בין ישראל לחו"ל: המדענים שרוצים לחזור, אבל חוששים מהמחיר

כשחתן פרס נובל ג'ושוע אנגריסט נשאל ב-2006 מדוע עזב את ישראל, הוא ציין, ללא התנצלות, את התגמול על עבודתו ואת ההזדמנויות המחקריות בארה"ב. גם לאחר הזכייה ב-2021, כאשר דבריו פורסמו שוב ועוררו הדים, הוא לא מצמץ. היה לי נחמד בשני הניסיונות שלי לגור בישראל, אמר, אבל את החלומות שלי הגשמתי בבוסטון.

אנגריסט הוא אמריקאי שמחובר מאוד למשפחתו ולקהילתו שם. לחוקרים שגדלו בארץ ויצאו ללימודי דוקטורט או פוסט-דוקטורט בחו"ל, דילמת העזיבה והחזרה היא חריפה הרבה יותר. הם רוצים לחיות כאן, אבל מבינים את הוויתורים הכואבים שכנראה יצטרכו לעשות כדי להמשיך בקריירת המחקר שלהם בארץ.

הכסף שהמדינה מפסידה: "20 מיליון שקל על כל מדען"

"כשנערכתי לחפש משרה בישראל, היו מי שאמרו לי 'לא כדאי לך, אין לך מה לחפש כאן'", מודה ד"ר טל רוה, חוקרת במכון לרפואה משקמת באוניברסיטת סטנפורד. "נראה שמהשכר המוצע באקדמיה בארץ ממש קשה לשרוד אם אין לי דירה או ירושה, וממילא מספר המשרות הפתוחות לא רב. בארה"ב, לעומת זאת, שוק הביוטק תוסס ופתוחות משרות מתגמלות גם באקדמיה וגם בתעשייה.

"אני ישראלית, ופתאום הרגשתי שהמדינה ממש דוחקת אותי החוצה. מצד שני, כואב לחשוב שהמדינה לא תראה שום תגמול על ההשקעה שלה בי. הייתי ילדה ממשפחה לא אקדמית בפתח תקווה. איתרו אותי למחוננים, הושיבו אותי מול מיקרוסקופ. השקיעו בי בתיכון, באקדמיה הישראלית שהיא מצוינת, נתנו לי הכשרה מעולה במכון ויצמן, וכשהגיע הזמן לחזור, גיליתי שמדענים ישראלים הם ענף יצוא".

עמותת Science Abroad מנסה לשנות את המצב. לאחרונה, היא קיימה סדנת חשיפה, בשיתוף משרד העלייה והקליטה וחברת טבע, למדענים מובילים בתחומי מדעי החיים שמעוניינים לחזור לישראל והפגישה ביניהם לבין גורמי מפתח בתעשייה המקומית. בין השאר הם התארחו בחברות כמו טבע, גוגל, סיילספורס ומעבדת החדשנות Aion Labs שמובילות ענקיות פארמה. "התעשייה בישראל זקוקה לחוקרים הללו, שהם מבכירי החוקרים בעולם בתחומיהם ובעלי ידע בשיטות עבודה שלא קיימות בישראל", אומר נדב דואני, מנכ"ל ScienceAbroad. "לרוב, בשלב שבו החוקרים מוכנים לחזור, הם עדיין לא מתאימים להשתלב בתעשייה ואילו כאשר הם כבר צוברים ניסיון בתעשייה, הם מבוססים מדי בחו"ל וקשה להם לשלם את המחיר. אנחנו רוצים לגשר על הפער הזה באמצעות הכשרה ייעודית למדענים החוזרים".

33 אלף חוקרים שהוכשרו בישראל מתגוררים היום מחוץ לה. להערכת העמותה, עבור כל מדען כזה מפסידה המדינה בממוצע 20 מיליון שקל (המסים שהיו יכולים לשלם, והפטנטים ומקומות העבודה שיכלו לייצר עבור המדינה). מגפת הקורונה הובילה מדענים רבים המתגוררים בחו"ל לבחון שוב חזרה לישראל - הניתוק מהמדינה בתקופה שבה נסיעות הפכו מאתגרות יותר היה קשה להם יותר מכפי שדמיינו. העמותה ניצלה את הסנטימנט כדי לערוך את הסדנה שלה.

