די בבודדים אקראיים שלא משתפים פעולה: הטרגדיה של נחלת הכלל

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com

יש המאמינים כי עצמאות והחירות של הפרט כמו גם של הקבוצה, הן ערכים מוחלטים שדינם להתעלות על כל ערך אחר. ערכים אשר שווה עבורם להרוג ולהיהרג, וכי יישומם הנרחב והיסודי יבטיח את טובת הכלל ואת טובת הפרטים המרכיבים אותו. אך זו תפיסת עולם פשטנית. בשנת 1832 כלכלן אנגלי בשם ויליאם פורסטר לויד מאוניברסיטת אוקספורד, הצביע על לקונה יסודית בתיאוריה הזו.

פורסטר לויד בחן את התופעה של הרס חוזר ונשנה של שטחי מרעה ציבוריים באנגליה, ותהה מדוע הבקר בשטחים אלו נראה כה חלוש וקטן, והשטחים עצמם נראים כה שחוקים ועלובים לעומת השטחים המגודרים שסביבם. לויד הגיע למסקנה כי מקור התופעה הוא בניגוד האינטרסים המובנה שבין כל אחד מהפרטים המשתמשים במרעה הציבורי.

על פי הבחנתו, גם כאשר ניצול שטח המרעה הציבורי הגיע לנקודת רוויה, עדיין בעל העדר היחיד יתפתה לגדל עוד כמה ראשי בקר נוספים. זאת משום שהערך שיצמח מגידולם של אלו יהיה כולו שלו, בשעה שהנזק של הגידול הנוסף הזה יתחלק בין כלל בעלי העדרים החולקים את אותו השטח הציבורי. התנהגות שכזו של כלל בעלי העדרים תביא להוספת עוד ועוד ראשי בקר, עד להריסת השטח הציבורי. יתר על כן הוסיף לויד, אפילו אם כל בעלי העדרים מבינים את התוצאות ארוכות הטווח של התנהגותם, אין ביכולתם למנוע נזק שכזה, אלא אם יש ברשותם כלים לאכוף על כל הפרטים הגבלות קבועות על השימוש במרעה הציבורי. זאת משום שדי בבודדים אקראיים שלא משתפים פעולה כדי לשבש את שיווי המשקל, ולהביא לתוצאה טרגית וידועה מראש, של הרס הרכוש המשותף.

הפתרון לבעיה הוא רגולציה או הפרטה

תופעה זו מכונה "הטרגדיה של נחלת הכלל". אם הטרגדיה של הרכוש הציבורי המשותף הינה תופעה דטרמיניסטית ובלתי נשלטת, הרי שהפתרון לה יכול להיות רק בדרך של רגולציה או הפרטה של רכוש כזה. אך גם רגולציה ואכיפה אינן פשוטות. ראשית יש את עלות האכיפה ומידת האפקטיביות שלה, במיוחד כשמדובר בשטחים נרחבים.

בנוסף, לרגולציה, ובמיוחד כשמדובר בניצול משאב כלכלי, יתלוו מטבע הדברים תופעות של שחיתות ומקורביזם. הפתרון של הפרטה, קרי העברה זכויות על הרכוש המשותף (למשל השכרה או זכיינות) לפרטים בהנחה שהם ישמרו עליו טוב יותר, נשמע תיאורתית אולי מבטיח, אך גם הוא כר נרחב לשחיתות ובירוקרטיה אינסופית, שעה שהריבון מחלק ליחידים, אפילו לכאורה תמורת תשלום ראוי, זכויות השייכות לכלל.

התיאוריה המתוארת לעיל זכתה לשמה בשנת 1968 במאמר שפירסם גארט הרדין, מדען אמריקאי שעסק באספקטים השונים של הגידול באוכלוסיה על פני כדור הארץ. המאמר עוסק במשאבים סביבתיים נרחבים, כמו האוקיינוסים, אותם הוא כינה כרי המרעה המודרניים החשופים לטרגדיה של נחלת הכלל.

 פרופ' גארט הרדין / צילום: יוטיוב

ליד חופי ניו פאונדלנד, שבקנדה התקיימה במשך מאות שנים תעשיית דיג משגשגת של דגי קוד. אך חרף הכמות הרבה של הדגה שניצודה הדגים יכלו להמשיך להתרבות. בשנות השישים של המאה הקודמת הומצאו טכנולוגיות דיג חדשות. בעקבות השימוש בהן כמות דגי הקוד שנדוגו גדלה דרמטית. תוך שנים ספורות כמות הדגים הלכה וקטנה והריבוי הטבעי לא יכל עוד לפצות על האובדן. הדגה באיזור כולו נכנסה לסיחרור מוות. סך הריבוי הטבעי קטן והלך עד שבשנת 1990 כמות הדגים הזמינים הייתה כה קטנה עד שכל תעשיית הדיג באיזור התמוטטה.

