הקשר הפולני: הסיפור הלא ייאמן מאחורי הפרשה שהסעירה את המשק הישראלי לפני 30 שנה

בפברואר 1991, בימיה האחרונים של מלחמת המפרץ, נחת בנמל התעופה בן גוריון מטוס מנהלים פרטי. בתוכו ישבו שני צעירים פולנים. הנמוך והמוצק מבין השניים, על פניו זקן בן שבועיים, לבש חולצת טריקו אדומה ומכנסיים ורודים, ולבושו של האחר כלל מכנסי ג'ינס וחולצת ג'ינס. כשיצאו אל הטרמינל כבר גלגלו לפניהם עגלות עם מזוודות כבדות, אטומות באחת-עשרה שכבות, ובתוכן 46 מיליון דולר במזומן.

השטרות הירוקים שבתוך המזוודות נועדו להשלים רכישת 50% ממניות חברת אלטין, חברת החזקות הולנדית בבעלות הטייקון היהודי-אוסטרלי ג'ק ליברמן המנוח, שהחזיקה ב-100% ממניות חברת הדלק פז (ובשליטה בחברת הנדל"ן סהר פיתוח).

את מניות השליטה בפז רכשה אלטין שלוש שנים קודם ממדינת ישראל. נציגו של ליברמן בישראל היה באותם ימים צדיק בינו, מי שכעבור שנים אחדות יהיה לטייקון בעצמו. בזמן שליברמן רכש את מניות פז מהמדינה, היה בינו מנכ"ל בנק לאומי ויושב ראש ועדת האשראי שהעניקה לאוסטרלי את האשראי לעסקה. ארבעה חודשים אחרי פרישתו מהבנק הפך בינו לאיש סודו של ליברמן.

ההסכם בין איל ההון האוסטרלי, שהיה זקוק באותה עת למזומנים עקב קשיי תזרים בעסקי הנדל"ן שלו, לבין חברת פיצ'פורק בבעלות צמד הפולנים, קבע כי תמורת 50% ממניות אלטין ישלמו השניים 85 מיליון דולר. 39 מיליון דולר הועברו מבעוד מועד בשני תשלומים בהעברה בנקאית לחשבון נאמנות, ואת שאר הכסף הביאו הפולנים במזומן. במסמכים הנלווים להעברת 39 מיליון הדולר הראשונים נכתב כי מדובר במקדמה לתשלום עבור "מחלבות וקווי אריזה". אלא שלא הפירוט המוזר, לא העובדה שהכסף לא הועבר מפיצ'פורק אלא בכלל מחברה אחרת, ולא ההעברה יוצאת הדופן במזוודות, הביאה את ליברמן לסגת מהעסקה. בפסק בוררות שפורסם ב-2005 ועסק באחורי הקלעים של הפרשה כתב הבורר ישי לויט כי קבוצת ליברמן "עצמה את עיניה לאור הצורך שלה במזומנים... העובדה כי קבוצת ליברמן התעלמה מתמרורי האזהרה מלמדת כי היא ידעה או לפחות חשדה שהיא מתקשרת בעסקה עם קבוצה מפוקפקת".

בשבועות האחרונים שוחחתי עם כמה מן הדמויות המרכזיות שהיו מעורבות בפרשה החד פעמית הזאת, מרביתן העדיפו לעשות זאת שלא לציטוט. מי שכן ניאות להתראיין בשמו הוא גונשיורובסקי, שאיתו נפגשתי בביתו בקיסריה, ברחוב שקט שמאכלס כמה מעשירי הארץ. גם מסמכים משפטיים מישראל ומפולין, ובהם כאלה שעד כה לא נחשפו לעין הציבור, קטעי עיתונות וסרטים דוקומנטריים, עזרו לי לחבר את קטעי הפאזל השונים.

פרשת פז, והקשר לשני הפולנים, סוקרה לאורך השנים באופן חדשותי בעיתונות הישראלית, אבל נדמה כי רק היום, ממרחק הזמן שמאפשר התבוננות ממעוף הציפור, אפשר באמת להבין עד כמה הסיפור הזה קורץ מהחומר שממנו עשויים שוברי קופות הוליוודיים: איך בתוך זמן קצר הפכו בגשיק, מוסיקאי אוטודידקט שגדל בבית יתומים, וגונשיורובסקי, רופא מתוסכל שחלם על חיים אחרים, משני תפרנים לשניים מהאנשים העשירים ביותר בפולין? איך קרה שחברה שהוקמה ביוני 1989 כחברת יבוא קטנה שהביאה בטנדר מוצרים מגרמניה לפולין הפכה כמעט בן לילה לקונצרן הפרטי הגדול במדינתם? איך נמכרה להם חברת ענק ישראלית לפני שהמוכרים הבינו האם הקונים הם אנשי עסקים בעלי מוניטין או שמא צמד חורשי מזימות בדמותם של שמשון ויובב? כיצד השפיע הכסף הגדול על מערכות היחסים בין המעורבים בפרשה? והאם גורלם של שני גיבורי העלילה יכול היה להיות אחר?

"תרפיית ההלם" יוצרת הזדמנות

הסיפור שלנו מתחיל בדצמבר 1988 רגע לפני קריסת הגוש המזרחי, כשפולין היא המדינה המזרח אירופית הראשונה לאמץ כלכלה חופשית. ב-23 בדצמבר עוברת בפרלמנט שורה של חוקים שנועדו להפריט חברות ממשלתיות ולעודד הקמה של חברות עסקיות. ב-4 ביוני 1989 נערכות בחירות שמסמנות שעומד לתום העידן הקומוניסטי בפולין, ובמקביל לכך מקדם שר האוצר בלצרוביץ שורת חוקים נוספים שנועדו להבריא את כלכלת פולין משנים של קומוניזם. הוא יוזם שורת צעדים דרמטיים שייכנסו לתוקף בינואר 1990. בין אלה: הסרת פיקוח על מחירים, הצמדת הדולר לשער הזלוטי, חיסול מרבית הסובסידיות לתעשייה, והקלות על יבוא מוצרים בינלאומיים לשוק הפולני. לשורת צעדיו האגרסיביים יקראו כלכלנים פולנים לימים בשם "תרפיית ההלם". בתקופת הביניים הזו, שנמשכה כשנתיים, שרר כאוס בכלכלה הפולנית, שבא לידי ביטוי בהיפר-אינפלציה: ב-1989 היא עמדה על 245% (הזינוק נרשם במחצית השנייה של השנה) והגיעה לשיא ב-1990, עם רמת אינפלציה שנתית של 568%. ב-1991 היא עמדה על 78%.

