלה הגבוהה במערכת החינוך. לצד אלה, יש להכליל "לרוחב" את מערך החינוך הבלתי-פורמלי המחויב להיות קשוב ומחובר לזו הפורמלית. הרחבת גבולות משולשת זו יוצרת רצף לימודי בעל פריסה טובה של הליך הקניית המיומנויות לאורך כל מסגרות ותהליכי הלמידה, ומבטיחה בסיס יציב יותר לחברה איתנה בעודנה מתפתחת.

תפיסת החינוך כרצף מיועדת לרכך את הניכור המתקיים כיום בין מערכת החינוך לשאר מערכות חברתיות מרכזיות אחרות. היא מחייבת יצירת קשרים חברתיים, ארגוניים ואקדמיים בין השותפים ל"סדר החינוכי" ברמות השונות של קובעי מדיניות, קהילה, מוסדות והפרט - ברמה הארצית, המחוזית והמקומית. יש בראייה שכזו כדי לבסס אחריותיות רחבה של כלל השותפים במערכת לטיוב המהלכים החינוכיים לטובת צרכי המדינה, החברה והפרטים שבה. לאמונתנו, בעידן הידע והמידע של החברה הגלובלית במאה ה-21, רק שיח משותף ונמשך - ציבורי וחברתי - יביא להבנת המהות של מערכת חינוך רחבה ככזו שבכוחה להביא את הלמידה המגוונת לקדמת הבמה כצורך לאומי. שיח משותף בין כלל בעלי עניין בחינוך, ולא רק ב"מערכת החינוך", יהווה בסיס להתפתחותה האיתנה של החברה כמשכילה, מעורבת וצומחת.

כלי אנושי מרכזי

ניקח למשל את המיומנות המוכרת לנו כחוסן. חוסן הוא כלי אנושי מרכזי הנדרש לתפקוד מיטבי בחברתנו המשתנה תמידית ובאתגרים והמורכבויות המקומיות והגלובליות שהיא מזמנת לפתחנו. בימים לא-פשוטים אלה ממש, בהם נדרשים לחוסן אזרחי ואזרחיות ישראל כדי לצלוח את היומיום, בולט המיוחד הצורך במערכת חינוך שחוסן יהווה יסוד מארגן בה. מערכת חינוך רחבה תוכל לשמש שדרה איתנה לקידום מלאכת בנייתו של חוסן זה. היא תאפשר את הטמעתו כבר בתהליכים שראשיתם בגיל ינקות, ולא תאפשר את סיומו לאחר התיכון, אלא תמשיך לטפח חינוך לחוסן חברתי-רגשי גם בהשכלה הגבוהה, היכן שהתפיסה הרווחת היא שמחקר ומדע הם היסודות הבלעדיים כמעט המזינים את תפקיד איש או אשת הסגל.

מיומנות חשובה נוספת לפרט היא היכולת לדעת לבחור ולברור את דרכה בעולם מבין שלל האפשרויות שהוא מציע. מערכת חינוך רחבה צריכה להיות מושתתת על בחירה ואוטונומיה לאורך כל הרצף הלימודי ברמת הלומדים והמלמדים. אנו מציעות כי מערכת כזו תאפשר בחירה בכל אחד מחלקיה, כדי לייצר בה יותר בינתחומיות ופחות סגירות חד-מימדית. כך למשל, יש לאפשר יותר אוטונומיה לבתי-הספר בבחירת ההיצע הלימודי שלהם. מערכת ההשכלה הגבוהה, כחלק ממערכת החינוך הרחבה, צריכה גם היא להיות נגישה יותר לאוכלוסיות פחות נוכחות בה, שיכולתן לבחור להיות חלק ממנה מוגבלת בחסמים שונים. תפיסה זו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בהתנהלות קברניטי מערכת החינוך הרחבה, ולא רק מצד הלומדים בה. עקרונות של חוויה והתנסות, אחריות, מעורבות, ומנהיגות יזמית צריכות לאפיין את הלמידה ברצף ההרחבה של גבולות החינוך. כל אלה יעודדו למידה עצמאית, הענקת כלים לבחירת נושא חקר תוך הקשבה לנטיית-הלב של הלומדת או הלומד, תחת הגבלתם לנושא כזה או אחר שחובה ללמוד דווקא אותו לבגרות או למבחן במסגרת התואר.

תשומת לב ממוקדת

ומה עם ערכים הומניסטיים, החיוניים לנו כחברת מופת? חישבו רגע על תוכנית הלימודים שהפכה לסיסמה שחוקה: "האחר הוא אני". התוכנית השאפתנית, אותה ייסד בזמנו השר פירון, חייבה פעילות חינוכית ולימודית "בכל הכיתות בכל שכבות הגיל עוסקת בחינוך לערכים של סובלנות, כבוד האדם וחופש הביטוי". תחולה זו נחשבה למקיפה מאוד כשהוצגה לבתי-הספר. אלא שאתגרי שסעיה של החברה הישראלית והמפגש האמיתי של גווניה השונים, ממוקמים דווקא באקדמיה. שם נפגשות לרוב לראשונה הקבוצות הנבדלות בה, ולכן ברור שגם במסגרתה צריך הליך למידה זה להימשך. מערכת חינוך רחבה הייתה מחייבת תשומת-לב למשימה לאומית זו, ומאפשרת להעמיק את השפעתה.

המהפכה החינוכית הנדרשת לחברה הישראלית כרוכה בהכנסת מערכות למידה שמחוץ למערכת החינוך המסורתית אל תוכה. בתהליך זה, צפויה ממילא המערכת להיות רלוונטית יותר לרבדים מגוונים של חיינו, כמו גם לשוק העבודה ולאתגרי המחר של הישראליות.