דווקא הליברלים הרוסים הם אלו שהמליכו את פוטין

הכותב הוא הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

בעקבות כישלון ניסיון ההפיכה נגד גורבצ'וב ב-1991, כלכלנים ליברליים רוסים מצאו את עצמם בתפקידי מפתח בשלטון החדש. לאור ההידרדרות במצב הכלכלי, הם היו חייבים לפעול במהירות על מנת לקדם את הרפורמות הנחוצות והם בחרו במדיניות של "הטיפול בהלם".

שני שיקולים עיקריים עמדו לנגד עיניהם. בהיבט כלכלי טהור, הם התרשמו לרעה מהדשדוש בתקופת גורבצ'וב. לעומת זאת, הם התרשמו לטובה מהמדיניות של "הטיפול בהלם" שהונהגה בפולין החל משנת ה-1990. הם סברו כי אין דרך לשלב בין הכלכלה התכנונית הסובייטית לכלכלת השוק המערבית. המעבר לכלכלת השוק היה חייב אפוא להתבצע בדרך מהירה ככל שניתן.

כלכלה פוליטית

השיקול השני היה אף יותר חשוב. הוא נבע מהשקפה מסוימת של כלכלה פוליטית. אמנם הרפורמטורים הצעירים היו לחלוטין משוחררים מכל שמץ של אמונה בכלכלה תכנונית מרקסיסטית, הם היו ספוגים בהנחת היסוד המרכזית של המרקסיזם הקלאסי, ולפיה יחס הייצור עומדים ביסוד של כל תופעה חברתית ותרבותית. אם להשתמש בז'רגון המרקסיסטי, "הבסיס" הוא זה אשר קובע את "מבנה-העל". הכלכלנים ההם היו מעין מרקסיסטים במהופך, הם האמינו כי על מנת למנוע חזרת הקומוניסטים לשלטון, יש לכונן במהירות יחסי ייצור על בסיס רכוש פרטי, ולהצמיח מעמד של בעלי הון אשר יגן על הרפורמות הליברליות מתוך אינטרס כלכלי. מכאן, נדרשה הפרטה כוללת ומהירה. על מנת לבצע את מיזם ההפרטה, הליברלים היו מוכנים להשלים עם שחיתות רבה במהלכה. דוּבַּר על הצורך ליצור תנאים למה שבתיאוריה המרקסיסטית נקרא "הצבירה הראשונית של ההון", וזאת בתקווה שתוך דור, ההיגיון הכלכלי יְתַרְבֵּת את ההון שהושג בדרכים מפוקפקות.

במבט הראשון, השיקולים האלה נראים היום תמימים למדי. אך בהסתכלות קרובה רואים כי היה בהם היגיון רב. הכלכלה הרוסית אכן התחילה להתאושש תוך שנים ספורות והתייצבה בקדנציה הראשונה של פוטין אשר העמיק אז את הקו הכלכלי הליברלי. לעומת זאת, דווקא המדינות שבחרו בדרך הדרגתית יותר, כמו אוקראינה, נשארו אז מאחור. זאת ועוד, גם האסטרטגיה של הצמחת מעמד בורגני חדש הניבה פירות. כך, לקראת הבחירות לנשיאות בשנת ה-1996, בעלי ההון העשירים ביותר שכונו "אוליגרכים", התארגנו על מנת לתמוך בנשיא ילצין ולמנוע את בחירתו של יריבו הקומוניסטי. וילצין אכן זכה.

לא ברדיקליות הכלכלית אפוא טעו הליברלים הרוסים שחלשו על תהליך הרפורמות. טעותם הייתה נעוצה במשקל היתר שהם ייחסו לשיקולים הכלכליים ובהזנחת ההיבטים האחרים של חיי החברה. הליברלים האלה האמינו באמת והתמים כי כל עוד השינוי הכלכלי מובטח, שאר הדברים יסתדרו בעצמם. הם סברו כי למען קידומן המהיר של הרפורמות, מותר להקריב האופן זמני את הערכים האחרים של הליברליזם.

ניסיון הפיכה כושל

טעותם הראשונה הייתה בוויתור על הבטחת הלגיטימיות הדמוקרטית. בשלהי שנת ה-1991, בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל, הליברלים נהנו מאשראי ציבורי רב. באותם החודשים רק מוסד אחד ברוסיה נהנה מלגיטימיות דמוקרטית מלאה - הנשיא ילצין שנבחר בבחירות חופשיות ותחרותיות. הפרלמנט המכהן היה שריד של תקופת המעבר. ניתן להניח, כי לו הוכרזו אז בחירות רב-מפלגתיות, הליברלים היו זוכים ברוב מוחץ, והדבר היה מעניק להם לגיטימיות לכמה שנים. אך ילצין והליברלים העדיפו לעבוד עם הפרלמנט הקיים. ככל שהקשיים הכלכליים גברו, כך הפך הפרלמנט שהיה בקושי דמוקרטי למחצה, למוקד ההתנגדות לרפורמות. ילצין נאלץ לפזר את הפרלמנט בכוח בשנת ה-1993. אך בבחירות הרב-מפלגתיות שנערכו אז, הליברלים ספגו מפלה. כתוצאה מכך, הם נאלצו להישען יותר ויותר על הצבא וכחות הביטחון שתמכו בהם במהלך המאבק מול הפרלמנט הישן, ושילמו לכוחות האלה במטבע הקשה, ובראש ובראשונה באור הירוק שהם נתנו למלחמה העקובה מדם בצ'צ'ניה.

ככל שנחלשה בריאותו של הנשיא, חיפשו הליברלים ובעלי ההון מחליף אשר ישמור על הסדר הליברלי הכולל ועל הונם האישי. אך בגלל הפופולריות היורדת והתלות באנשי הביטחון, הם ידעו כי מחליף כזה יכול לבוא רק משורות הביטחוניסטים. לאחר כמה ניסיונות לא-מוצלחים, הם שמו עין על איש צנוע מה-פ.ס.ב. בשם ולדימיר פוטין. הם האמינו כי הם ממליכים אדם שימשיך את המדיניות הליברלית שהם התוו. אך ברגע שאותו אדם טיפס לתפקיד הרם ביותר במדינה, יכולת ההשפעה שלהם ירדה מהר לאפס. והשאר היסטוריה.