הכחדה כמעט מוחלטת של זני דגים

דיג־יתר אינו נחלת חופי צפון אמריקה בלבד ואינו עניין חדש. כבר במאה ה־18 וביתר שאת בסוף המאה ה־19 דיג־יתר באיזורים הקרובים לחופים הביא להכחדה כמעט מוחלטת של זנים שונים של דגים. אך ממחצית המאה ה־20 הסכנה וההשמדה התפשטו למרחבי ומעמקי האוקיינוסים.

בעזרת סיוע ממשלתי נדיב ועם זמינות גדולה של אשראי הוקמו במדינות שונות ציי דיג גדולים ותעשייתיים אשר הפכו את דגי האוקיינוסים למקור אוכל חשוב במדינות רבות. ציים אלו פיתחו טכנולוגיות ושיטות להגדלת תפוקת הדיג שלהם. שנת 1989 היתה שנת שיא לתעשיית הדיג. באותה שנה כ־90 מיליון טון של דגים הוצאו מהאוקיינוסים. הדיג המואץ והשיטות החדשות זרעו הרס סביבתי נרחב ופגעו גם בחיות־ים שאינם נצרכות על ידי בני אדם.

דוח משנת 2003 של מדענים מקנדה העריך כי הדייג התעשייתי הפחית את מספר הדגים הגדולים שבאוקיינוסים ב־90% ממספרם טרום עידן זה. הצמצום במספר הדגים בעשורים האחרונים עודד לא רק דיג במחוזות נדחים יותר, אלא גם דיג של זני דגים שהיו בעבר מוגנים יחסית. דיג כזה הרס את המרחב הסביבתי (האקו־סיסטם) כולו ולא רק של הניצודים. רגישים במיוחד להרס הם איזורי האלמוגים.

בשנת 2006 פורסם ב"סייאנס ג'ורנל" מחקר שהעריך כי אם קצב הדיג הנוכחי יימשך, הנזק יהיה בלתי הפיך והאוקיינוסים יתרוקנו מרוב החי עד 2050. אך הפלא ופלא אף כי התפוקה יורדת בקצבה הדיג ממשיך. הסיבה לפלא הזה הן הסובסדיות הממשלתיות לענף. סין למשל הגדילה סובסידיות אלו ב־105% בעשור האחרון, ובסה"כ הסובסידיות לענף הדייג העולמי עומדות על כ־22 מיליארד דולר, כך לפי מגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק".

התיאוריה אינה בהכרח אמת מוחלטת

החורבן של משאב עולמי וקריטי של הדגה והאוקיינוסים הוא אומנם דוגמה מובהקת לבעיית הטרגדיה של הרכוש הציבורי המשותף, אך היא אינה בהכרח הוכחה להיות התיאוריה אמת מוחלטת. בשנת 1990 פרסמה אלינור אוסטרום, כלכלנית אמריקאית, והאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לכלכלה.

 פרופ' אלינור אוסטרום / צילום: Associated Press, AJ MAST

ספרה של אוסטרום, "ניהול המשותף", כולל מחקר מקיף ודוגמאות רבות לכך שקהילות מקומיות מסוגלות לשמור על מה שהוא נחלת הכלל ללא רגולציה וגם ללא העברת המשותף לבעלות פרטית. היא מדגימה בספר, שבניגוד לטענה הדטרמיניסטית שביסוד התיאוריה של "הטרגדיה של נחלת הכלל", יש רכוש משותף שנשמר על ידי התארגנות וולנטרית באופן יעיל ומוצלח יותר מאשר דרך כוחה האוכף של המדינה.

דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בסיפור פרחי הבר בישראל. אף שפרחים אלו הינם בשטחים שהם נחלת הכלל, ואף שלכאורה ליחיד אין עידוד ישיר להימנע מקטיפת זר נרקיסים לביתו שלו, מה שהיה מביא לכליון המשאב המרהיב הזה, באמצעות חינוך ושכנוע כמעט כל הישראלים המבקרים בטבע, נשמעים וולנטרית למוסכמה של הגנה על פרחי הבר. כך יכול הכלל, שנה אחר שנה, ליהנות ממרבדים מרהיבים של דרום אדום, רקפות ונרקיסים בכרמל, וצבעונים בשמורות החוף. תוצאה אשר ספק גדול אם היתה מושגת באכיפה וענישה בלבד.

עתיד האוקיינוסים אינו אלא דוגמא. הסביבה כולה היא נכס החשוף ל"טרגדיה של נחלת הכלל". אף שסוגיית זיהום האוויר ותוצאותיה נמצאים בדיון הציבורי מזה כ־40 שנה, ואף שכמעט כל הקהילה המדעית הבינלאומית מאוחדת בדעתה ביחס לתהליך, גורמיו ותוצאותיו, מעט נעשה ליישומם של פתרונות.

