שי-לי שינדלר ניפצה לכם את הפנטזיה הקפיטליסטית האולטימטיבית

מדהים כמה תגובות שליליות הצליח לסחוט סרטה של שי-לי שינדלר על המתעשרים החדשים ששודר השבוע. כולם כך נראה רצו להתגייס במלוא המרץ כדי לבקר את הרמה הירודה והשטחיות של התוכנית שבה שינדלר הציגה את חיי העושר שלה ושל שאר מתעשרי ההייטק החדשים. כאילו שביומיום כל מה שמשודר בשידורי קשת זה ממש סוגה עילית, ששינדלר פתאום הורידה את הרמה בבת אחת.

כולם פתאום התגייסו להטיף שמה פתאום משדרים בפריים טיים של ערוץ 12 את חיי העשירים המנותקים האלה שמנפנפים בעושרם ועוד מעזים להתלונן על צרותיהם. אפשר לחשוב שביומיום הפריים טיים הזה מלא בסיפוריהם האישיים הקשים של העניים ובתחקירים על חסרי המזל שבנינו, ועכשיו שינדלר הרעה גנבה לכל אלו את הבמה.

האמת שבכלל לא צפיתי בסרטה של שינדלר בשידור המקורי. ככתב שמסקר את תעשיית ההייטק אני נתקל כמעט כל יום, או לפחות פעם בשבוע, במתעשרים החדשים וכבר כמעט התרגלתי לעלות לשיחות זום כשברקע של בני השיח שלי מבצבצת בריכת שחייה קטנטנה (או גדולה). אז חשבתי שיש לי מספיק מכל זה ביומיום, מספיק הזדמנויות לקנא ולאכול את הלב, למה לי לפתוח גם טלוויזיה בערב פנוי כדי לראות את כל זה.

אבל יום לאחר שידור הסרט יצא לי איכשהו להגיע לביתה של שינדלר. זה קרה כיוון שבעלה, היזם ליעד אגמון, ערך שם בתזמון מושלם אירוע לעיתונאי הייטק לרגל הצטרפותו לקרן ההון סיכון האמריקאית אינסייט פרטנרס. עבודה מכניסה מאוד למי שלא זקוק לכסף בכלל. הבית המדהים של שינדלר ואגמון, וילה עם בריכה ומעלית ברחוב שקט בתל אביב, השאיר אותי כל-כך מוטרד לגבי חיי שלי, שהחלטתי שלא יזיק כבר לצפות בסרט עצמו. אחרי הצפייה אני מוכן לשער מה כל-כך הרתיח את כולם, וזאת לא הרמה אלא דווקא החתרנות.

גם עשירים חדשים שעשו את כספם במו ידיהם, לא בהכרח מאושרים ומרוצים יותר בשל הונם

הסרט של שינדלר, שמדבר עם העשירים על בעיותיהם החדשות, הוא אמירה חתרנית. הוא אמירה חתרנית בכך שהמסר שלו הוא שעשירים, גם עשירים חדשים שעשו את כספם במו ידיהם, לא בהכרח מאושרים ומרוצים יותר בשל הונם. הוא אמירה חתרנית כי יש בו הצגה של סט הבעיות החדשות שעשירים מקבלים יחד עם הכסף. במקום חרדות על פרנסה, הם מפחדים מזה שקשה להם להתחבר למי שהיו פעם חבריהם והיום נמצאים מיליוני דולרים הרחק מהם.

אני יודע שכל זה לא אמור לזעזע אף אחד. הרי וריאציות אינספור על המנטרה של "עשיר ורע לו" אפשר למצוא משחר ההיסטוריה ועד סרטים וסדרות עכשוויים, ובכל זאת להגיד את זה כל פעם מחדש זאת חתרנות. זאת חתרנות כי המסר הזה פשוט עומד בניגוד מוחלט לכל מה שהתרבות והשיטה הכלכלית מסביבנו מקדשות, כי כל יום יש כוחות רבי עוצמה, בהפסקת הפרסומות בטלוויזיה וברוב התוכניות סביבה, שממשיכים להפציץ אותנו במסר ההפוך על כך שלהיות עשיר זאת המטרה והפנטזיה האולטימטיבית, שאם נהיה עשירים נהיה מרוצים יותר. אז איך זה שדווקא אלו שהגיעו לשם לא מתעוררים כל בוקר עם חיוך על הפנים? איך מעזים העשירים החצופים האלה לא להיות מרוצים.

עמוק בפנים מה שהרגיז רבים, אני מוכן לשער, זאת דווקא העובדה שהסרט שבר את הפרדיגמות המקודשות של הקפיטליזם. כי למה בעצם אנחנו מוכנים לעבוד כל-כך קשה, לקחת על עצמנו משימות גדולות יותר, להתקדם לתפקיד עם יותר אחריות. אחת הסיבות המרכזיות היא שאנחנו מאמינים, וכי גורמים לנו להאמין, שאם נרוויח יותר, שאם נוכל לממן חופשת פאר במקסיקו או לטוס במחלקת עסקים, החיים שלנו יהיו יפים ומאושרים יותר. אבל האמת שרוב מוחץ של המחקרים מראים שלא, שכסף קונה לך מעט מאוד אושר, אם בכלל.

אז הסרט של שינדלר מתווסף למחקרים האלה שמראים כי גם במחלקת עסקים יש בעיות. אומר את זה מפורשות איל וולדמן, מייסד מלאנוקס והעשיר ביותר מבין משתתפי הסרט (בפער נכיר), שמודה שלא היה מאושר פחות כשנסע באוטו לכנרת, לפני שהתחיל לנפוש במלונות שבעה כוכבים. אז עכשיו בעצם בשביל מה לעבוד כל-כך קשה, למה להתחרות במרוץ העכברים כשהגבינה בסוף לא כזאת טעימה?

יש חלומות שאנחנו לא מסוגלים להתנתק מהם

על אף הביקורות, הדמות בסרט שזכתה למרבית השבחים הייתה של אגמון. הוא נשאר צנוע לגבי עושרו וקורא לאשתו לוותר על עשיית הסרט, ששום דבר טוב לא יצא ממנו. אבל אולי אגמון משך רבים מסיבה אחרת. במידה רבה אגמון הוא הדמות הכי פחות חתרנית בסרט. בהצהרותיו על כך שכיף לו עם הכסף ושהממון עזר לו להתגבר על ביישנות וחוסר ביטחון, הוא ממשיך לגלם את אותה הפנטזיה האולטימטיבית לפיה חיינו יהיו טובים יותר אם נהיה מיליונרים. אז אותו קל לנו לעכל. שום שבירת מוסכמות כאן.

בכל מקרה, אין לי ספק שהסרט של שינדלר ישכח מהר מאוד. אני לא חושב שזה יקרה בגלל שהוא רע או שטחי, אלא פשוט מכיוון שיש חלומות שאנחנו לא מסוגלים להתנתק מהם, שיש פנטזיות שכמה שלא נדע שהן מופרכות נמשיך לדבוק בהן, אולי כי הן כבר טבועות בנו עמוק. גם אני משוכנע שאמשיך להרגיש רע בפעם הבאה שאכנס לבית כמו של שינדלר ואגמון או כשתצוץ מולי הבריכה הבאה של יזם עשיר בזום. אפילו שאין לי על מה.