בתחילת 1989, בוגוסלב בגשיק, אז בן 26, שמע על החוקים החדשים והחליט להפוך ליבואן. בגשיק נחשב מאז ומתמיד לטיפוס מבריק, פורץ גבולות, ונוטה למלנכוליה. מאז ילדותו בבית היתומים התעורר בו צמא לאהבה ולהערכה, והוא האמין שימצא אותה אם יהפוך לאדם עשיר. בתחילת שנות ה-20 לחייו עבד כמורה למוסיקה וכמכוון פסנתרים בקואופורטיב הפולני לכלי נגינה. באוקטובר 1988 הורשע בגניבה ממעבידו בהיקף של כ-92 אלף זלוטי ישן (פחות מ-10 דולר) ונדון לשנתיים מאסר על תנאי. אחרי ההרשעה, בניסיון לפתוח דף חדש ותחת העידוד הממשלתי ליזמות, הקים חברה בשם ארט-בי (קיצור של Artistic Business) והתחיל לייבא מזון ממערב גרמניה לפולין.

בגשיק לקח הלוואות, קנה טנדר, הצמיד אליו עגלה נגררת, והתחיל לעבוד. כעבור חודשים אחדים הציע לאנדרה גונשיורובסקי להצטרף אליו כשותף. שני החברים נפגשו לראשונה במחנה קיץ לנוער אוונגליסטי שפעל מתחת לרדאר תחת שלטון קומוניסטי ששלט במדינה עם שורשים קתוליים ושמרו על קשר לאורך השנים בעקבות תחביב משותף: המוסיקה. מדי פעם אפילו ניגנו יחד בערבי ג'אז. שניהם העדיפו את הפסנתר. גונשיורובסקי ידע לנגן גם על כינור.

בעת ההיא היה גונשיורובסקי גינקולוג בן 30, נשוי ואב לשני ילדים, שעבד בבית חולים בעיר מגוריו ולבז'יך בתמורה ל-30 דולר לחודש. כשהגיעה ההצעה מבגשיק, הוא התלבט ארוכות אך ידידו הכריזמטי הצליח לשכנע אותו ונתן לו 40% מהחברה.

בינואר 1990, עם כניסתה לתוקף של "תרפיית ההלם", עמדה הריבית החודשית על 36% (בהמשך ירדה, אך עדיין שיעוריה היו גבוהים מאוד). בגשיק וגונשיורובסקי הבינו שהם כבר לא יוכלו לקחת הלוואות כדי לקנות סחורה מבלי לפשוט את הרגל. הם חיפשו פתרון והבינו שהוא לעולם יהיה מצוי במקום שבו נמצאת הבעיה, והדרך אופטימלית לפתרון היא לנסות להפוך את הפירמידה.

האוסילטור: להפוך את הפירמידה

לצד השאיפה להשליט כלכלה ליברלית, עשרות שנות קומוניזם הותירו את המערכת הבנקאית הפולנית איטית ומסורבלת. מצב הביניים הזה, שהתאפיין במערכת חוקים שמעודדת תחרות חופשית לצד תשתיות מיושנות, יצר סדק שלתוכו טיפוסים ממולחים במיוחד יכלו להשתחל. בגשיק - המוח מאחורי האופרציה - גילה שברגע שהוא מפקיד המחאה בבנק שהונפקה בסניף אחר, פקיד הבנק המפקיד מוציא מכתב בדואר שמודיע לבנק המקור כי ההמחאה הופקדה וכי יש לגרוע את הסכום האמור מחשבון הלקוח.

הדואר בפולין באותם ימים עבד פחות טוב אפילו מדואר ישראל של ימינו, ולמכתב לקח בין שבועיים לארבעה שבועות להגיע ליעדו. ומה קורה בזמן הזה? ובכן, כל עוד לא נגרע הסכום מבנק המקור, שני הבנקים משלמים את הריבית בעבור אותה ההמחאה. מהרגע שבגשיק גילה שככה זה עובד, הדרך הייתה קצרה לשלב א' בתוכנית ההתעשרות של הצמד: הם מיהרו לפתוח מאות חשבונות בנק בכל רחבי פולין, רשמו שיקים לחשבונות אחרים שבבעלות ארט-בי, שרשמו בתורם שיקים לחשבונות אחרים וחוזר חלילה, וצברו ריביות עתק על סכומים שכלל לא היו ברשותם (השיקים נרשמו על סכומים שבין 9-9.9 מיליארד זלוטי ישן, משום שאישור על הפקדת המחאה מעל 10 מיליארד זלוטי לא נשלח בדואר, אלא בטלגרף).

