למה הישראלים כל כך כועסים על שטראוס?

תנובה כבר שייכת לסינים, אסם נרכשה על ידי השוויצרים ותלמה היא חלק מתאגיד הולנדי-בריטי (יוניליוור), כך שלטוב ולרע נשארנו עם שטראוס. החברה שהוקמה ב-1939, נשארה תמיד ישראלית ודאגה במשך שנים לקחת חסות על האירועים הכי ישראלים (חפשו תמונה של מיקי ברקוביץ' או טל ברודי בלי מותג שטראוס-עלית) - חוטפת כעת כל כך חזק.

מיליארד שקל נעלמו משווי החברה בתוך ימים ספורים, ועננה גדולה מרחפת מעל מפעליה הסגורים - גם בגלל שאנחנו מרגישים שזו כמעט בגידה משפחתית. ועוד בילדינו הקטנים, קהל היעד העיקרי של אותם ממתקים. מילא אם זה היה קורה לתאגיד בינלאומי, שמסתכל עלינו ממבט כלכלי קר וחיצוני, אבל שטראוס? "שטראוס שלנו"? חברת התעשייה הוותיקה, ומהבודדות שנשארו בארץ, הייתה חייבת להיזהר שבעתיים בבריאות לקוחותיה הנאמנים.

וזו לא רק שטראוס הכל כך ישראלית, אלא כמובן גם בעלת השליטה - עופרה שטראוס. שנים שהיא מודעת היטב לעוצמה הכלכלית והמיתוגית של מי שהפכה להיות הפנים של התעשייה הישראלית. בשנות ה-80, כשהיא התחתנה עם בנו של ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה (צ'יץ) להט, כולם דיברו על השידוך הכי פטריוטי והכי ישראלי. וכעת, לאחר שפישלה בגדול, אין ספק שהמשבר הטרי נישא ופורח גם על היכולת לחבר סיפור לשם ולפנים כל כך מוכרים. מישהו מכיר את הפנים של בן הנג גו, יו"ר תנובה הסיני?

בהפוך על הפוך, דווקא ההיכרות עם החברה והיו"רית יכולה להיות כעת משקולת מאוד משמעותית בדרכה של שטראוס להתאוששות. הרי אפילו הפוליטיקאים שלנו נהנים בשנים האחרונות להרחיק עצמם ממוקדי כוח כלכליים, בעיקר מתוך תקווה שהציבור יתגמל אותם על חבירה לאזרח הקטן, ומתוך פחד אמיתי שיחסי הון-שלטון מאוד מזיקים בקלפי. בישראל 2022, זה נראה אפילו קל מדי לסגור לעופרה שטראוס את המפעל לשלושה חודשים.

לכן, גם כשלא מדובר באסון מחריד כמו זה של רמדיה מ-2003, שם נפגעו אנושות תינוקות קטנטנים, או כמו מחדל הסיליקון בחלב של תנובה מ-1995, שם הוכנסה תוספת פולימר מסרטן לחלב העמיד, האפקט הציבורי והכלכלי יכול להיות מאוד משמעותי. כן, גם כשמדובר "רק" בסלמונלה, איום כמעט קבוע ושגרתי, שבעיקר עלול לשלוח אותנו יותר מדי פעמים לשירותים. מהקרובים לנו אנחנו מצפים ליותר.