אמנם המדינה לא תוכל לקלוט את כל המדענים הישראלים בעולם גם אם התעשייה תוכפל ומוטב שחלקם ישתלמו בחול, אבל בהחלט יש לה אינטרס לקלוט את המובילים שבהם. ארבעה מתוך 20 המדענים שנכחו בה שיתפו אותנו בחוויותיהם ובהתלבטויות שלהם.

היתרון של ישראל: "געגועים ותחושת חלוציות"

רוה מעידה שהסדנה הייתה מבחינתה "משנה חיים". לדבריה, נוצרו בה אפילו הזדמנויות קונקרטיות. "הקשרים שלי באקדמיה לא מספיק מכירים את צד התעשייה, ולא היו יודעים להפנות אותי לגורמים האלה או לומר לי לאיזו משרה בתעשייה אני יכולה להתאים. מתברר שהאפשרויות הרבה יותר רחבות מכפי שחשבתי".

אתחיל בשאלה שבלעדיה בעצם אין טעם לכל זה, מדוע אתם רוצים לחזור?
ד"ר רינת מאיר, פוסט-דוקטורנטית במחלקה לכימיה באוניברסיטת קולומביה: "ערכים של ציונות, יהדות, ורצון לגדל את הילדים שלנו עם המשפחה שלהם. כשהייתי צעירה, בני המשפחה שלי, שעלו מאנגליה, דיברו על האנטישמיות שחוו מחוץ לישראל, איך הלכו לבית הכנסת עם מאבטח. גם יש משהו באינטראקציה הבין-אישית בישראל שאני חווה כהרבה יותר טבעי ובריא".

ד"ר טל פכט, פוסט-דוקטורנטית במכון Limes באוניברסיטת בון, גרמניה: "יש לי מחויבות למדינה ורצון לתרום, אבל גם ברמה המקצועית, התחושה היא שבישראל, לפחות לעומת גרמניה שבה אני עובדת היום, הקרקע פורייה ודברים יכולים להתרומם מלמטה, תחושה של עשייה ויזמות. כחוקרת, אני רוצה לעשות דברים חלוציים. בישראל יש תחושה שאפשר לבנות משהו חדש עבור הילדים שלנו".

ד"ר עידן פרומין, פוסט דוקטורנט לשעבר במכון פרד האטצ' בסיאטל וסטארט-אפיסט בהווה: "עוד לא החלטתי לחזור. השתתפתי בסדנה כדי לראות אם יש לאן לחזור. נראה שבשבע השנים שבהן לא הייתי בישראל, הביוטק כאילו התקדם בשלושה עשורים. הסדנה שעברנו הצליחה מאוד להציג לנו את המיטב של התעשייה. מה שבעבר בכלל לא היה אופציה הוא כעת אופציה שניה חזקה".

מאיר: "כמובן שאבא שלי רוצה שאני אחזור וכל הזמן שולח לי כתבות מ'גלובס' על תעשיית הביוטק השוקקת".

פרומין: "גם אבא שלי כל הזמן מנסה להחזיר אותי. בראש שלו הוא כבר מצא לי משרה בויצמן".

מחיר החזרה: "מרוויחים שליש מבארה"ב"

איך התרשמתם מהתעשייה הישראלית, לעומת התעשייה במקום שבו אתם נמצאים?
רוה: "אני עובדת בסן פרנסיסקו וחשופה לעמק הסיליקון. מה שקורה שם בביוטק מקביל, לתחושתי, למה שקורה בישראל בתחום ההייטק. כבר היה סיבוב אחד של חברות שהצליחו מאוד, ויוצאי החברות הללו משתמשים בידע ובניסיון שלהם כדי לגדל את החברות הבאות. בישראל זה עשוי לקרות יום אחד גם בביוטק, אבל זה עוד לא קרה. אנחנו עדיין בדור הראשון. כך או כך, בעמק הסיליקון יש הזדמנויות בסקאלה אדירה, לעומת כל מקום אחר בעולם".