לתוכנית היצירתית הזו הם קראו בשם האוסילטור (בעברית המאיץ או המתנד, שהוא מושג באלקטרוניקה המתייחס למעגל היוצר אות חשמלי מחזורי) וזה היה השלב הראשון בניצולו של השילוב הכושל, המגוחך, שבין קפיטליזם חדש תוצרת אמריקה לפקידות מזרח אירופית של ימי המלחמה הקרה. המאיץ הפך לאגדה בפולין, ודובר בו רבות בתקשורת ובאקדמיה. בעיתון ניוזוויק פורסמה כתבה ב־1991, שבה צוטט פקיד פולני בכיר: "הם האיצו את קצב צמיחת הכסף והמערכת פשוט לא עמדה בקצב שלהם". לפי חוות דעת כלכלית שהוגשה לבית משפט פולני באוקטובר 1991 במסגרת משפט של כמה פקידי בנק שנטען כי אפשרו את קיומו של האוסילטור בתמורה לטובות הנאה מהשניים, עמד הרווח הנקי של ארט-בי מהאוסילטור על כ-10 מיליון דולר, אך לפי עדות של בכיר בקבוצת ארט-בי במשפט אחר, כמה שנים לאחר מכן, האוסילטור הניב לקבוצה רווח של כ-100 מיליון דולר.

"מה שהדהים אותי במה שהם עשו הוא שבפעם הראשונה ראיתי איך מישהו הופך את השיטה", אומר לי אדם שעבד לפני 30 שנה אצל השניים במשרדיהם בפולין. "אף אחד לא מתעסק עם הבנק ואנחנו רגילים שהוא חזק מאיתנו, ופה באו שני צעירים והפכו את הפירמידה ואמרו 'אנחנו הבנק', ומי שהתחיל לשלם ריבית מטורפת זה לא הלקוח, אלא הבנקים. אנחנו לא מתפלאים כשהבנק מתעשר על חשבון הלקוח, אבל פה זה היה הפוך".

לימים, הואשמו השניים כי פעלו נגד המערכת הבנקאית הפולנית בהיקפי עתק, כפי שיתואר בהמשך, אך הם טענו שלא עשו שום דבר שלא היה אז חוקי. הם הרי לא אשמים בגובה הריבית שנתנו הבנקים בפולין, והם בוודאי לא אשמים שלבנק לוקח שבועות ארוכים להודיע לבנק האחר שעליו לגרוע את הסכום. הם בסך הכל ראו הזדמנות פיננסית, ארביטראז', לקונה בחוק, ואין להם ספק שאילו המקרה היה הפוך, איש לא היה בא בטענות לבנק משום שהוא ניצל את השיטה לטובתו. אגב, מליץ יושר של השניים בהקשר זה הוא נשיא פולין לשעבר לך ולנסה, שבראיונות בעניין אמר כי השניים אמנם עשו מעשים לא פטריוטיים ולא מוסריים, אבל לפחות בכל הקשור לאוסילטור, הם לא עברו על החוק.

למכור בהפסד, ולהרוויח בגדול

בשלב הבא, ניצל צמד הפולנים את ההכנסות מהאוסילטור כדי לרכוש כמה עסקים בפולין. הם חדרו לתודעה הציבורית לראשונה כשרכשו מחברת הציוד הכבד הממשלתית אורסוס שנקלעה לקשיים את כל תוצרת הטרקטורים השנתית (36 אלף במספר). "הם פשוט הוציאו מהשקית 160 מיליארד זלוטי ישן (כ-17 מיליון דולר. ש"א), וקנו את כל התוצרת השנתית. כולנו היינו המומים", סיפר סגן שר התעשייה הפולני ב-1991 למגזין הגרמני דר שפיגל.

הסיוע לאורסוס הוביל לבולטות תקשורתית. העיתונאים התאהבו בהם וקראו להם "הילדים של בלצרוביץ", על שם שר האוצר שהפך את פולין לקפיטליסטית ובעצם אפשר את התעשרותם. הפרופיל הגבוה סייע להם מול לקוחות, ספקים ועובדים שהפכו לנדבך מרכזי בצמיחת הקונצרן, שייבא מוצרים ממגוון מדינות מאירופה, מאסיה וממרכז אמריקה. רשימת מוצרים חלקית: ביגוד, אבקת חלב, קפה ותה, מיצים, בשר, עץ גולמי, רהיטים, צבע, מוצרי ניקוי ותמרוקים, וגולת הכותרת: מוצרי אלקטרוניקה שיובאו בהיקפים עצומים מהמזרח הרחוק.

הקשר עם חברות קוריאניות - ובעיקר עם סמסונג וגולדסטאר (לימים (LG - היה קפיצת מדרגה. אך מה שעניין את השניים הוא לא מתח הרווחים שבין מחיר הטלוויזיות ומכשירי הווידיאו בארץ המקור לזה שבפולין, אלא משהו אחר בתכלית: תנאי המימון של העסקה, או במילים אחרות פערי הריביות בין פולין לשווקים הבינלאומיים. ותנאי המימון היו פנטסטיים, משום שארט-בי הצליחה לקבל מכמה בנקים בינלאומיים קווי אשראי שאפשרו לה לשלם על הסחורה שנרכשה מקוריאה 12 חודשים מיום השלמת העסקה.

כך נוצר המצב הבא: ארט בי רכשה בדולרים מוצרי אלקטרוניקה מהקוריאנים ושילמה עליהם כעבור שנה (בתוספת ריבית שנתית של 7%). לעומת זאת, את המוצרים עצמם מכרה מיד בפולין ללא כל רווח, ובדרך כלל אפילו במחירי הפסד ("מכרנו כמה שיותר מהר, לא עניין אותנו כלום, לא שירות, לא כלום, אנחנו לא היינו בעסק של מסחר, אלא בעסק של מימון", מעיד גונשיורובסקי). הסחורה הגיעה בתוך כמה שבועות, נמכרה בן יום או יומיים, ואת הכסף שקיבלו בזלוטי הפקיד הצמד בחשבונות בנק מקומיים, שלאור האינפלציה העניקו ריבית של למעלה מ-80% לפיקדונות שנתיים, ולעתים ריבית גבוהה הרבה יותר. לאחר שחרור הפיקדון, המירו אותו לדולרים (כזכור, שער הדולר נותר קבוע, בעקבות חקיקה של המדינה), שילמו את חובם בעבור רכישת הסחורה שנה קודם ורכשו סחורה חדשה, וחוזר חלילה. במודל הזה, היה כמעט בלתי אפשרי שלא להרוויח סכומי כסף אדירים.