החיבור של אינטרסים כלכליים גדולים, פוליטיקאים פופוליסטים, וציבור והנעדר נכונות להקריב היום למען העתיד הרחוק, הפכו לאות מתה אפילו את ההסכמות המוגבלות שהושגו ברוח ה"ניהול המשותף", כמו פרוטוקול קיוטו מ־1997. מסתבר ששמירת שדה נרקיסים היא דבר אחד, ואינטרסים כלכליים גדולים ושווקים גלובליים של מאות מיליארדי דולרים הם משהו אחר לגמרי.

על פי פרסום מלפני כמה שבועות של ה־IPCC, פאנל בינלאומי של מאות מומחים מעשרות מדינות העוסק באיסוף וניתוח נתונים בענייני הסביבה, הגענו לדקה התשעים ליישום יעדי "הסכמי פריז". ההסכמים משנת 2015 עליהם חתמו 195 מדינות מחייבים הגבלת ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות מעל הממוצע של טרום העידן התעשייתי. חשוב לציין, שגם עליה של 1.5 מעלות אינה ללא מחיר. היא עשויה, בין היתר, להביא לעליית מי הים בכ־48 סנטימטר עד לתום המאה הנוכחית. אלא שהיא ממש הקו האדום האחרון. עליית הטמפרטורות הממוצעות אפילו במעלה אחת מעל קו 1.5 המעלות שהוסכמו, עלולה לסכן את עצם קיומם של מאות מיליוני בני אדם ואת כל המערכת החברתית והכלכלית שאנו מכירים כיום.

תוצאות קשות ובלתי הפיכות

המשך פליטת הגזים המזהמים בקצב הנוכחי יביא את ההתחממות הגלובלית אל קו 3 המעלות ויותר, תחום המבשר אסונות שאת חלקם קשה אפילו לכמת. שמונה מתוך עשר הערים המאוכלסות ביותר בעולם שוכנות לחופי האוקיינוסים. התחממות של שלוש מעלות ומעלה עלולה להפוך אותם לבלתי ראויות למגורים. התחממות שכזו עלולה גם לפגוע קשות במערכת החקלאית בגין עודף גשמים באיזורים מסויימים, וגלי חום ויובש באחרים. מכאן גם לשבש לחלוטין את אספקת המזון העולמית.

העולם הוא מערכת מורכבת ועדינה ושיבוש חד של מערכות ואיזונים שהתפתחו בו לאורך מאות אלפי שנות אבולוציה, עלולות להביא לתוצאות קשות ובלתי הפיכות. כך למשל זרם הגולף הפועל באוקיינוס האטלנטי ומזרים באופן שוטף מים חמים מהאזורים הטרופיים לצפון האטלנטי, ומחזיר מים קרים מהצפון לאיזור הטרופי.

זרם הגולף פועל כמזגן עולמי אשר בין השאר מחמם את הצפון הקר ומקרר את האיזור הטרופי. מחקרים מדעיים מצאו סימנים לכך שפעילות הזרם נחלשת בגין ההתחממות הגלובלית, וכי ישנה סכנה של ממש להמשך פעילותו. אם זרם הגולף יקרוס, הטמפרטורות בצפון אירופה ואמריקה יקרסו דרמטית גם. בה בשעה באפריקה, הודו ודרום אמריקה תשתבש מערכת הגשמים לחלוטין. בעקבות אלה גם עולם החקלאות ואספקת המזון באיזורים נרחבים בעולם עלולים לקרוס על כל המשתמע.

בהיעדר ממשלה עולמית היכולה לאכוף כללי התנהגות הבאים לשרת את העתיד האנושות ואת טובת הכלל, נותר עתידו של הרכוש הציבורי המשותף היקר מכולם, הסביבה, בידי הפרטים המרכיבים את המין האנושי.

על כף המאזניים: עתיד הציביליזציה

רעיון "הניהול המשותף" של אלינור אוסטרום, יעמוד איפוא בשנים הקרובות למבחנו האולטימטיבי: דיג הטונה היפני, משתמש הכלים החד פעמיים, המיליארדר בעל המטוס הפרטי, כורה הפחם מוירג'יניה הצפונית, מנכ"ל חברת הנפט ובעל חלקת היער באמזונס המבקש להחליפו בשדה מרעה לפרות - כל אלה יכריעו יחדיו מה יעלה בגורל הכדור הזה.

מארג הרצונות והאינטרסים של כל אלו ורבים אחרים, ביחד עם הפוליטיקאים המבקשים למכור לציבור מה שהוא מבקש לשמוע, יכריעו האם ה"הטרגדיה של נחלת הכלל" היא אתגר גדול מדי ותוצאתו דטרמיניסטית, אפילו אם מנגד עומד עצם עתיד הציביליזציה האנושית כפי שאנו מכירים אותה.