פכט: "בגרמניה יש בעיקר חברות גדולות, ותיקות וחזקות, ומעט סטארט-אפים, וביונטק אחת (החברה שפיתחה את החיסון לקורונה ומשווקת על ידי פייזר), שמאופיינת בחדשנות ומובילות אבל היא אינה מייצגת. התעשייה שם הרבה פחות מעורבת מאשר בארה"ב באקדמיה ויש פחות הזדמנויות להקים חברה על בסיס המחקרים שלנו או בכלל להביא אותם ליישום. לכן היה לי מעניין להכיר את החברות הישראליות, להבין מה זו תעשייה, מה יכול להיות המקום שלי בחברה כזאת".

הייתה לכם קודם לכן תחושה שאין לאן לחזור?
פכט: "אחד החששות ביציאה לפוסט-דוקטורט היא שעם החזרה נהיה over qualified, ואף אחד לא יוכל לתת לנו משרה עם תגמול שבאמת מתאימה ליכולות שלנו. אנחנו גם יודעים שבישראל יש מאבק על איזון בין בית ומשפחה, בוודאי לעומת גרמניה. זה משהו שאני אקח בחשבון מאוד בהחלטה שלי".

מאיר: "קשה לחזור, לאקדמיה בוודאי, אבל שוק העבודה בישראל בכל סקטור הוא קשוח עכשיו. זה מהלך שמיועד למי שרוצה להיות חלוץ ויזם ולא למי שרוצה את הוודאות".

וגם לא למי שמחפש את הכסף הגדול, כנראה.
פרומין: "לשכר באקדמיה בישראל יש תקרה שנקבעת על ידי הממשלה. מדען ירוויח בישראל חמישית ממקבילו בשווייץ, ובערך שליש מאשר בארה"ב".

ההטבות מהמדינה: "נוצר מצב שבו ההטבות דוחות את החזרה"

היום יש יותר אפשרויות לעבוד מכאן מרחוק, אבל בחברה זרה, עם משכורת של חברה זרה.
רוה: "זה בדיוק מה שאני מתכננת לעשות כרגע. אחרי שנים של דיונים בנושא, בסטנפורד סוף סוף הסכימו לאפשר לי לעבוד מישראל, עם גיחות לארה"ב מדי כמה חודשים. כך אני יכולה להיות רגועה, שלא אקרוס כלכלית בישראל".

פרומין: "אבל אז מה האינטרס של המדינה בזה?"

רוה: "אני יכולה בינתיים לייעץ כאן, והתקווה היא יום אחד כן לעבוד בתעשייה הישראלית. אבל יש לי קו שכר אדום שלא ארד ממנו. ממילא החיים בישראל יקרים יותר".

מאיר: "כשאני מדברת עם מי שעשו דוקטורט בישראל, המשכורות כאן נראות להם סבירות. מי שיצא לחו"ל, מזועזע".

שכר האקדמאים באוניברסיטאות בארץ הוא בדרך כלל קבוע. כדי למשוך חוקרים ישראלים בכירים בתחומי המדעים, על רקע זליגתם הן לחו"ל והן לתעשיית ההייטק בארץ, החליטה המדינה לאפשר חופש מסוים בהצעת שכר באמצעות סל קליטה למדען חוזר, שיכול להגיע עד 600 אלף שקל. המענקים הללו נועדו בראש ובראשונה לחוקרים בתחומים כמו מדעי המחשב, הנדסה, מתמטיקה ופיזיקה, שבהם התחרות על החוקרים רבה. מדענים בתחומי הביולוגיה והרפואה צפויים ליהנות מהם קצת פחות, ומדעי הרוח והחברה, כמעט בכלל לא. בכל מקרה, סל קליטה כזה אינו באמת נותן מענה לפערי השכר, התנאים וההזדמנויות בישראל לעומת העולם (ארה"ב, אירופה, אבל גם אסיה, ובקרוב סביר שנראה חיזור גם מכיוון האמירויות). אבל הוא יכול לתת למדענים תחושה שנעשה מאמץ אמיתי להחזיר אותם, ולהקל עליהם את המעבר.