האימפריה מתרחבת

אם השלב הראשון בתוכנית ניצל את התקשורת הרעועה בין הבנקים כדי להפיק רווחי ריבית כפולים, ואם השלב השני ניצל את פערי הריביות בין פולין לשווקים הבינלאומיים, הרי שהשלב השלישי נועד להרחיב את האימפריה.

מאחר שארט בי הפכה לחברה בפרופיל כה גבוה, לא מעט פולנים רצו להשתתף בחגיגה. בגשיק וגונשיורובסקי לא מצאו טעם להעסיק אותם כעובדים מן המניין. זה לא היה מספיק רווחי, אז הם החליטו להפוך אותם ליזמים הפועלים תחת ארט-בי. במילים אחרות, הם חילקו זיכיונות.

"אנחנו נתנו להם את השם שלנו, שהיה לו מוניטין טוב, ואת המשאבים שהם היו צריכים, קשרים במדינות שונות, קווי אשראי וכו', והם היו צריכים לתפעל את העסק שלהם בכל מיני ערים בפולין", אומר גונשיורובסקי בשיחה בינינו. "אנחנו לקחנו 95% מהמניות של החברה הבת הזו, והם לקחו 5%. הם הרוויחו בערך פי חמישה או פי עשרה ממה שהם הרוויחו כשהם עבדו בתפקידים בכירים בממשלה תחת השלטון הקומוניסטי. ככה נוצר מצב שחברה הולידה חברה, הם הביאו איתם קשרים ועוד אנשים שעבדו אצלנו, הם עשו כסף, ואנחנו עשינו כסף והפכנו ליותר ויותר מוכרים, לכל מקום שהיית הולך היית רואה שלט של ארט-בי, ואז עוד אנשים רצו להצטרף אלינו. היו לנו 591 חברות, שגם הן הקימו חברות בנות. עבדו אצלנו 100 אלף איש".

לפי חוות דעת כלכלית שהוגשה לבית משפט פולני באוקטובר 1991 מטעם התביעה הכללית, המחזור הכולל של קבוצת ארט-בי וחברות הבנות שלה במשך השנתיים שבהן פעלה, עמד על 221.1 טריליון זלוטי ישן (כ-22.5 מיליארד דולר).

גם אם מתייחסים בספקנות בריאה למספרים האלה - הן למספר החברות שעליו מצהיר גונשיורובסקי, שגורמים שמכירים אותו מעידים שהוא נוטה לעתים להגזמות, והן לחוות הדעת הכלכלית שנועדה לתמוך באינטרס התביעה להמחיש את גובה הנזק שגרמה ארט-בי למערכת הבנקאות בפולין - אין מחלוקת כי הצמד הצליח להקים בתוך זמן קצר אימפריה עסקית אדירה. לפי מקורות שונים היא כללה לפחות 200 חברות בנות בפולין ומעבר לים ועשרות אלפי עובדים. ובכל זאת, גם אם חלק גדול ממנה פעל תוך ניצול העובדה שהחוק פיגר אחרי המציאות הכלכלית המשתנה, הרי שעד מהרה הסתבר שחלק ממנה ככל הנראה כן חצה את הקווים, וכי לא יעבור זמן רב עד שהם ימצאו את עצמם נרדפים על ידי אותו החוק.

האוליגרכים הראשונים בעולם

כשני ראשיה של אופרציה בסדר גודל שכזה, שני הצעירים שגדלו במחסור לא ויתרו על חיי תענוגות. הם החזיקו 13 כלי טיס, ובהם מטוס מנהלים קנדי ושישה מסוקים סובייטים שהסכימו לקבל בעסקאות במקום כסף, ועשרות מכוניות פרטיות להם ולמשפחותיהם, כשהם עצמם העדיפו לנהוג בלינקולן ובפונטיאק. פונטיאק היה הרכב שסיפקו גם למנהלים בכירים באופרציה שלהם. אחרי הכול, ניהול הרושם הכרחי לצמיחת האימפריה.

הם קנו במזומן בתים לעצמם ולמשפחותיהם, לרבות טירה עתיקה מחוץ לוורשה, שבה אירחו בכירים מהפוליטיקה המקומית ומעולם העסקים הבינלאומי, על קוויאר משובח ויינות עתיקים. כמוסיקאים בנשמתם, הקיפו עצמם בכלי נגינה יקרים להחריד, ובאוסף אמנות בן כ-250 פריטים שכלל יצירות מופת של פיקאסו, רנואר והצייר הגרמני בן המאה ה-19 אוסוולד אכנבך.

השניים השלימו זה את זה במובן מסוים. בבגשיק המבריק והאימפולסיבי היה צד מופנם וילדותי שחיפש אהבה, ולצד זאת תפיסה מפוכחת ואכזרית של החיים, שקראה תיגר על סמכות. גונשיורובסקי לעומתו היה טיפוס מוחצן, חובב תקשורת, דברן בלתי נלאה, שהיה לו חלק ממשי בשיווק האופרציה, לרבות בהפצת שמועות שנעשו לאגדות שהפכו את השניים לדמויות כמעט קולנועיות. כך, למשל, בתקשורת הפולנית צוין לא אחת שהשניים הם בכלל סוכני מוסד שעזרו בהעלאת יהודי בריה"מ ארצה, או שהצמד נהג להשתמש במסוקים הסובייטים כדי לנוע בין ערי ספר מרוחקות בפולין, כדי להפקיד את השיקים שהניבו את הריבית הכפולה, או שהשניים היו מסתובבים ברכביהם המפוארים וכשפתחו את תא המטען היו עפים ממנו שטרות.

אבל לצד הסיפורים, שנראה כי בעצמם היו חלק מהאסטרטגיה השיווקית, אין מחלוקת שהשניים, שהקדימו כרונולוגית את האוליגרכים הרוסיים הבולטים, משכו בחוטיה של המדינה המזרח אירופית שניסתה לבנות את עצמה מחדש. הם לא רק עשו כסף ובזבזו כסף במפגני ראווה נובורישיים, אלא גם תרמו מיליונים לקמפיין של לך ולנסה, הנשיא הפולני הראשון אחרי נפילת הקומוניזם, שהוזכר בקצרה קודם. בגשיק נבחר למשרה פוליטית במחוז מגוריו במקביל לעסקיו חובקי העולם וגונשיורובסקי החליט לרוץ לפרלמנט. היו להם תוכניות גדולות, אבל אז נכנסו לחייהם הישראלים.

הפולנים מגיעים לתל אביב

לא מעט ישראלים הסתובבו באותם ימים בפולין. הרלוונטי לסיפורנו הוא ירושלמי ממוצא פולני בשם מאיר בר, שהכיר את השניים באירוע חברתי והחליט שעם אנשים כאלה הוא רוצה לעבוד. השלושה הקימו בישראל חברה בשם פוליקו, ששימשה כנציגות מקומית של ארט-בי ומשרדיה ישבו בבית אירופה בתל אביב. בר מונה למנהל הנציגות בישראל, קיבל ריטיינר וחיפש עסקאות. הוא שכר כיועץ משפטי לחברה את יעקב לירז, עורך דין שהיה בעברו יועץ לשר האנרגיה, משה שחל. ב-1990 שחל ירד מכיסא השר וחזר להיות עורך דין במקביל לכהונתו כח"כ, וייעץ לג'ק ליברמן (שבזמן כהונת שחל, רכש את מניות פז ממדינת ישראל). לירז התקשר לבוס לשעבר וביקש פגישה בין ליברמן לבין לקוחותיו הפולניים.

הפגישה הראשונה בין הקבוצה הפולנית - בגשיק, גונשיורובסקי ובר - לבין ג'ק ליברמן ואנשיו התקיימה בינואר 1991 במלון קינג דיוויד. לפי עדות מאוחרת יותר של אריה לוי, מנכ"ל פז דאז שנכח בפגישה, הפולנים עשו עליו רושם רע מאוד ובשלב מסוים הוא לא האמין למילה שיצאה להם מהפה ("הבחור הזה בן 30 אמר לי איך הוא עבר את השואה, ב-1991, כן?", העיד באותה בוררות בפני לויט). אחרי הפגישה הוא חלק את חששותיו עם ליברמן, אך זה, שהיה זקוק לכסף בדחיפות, העדיף להמשיך לפגישה נוספת עם הפולנים. בתוך שמונה ימים מאותה פגישה ראשונה, כבר הוסכם בע"פ על רכישת המניות, וב-13.2.91 נחתם ההסכם.

תעבור חצי שנה עד שיתפוצצו בקול רעם ההאשמות כנגד השניים בפולין, ולפיהן הונו את אחד הבנקים בארצם בהיקף של 420 מיליוני דולרים, אבל ניכר שכבר אז, בחורף 1991, הבינו ליברמן וצדיק בינו, נציגו בישראל ואיש סודו, שהם עתידים להיות מושא לביקורת על מכירת 50% ממניות של חברה אסטרטגית למשק הישראלי לצמד פולנים עלומים. על כן, הם ביקשו מכתבי המלצה. עו"ד לירז סיפק את הסחורה והציג שני מכתבי המלצה משגריר ישראל בפולין דאז ומאיש הבנק המרכזי בפולין. לאחר מכן טען ליברמן במכתב לכנסת כי מכתבים אלה סייעו להם בבדיקת המהימנות של הרוכשים לפני העסקה, אלא שכנראה הוא ואנשיו לא שמו לב שמכתבי ההמלצה נשאו תאריך מאוחר יותר: 28.2.91.

"מהאמור עולה כי קבוצת ליברמן ביקשה את מכתבי ההמלצה בדיעבד", כתב הבורר לויט בשנת 2005. "כנראה מחשש שהיא תישאר חסרת תירוץ אם תישאל כיצד מכרה לחבורה זרה של גנבים חברה שהייתה עד לא מכבר חברה ממשלתית בעלת עמדה אסטרטגית לביטחון המדינה כולה".

אגב, עניין מכתב ההמלצה תמוה גם בעקבות העובדה שחודשיים קודם לקבלתו, כך לפי תחקיר "ידיעות אחרונות" מאותם ימים, נשלח מכתב משגרירות ישראל בפולין לירושלים, ושם נכתב אודות ארט בי: "זו חברה מסתורית שמגלגלת מיליוני דולרים. יש תהיות סביב הקבוצה הזו וחשש שלאנשיה קשרים עם המאפיה האמריקנית ואולי עם הסי-איי-אי".

מן הצד השני, עסקת פז הובילה לחשדנות רבה גם במסדרונות השלטון בוורשה. "אחד מתפקידיי היה לזהות איומים מצד הון פרטי וזר על המערכת הפיננסית בפולין", נכתב בתצהיר מ-1993 שהגיש לפרלמנט הפולני שר בכיר בלשכתו של ולנסה, מצ'י זלסקי. "במהלך ביקורו של נשיא פולין בישראל במאי 1991, נפגשתי עם דרכים בכירים במשרד הביטחון הישראלי והשירותים החשאיים. אחד ממוקדי ההתעניינות שלנו היה ארט-בי (השקעות בתעשיית הדלק הישראלית, קשרים לבנקים ישראלים גדולים, וקשרים לכאורה למוסד ולק.ג.ב בהובלת יהודים רוסים לישראל וכו')".