בשנים האחרונות ישראל מימנה מענקים למרצים חדשים בכ-50 מיליון שקל, אך הנושא לא הוסדר, וניתנו מענקים בכל התחומים וגם למרצים שלא יצאו לפוסט בחו"ל. כעת מודגשת ההיררכיה - מתן המענקים למדענים חוזרים מחו"ל בתחומים המבוקשים.

מי שסיימו פוסט במוסדות טובים בישראל שואלים למה גם אחרינו לא מחזרים, למה לנו לא נותנים הטבות.
מאיר: "איזה הטבות?! הסטטוס של מדענים חוזרים שמקנה סבסוד למעסיק וגם הטבת מס ניתן רק למי שחוזר אחרי חמש שנים. האבסורד הוא שאחרי שלוש שנים, זה זמן מצוין לחזור, ואילו אחרי חמש שנים כבר מתחילים להשתקע. נוצר כאן בעצם תמריץ הפוך שדוחה את חזרת המדענים".

פרומין: "מעסיק של מדענים חוזרים יכול לקבל סבסוד של 30 אלף שקל במשך שנה לשנתיים, אבל בינינו, אני לא יודע אם זה ימשוך את המוחות הכי טובים. מי שצריך כזה מענק כדי לשכנע את האוניברסיטה לקלוט אותו הוא לאו דווקא המדען שהכי חשוב למדינה להחזיר".

רוה: "אף אחד לא מתייחס לסכום הזה בתור סיבה להעסיק מישהו. בסטנפורד הבאתי למעבדה מענקים בגובה 14 מיליון דולר. זה צריך להיות השיקול, לא גובה המשכורת שלי".

פערי התרבות: "תלושים מהחוויה האמריקאית"

חוקרים ישראלים שהשתלבו בחו"ל בתחומי מדעי החברה והרוח מתלוננים על הפוליטיקלי קורקט. הם לא בטוחים מתי ואיך להתבטא, הם לא תמיד מבינים את הקודים.
רוה: "כשהחלו מהומות Black Lives Matter, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברו איתנו על בעיות חברתיות בעבודה. כולנו היינו חייבים להשתתף בתוכנית בשם Community for Change וכולנו היינו צריכים להביע דעה, וזו הייתה צריכה להיות אותה דעה. אנחנו מכון מחקר של 200 איש, מתוכם 150 זרים. האם באמת מועיל לנו לדון בבעיות הפנימיות של החברה האמריקאית בעבודה? כשאמרתי 'אולי נדבר גם על בעיות של מהגרים', אמרו לי 'את מזלזלת בשחורים'. כשאמרתי 'אני נראית לכם לבנה?', אמרו לי 'כן, את לבנה פריבילגית'. הבנתי ממש מהר שעדיף שלא אגיד כלום".

פרומין: "אנחנו כנראה באמת תלושים מהחוויה האמריקאית האמיתית. גם כשהיו לי בני זוג שחורים, זה לא עזר לי. אני לא אבין אותם באמת, כמו שהם לא באמת יבינו את השואה. אמריקאי חושב שיהודי זה עשיר מהוליווד. אני חושב שיש פערי ידע משני הצדדים. אבל לא נתקלתי בזה בחיי המקצועיים".

פכט: "לגרמנים יש הבעיה ההפוכה. כל הזמן לא נעים להם. לא שואלים אותי שום שאלה על פוליטיקה ישראלית כי הם חוששים שכל דבר אנטי ישראלי יתפרש כאנטישמי".

בערב האחרון בסדנה, התרחש הפיגוע ברחוב דיזנגוף. כן, אומרים החוקרים, זה מעורר מחשבות, "אבל בסאבוויי של ניו יורק כל כך בטוח?" מסכמת רוה.