נמלטים מחפשים מקלט

בסוף יולי 1991 נגמרו החיים הטובים של בגשיק וגונשיורובסקי. הם שמעו מעיתונאית המקורבת לזלסקי כי הם עומדים להיעצר וטסו במהירות להנובר. בעיר התעשייה הגרמנית ראו בטלוויזיה שכוחות משטרה ולוחמה בטרור פורצים למשרדיהם. הם גם צפו כיצד שבעה בנקאים בכירים נעצרו בחשד בטענה כי קיבלו מהם - מבגשיק וגונשיורובסקי - טובת הנאה כדי להעלים עין מפעילותם הפיננסית. במשך ימים על גבי ימים פורטו בחדשות החשדות כלפי השניים: הונאת בנק מקומי בהיקף של 420 מיליון דולר באמצעות קבלת אשראי המתבסס על מצגי שווא, ואז ריקון החשבונות, וכאמור, מתן שוחד לבכירים במערכת הבנקאית.

בגשיק, שאחז בדרכון ישראלי ובית בכפר שמריהו, וגם בהחזקה נאה במניות חברת הדלק הגדולה בארץ הקודש, הציע לשותפו לטוס במטוסם הפרטי לישראל, המדינה שמאז ימי בגין ידועה בכך שהיא אינה ממהרת להסגיר את אזרחיה. גונשיורובסקי ניאות, והשניים נחתו בנתב"ג עם משפחותיהם ב-4 באוגוסט. הם היו משוכנעים שכעבור כמה ימים העניינים ייפתרו. שנה וחצי אחרי שהגיע ארצה גונשיורובסקי קיבל אזרחות על סמך יהדותה של אימו.

אלא שרשויות האכיפה בוורשה, עם רוח גבית מהתקשורת הפולנית, המשיכו לדון בצמד שנמלט מן החוק. הפרקליטות הפולנית הגישה בהתחלה כתב אישום רק נגד בגשיק ובהמשך צירפה את גונשיורובסקי. משרד המשפטים בוורשה ביקש להסגיר את השניים. הישראלים לא הסכימו לעשות זאת. שני הפולנים ישבו וחיכו להתפתחויות. במקביל, ארט-בי הופקעה מהם לטובת הבנק שממנו לכאורה נגנבו 420 מיליון דולר, ומונה מפרק פולני כדי לגבות מהם חובות ולאתר נכסים שישולמו עד לכיסוי כל חובותיהם. מאחר שהשניים היו בישראל, שכר המפרק הפולני עורך דין ישראלי, אליהו מירון, וזה הגיש תביעה נגד השניים.

מתחת לשולחן: 17 מיליון דולר 

המהומה בפולין גרמה לטלטלה בקבוצת ליברמן. לא רק בעיית המוניטין של שותפיהם הפריעה להם, אלא בעיקר החשש שהמפרק הפולני ידרוש את שווי המניות, או יהפוך לשותף בפז במקום שני הפולנים. בגשיק וגונשיורובסקי אמנם החזיקו 50% מפז, אבל לא השתתפו כלל בניהול הפעיל של החברה, ואפילו לא מינו דירקטור מטעמם. לליברמן ולבינו היה ברור שאילו מניותיהם של הפולנים יועברו למפרק, השליטה המוחלטת של משפחת ליברמן בחברה תעבור מן העולם.

גם הפולנים חששו מעיקול מניותיהם, וחשבו כי מוטב בעת הזאת להחזיק במזומן ולא במניות של חברת ענק. הם החליטו להתחמש בפרקליט הוותיק דן אבי יצחק, כדי לחזק את הצוות המשפטי שלהם. תחת ניצוחו של אבי יצחק ניהלו משא ומתן למכירת המניות לגד זאבי, שבעבר החזיק ב-25% ממניות פז, אך לבסוף מכרו את המניות בחזרה לקבוצת ליברמן בתמורה לכ-80 מיליון דולר. במקביל, חתמו על הסכם פשרה עם המפרק. במסגרתו הוסכם כי סך חובותיהם לארט-בי שבפירוק עומד כ-100 מיליון דולר, וכי הם ישלמו על החשבון באופן מיידי את 80 מיליון הדולר, שקיבלו בקבוצת ליברמן בתמורה למניותיהם.

אלא שב-1996, שנתיים אחרי חתימת ההסכם, הסתבר שקבוצת ליברמן לא שילמה לפולנים רק 80 מיליון דולר, אלא סכום נוסף, מתחת לשולחן (כלומר, ללא ידיעת המפרק), של 17 מיליון דולר. סכום זה שולם בחשאי כדי שעליו לא יוטל עיקול מאת המפרק. מרבית הסכום (14.7 מיליון דולר) הועבר מחברת האוף-שור גלקטיק, בהוראה מאת צדיק בינו, לחברת נאמנות במקלט המס ג'רזי. משם עבר הכסף בחשאיות לחשבונות שווייציים של שתי חברות איריות שהוקמו על ידי בגשיק.

הסכום שהתקבל מתחת לשולחן גרם לסכסוך בין חברי הקבוצה כבר עם קבלתו ב-1994. בגשיק, שמשפחתו התפרקה והוא התאהב באישה ישראלית, רצה לקחת את חלק הארי של הכסף, גונשיורובסקי לא אהב את זה, וגם מאיר בר, שלימים יפשוט רגל, דרש את חלקו.

ואז קרה משהו שהפריד בין חברי הקבוצה באופן פיזי. בגשיק נסע לשוויץ לטפל בחשבונות הבנק הסודיים שלו, למרות שעדיין היה תלוי נגדו צו מעצר של האינטרפול. עורך דינו אבי יצחק ייעץ לו שלא לעשות זאת, אבל הצד האימפולסיבי של הפולני גבר עליו. הוא נעצר בשדה התעופה, ישב במעצר מחוץ לציריך עד שהוסגר כעבור שנתיים לפולין.

שנתיים לאחר מעצרו, בינואר 1996, החליטו גונשיורובסקי ובר לדאוג לעצמם. הם פנו לאליהו מירון והציעו לו לספר לו על נכסים שהם - אנשי הקבוצה הפולנית - הסתירו ממנו לאורך השנים. בתמורה דרשו 50% משווי כל נכס שיגלו לו על קיומו, בניכוי שכר טרחת המפרק והוצאות. מירון הסכים, חתם איתם במשרדו ב-2 בינואר 1996 על הסכם שקיבל את השם היצירתי "הסכם המודיעים". כך גילה על 17 מיליון הדולר, וגם על 16 מיליון דולר נוספים שהגיעו לאנשי הקבוצה ממספר שותפים חשאיים באירופה. כן חשפו בפניו המודיעים שבעה חשבונות בנק בז'נבה, בציריך ובלונדון שבהם הוחזקו כספים.

27.7 מיליון דולר שכר טרחה לעו"ד ישראלי

הגילוי על 17 מיליון הדולר שהועברו בחשאי מקבוצת ליברמן לפולנים הוביל לבוררות הארוכה מול השופט בדימוס לויט, שבמהלכה נפטר אליהו מירון ואת מקומו תפס בנו, יצחק. ב-2005 הוא פרסם פסק דין חלקי שעסק במספר נושאים, ובהם בתשלום מתחת לשולחן שהועבר לפולנים. הוא קבע שקבוצת ליברמן הסתירה מהמפרק את התשלום. צדיק בינו, שבעת פרסום פסק הבוררות כבר היה בעל השליטה בפז ובבנק הבינלאומי וספג ביקורת קשה בפסק הבוררות, הגיש בקשה לבטל את פסק הבוררות בטענה כי לויט היה מצוי בניגוד אינטרסים, מאחר שבעבר ניהלה משפחתו משא ומתן שכשל מול פז בהקשר לקרקע שבבעלותה, ופסק הבוררות שלו הוא בעצם נקמה על כישלון אותו משא ומתן. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את טענת הבטלות, והכה את עולם המשפט בהלם. הקריירה של לויט ניזוקה קשות, אך כעבור שלוש שנים בית המשפט העליון הפך את ההחלטה והותיר את פסק הבוררות בתוקף. משכך, ועוד לפני שבורר חדש שמונה הספיק לעסוק בשאלה האם למפרק מגיעים 50% ממניות אלטין, הגיעו בשנת 2014 קבוצת ליברמן והמפרק לפשרה, שבמסגרתה הוסכם שקבוצת ליברמן תשלם לקופת הפירוק 67 מיליון דולר לחיסול הפרשה.

הסאגה המשפטית בין מפרק ארט בי, קבוצת ליברמן והפולנים - כמו גם סאגות משפטיות צדדיות - נמשכה שני עשורים וחצי, ובדרך פרנסה לא מעט עורכי דין בפולין ובישראל. המפרק הפולני הגיש כ-700 תביעות, והצליח לשים ידו על כ-300 מיליון דולר שהיו שייכים לארט-בי, ובהם שמונה מטוסים, 76 טרקטורים, 106 מכוניות, 79 נכסי נדל"ן, מזומנים ו-220 יצירות אמנות, לרבות אלה של פיקאסו ורנואר. מבין עורכי הדין הישראלים הרבים שנגעו בפרשה הזאת, אין ספק כי משרד עורכי הדין מירון - נציגו של המפרק הפולני - הוא שהרוויח את הסכומים הגבוהים ביותר, ובפער ניכר.

לפי מסמכים משפטיים משנת 2014 בתיק פשיטת הרגל של מאיר בר, שבינתיים הסתכסך עם גונשיורובסקי, עולה כי משרדו של מירון קיבל לאורך השנים שכר טרחה של 20.8 מיליון דולר. לפי תלונה שהגיש מאוחר יותר גונשיורובסקי בעניין נטען כי שכרו של מירון תפח מאז ועמד על 27.7 מיליון דולר (כולל מע"מ). "הסכומים המתוארים בגובה 27.7 מיליון דולר לא רק חורגים באופן מהותי ממחירי השוק בעבור שירותים משפטיים בישראל", כתב גונשיורובסקי בתלונתו, "אלא גם לא מוצדקים משום בחינה בהתחשב באופי או המורכבות של הסכסוך שבו מירון מספק סיוע משפטי". יצחק מירון סירב להגיב.

בינו בונה פיגום גבוה

מלבד סכומי הכסף העצומים שזרמו לכיסיהם של עורכי הדין בפרשה וגם לדמויות נוספות (המתרגמת הפולנייה של המסמכים בתיק, למשל, קיבלה 374 אלף דולר), זרם בפרשה הזאת לא מעט דם רע, וניכר שההון הגדול שהביאו איתם הפולנים הוציא ממרבית המעורבים בפרשה את הצדדים הפחות מרשימים באישיותם. במהימנותו של צדיק בינו (ושל חלק מפרקליטי הצמרת שליוו את הצדדים) הוטל דופי במהלך הבוררות של לויט.

כמובן שגם סכסוכים רבים פרצו: מערכת היחסים הקרובה בין מירון האב לידידו צדיק בינו התנפצה בעקבות הפרשה. בהמשך התקוטט אבי-יצחק עצמו עם לירז בבית המשפט, לאחר שזה האחרון הגיש נגדו תביעה על חלוקת שכר הטרחה ששולם להם על ידי הפולנים. העניין הסתיים בפשרה. וכמובן, בגשיק, שישב שנים ארוכות בכלא, הסתכסך עם שותפיו. מאוחר יותר הסתכסך גונשיורובסקי עם בר, שותפו להסכם המודיעים שהוכרז כפושט רגל.

לצד זאת הייתה הפרשה לקפיצת מדרגה בעסקיו של צדיק בינו, שאחרי מותו של ליברמן ירכוש את השליטה בפז ויהיה - יחד עם יורשיו של ליברמן - לבעל הבית בבנק הבינלאומי. קפיצת המדרגה אירעה כך: כשג'ק ליברמן רכש בחזרה את מניות הפולנים, הוא נתן לבינו אופציה לרכישת 14.5% מפז לפי שווי חברה של 122 מיליון דולר. כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1994, מכר ליברמן שליש מפז לקבוצת השקעה שהוביל יונתן קולבר לפי שווי חברה של 325 מיליון דולר. בינו מימש באותה הזדמנות את האופציה שקיבל חודשים אחדים קודם לכן ושילם לליברמן 17.7 מיליון דולר בתמורה ל-14.5% מהמניות, ואז מכר 4.8% מתוכן לקולבר בתמורה ל-15.6 מיליון דולר, ששיקף את שווי העסקה באותה עת. לאחר מכן, קיבל דיבידנד בהיקף של 2 מיליון דולר. במילים אחרות, בינו רכש הלכה למעשה באותה עסקה 9.7% ממניות פז בכ-100 אלף דולר בלבד - וזאת על חבילת מניות שבעת ההיא הייתה שווה כ-31.5 מיליון דולר.

אופיו של אדם, גורלו הוא

בגשיק - כיום בן 59 - וגונשיורובסקי, 63, הם לא הצעירים השאפתנים הראשונים שהצליחו להביס את השיטה והתקרבו מדי אל השמש. לאחר שנשרפו ממנה, חיכתה להם למטה השיטה ונקמה בהם במלוא העוצמה.

גונשיורובסקי נשאר להתגורר בישראל, אך מעולם לא למד עברית והיה עסוק בעיקר בקטטות משפטיות בפרשת פז וספיחיה בזמן ששני ילדיו גדלו כישראלים. הוא לא יצא מן הארץ מחשש שייעצר, עד שבשנת 2014 הוחלט לסגור את תיק החקירה נגדו בפולין (גונשיורובסקי: "הוכרזתי כחף מפשע"). הוא נותר כדמות שוליים בהוויה המקומית, והמשיך לחיות מהכספים שקיבל בתמורה לשיתוף פעולה עם המפרק, או עם המזומנים שנותרו ברשותו מן העבר, או מפירות פעילות עסקית מחוץ לישראל. בשנים האחרונות הוא עומד בראש עמותה שמסייעת לניצולי שואה.

לאורך השנים הוא חבר לכמה אנשי עסקים מפוקפקים וב-1996 אפילו נדון לשישה חודשי עבודות שירות, אחרי שהואשם שהקים יחד עם אחרים חברת כוח אדם שתביא לישראל אזרחים פולנים כדי שיסייעו לחבורה ישראלית להוציא כסף מזומן מכספומטים בעזרת כרטיסי אשראי מזויפים. הוא לא היה מעורב בתוכנית הזיופים, אבל הורשע שידע עליה ולא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע אותה.

"אני הייתי פה כל השנים, אבל לא הייתי פה", גונשיורובסקי מתוודה. "כשאתה נרדף על ידי הממשלה שלך, ואין לך אמון באנשים, ואתה במדינה זרה - זה הרגע לעשות דבר אחד: להתאבד. אין תקווה. וחוץ מזה, הזמן חולף, ואז אתה מחכה פה 25 שנה ולא יכול לעזוב, נתב"ג זה סוף העולם. אין לך כוח לעשות כלום. בקושי יצאתי מהבית. היום אני מבין שמשהו אצלי במוח השתנה באותה תקופה והייתי בפוסט טראומה. איך אמרו לי תמיד אשתי והילדים שלי? הייתי פה ולא פה. רק לפני כמה שנים, כשהתחלתי לעזור לניצולי שואה, חזרתי לחיים. זה נותן לי סיבה לקום בבוקר".

אבל נדמה שהדמות הטרגית בסיפור הזה היא בגשיק ברוך הכישרונות, שאישיותו הלא שגרתית השלובה בסיפור חייו הייחודי, הובילו להתעשרותו הפנטסטית, וגם לנפילתו לתהום.

אחרי שנעצר בשוויץ והוסגר לפולין, ישב בגשיק במעצר בארצו עד שהורשע בהונאת המערכת הבנקאית בפולין, בתשלום שוחד ובהברחת נכסים. בדצמבר 2000 נגזרו עליו תשע שנות מאסר, בניכוי התקופה שבה היה עצור בפולין. הוא השתחרר ב-2004 ומאז שלח ידו בכל מיני עסקים. בתחילה היה סוכנו של מתאגרף העל הפולני תומאש "תומק" אדאמק, אבל אחרי שהם הסתכסכו פנה לעסקים פיננסיים שונים כדי לנסות ולהיבנות מחדש אחרי שמרבית הונו הופקע ממנו. במרבית השנים התגורר בשוויץ ובאנגליה. בדרך הספיק להתפייס, לפחות על פני השטח, עם גונשיורובסקי והשניים כיכבו יחד לפני כמה שנים בסדרה דוקומנטרית בשם Art B: Made in Poland.

ב-2015 שוב הסתבך, כשנגזרו עליו חמש שנות מאסר אחרי שהואשם בהיותו המאסטרמיינד מאחורי אופרציה שהונתה משקיעים. גזר הדין עוכב עד שיוגשו ערעורים בעניין, ואלה הוגשו מטעמו וגם מטעם התביעה - שדרשה עונש חמור יותר. ההליך חזר לערכאה הראשונה וב-2019 נגזרו עליו שש שנות מאסר. גם על גזר דין זה הגיש ערעור, אך נראה שסיכוייו לא מבטיחים. לפני חודשים אחדים בגשיק הפסיק להגיע לדיונים, ובתקשורת הפולנית היה מי שכבר מיהר לטעון שהוא נעלם ולרמוז שמבצע הבריחה ההוא מ-1991 קורה פעם נוספת. ללא ספק, סיפור חייו רב התהפוכות של האיש מאז ילדותו ממחיש כי בגלעינו של כל אדם טמון מה שיוביל אותו מעלה, אבל שם גם טמון אובדנו. 

עקבו אחרינו ברשתות

פייסבוק

טוויטר

אינסטגרם

טלגרם